הפרשת תרומות ומעשרות ע"י פועל - חלק א'

הצגת הבעיה

הנוהג המקובל בארץ הוא למנות משגיח מיוחד בכל מפעל המייצר מזון מן הצומח הגדל בארץ. תפקידו הוא להפריש תרומות ומעשרות מכל התוצרת המופקת במפעל. הבעיה היא, שהרי התוצרת אינה של המשגיח אלא של בעלי המפעל, והוא רק פועל שלהם. וא"כ, האומנם מוסמך אותו משגיח להפריש תרו"מ מכל התוצרת במפעל?

מקורה של השאלה בבעיות רבות הקיימות בסדרי המינוי של המשגיח במפעל: מינוי מראש, כאשר התוצרת עוד אינה בעולם, שליח עושה שליח שליח לדבר עבירה, מינוי מצד בעלים שהוא: קטן, גוי  או חברה בע"מ, ועוד.

כדי לפתור בעיות אלו, יש לבחון את האפשרות למנות את המשגיח לפועל של בעלי הפירות, בכדי שיוכל להפריש מכוח מעמדו המיוחד המוגדר כ"יד פועל כיד בעה"ב".

לשם כך עלינו לברר מספר נקודות:

א. מה החילוק בין פועל לשליח רגיל?

ב. האם חילוק זה קיים גם בתרו"מ?

ג. האם משגיח כשרות, דינו כפועל או כשליח?

ד. האם יש הבדל בין אם המשגיח מקבל את משכורתו מהמפעל לבין אם הוא מקבל אותה מהרבנות? 

א. יד פועל כיד בעה"ב

1. הקדמה

תחילה עלינו להגדיר את המושג "פועל" ומה בינו לבין שליח. ומצינו שפועל עדיף משליח. וכך נאמר בגמרא (ב"מ י ע"א):

המגביה מציאה לחבירו - לא קנה חבירו. מאי טעמא? הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים - לא קנה. איתיביה רבא לרב נחמן... מציאת פועל... אמר לו עשה עמי מלאכה היום - מציאתו של בעה"ב הוא. א"ל: שאני פועל, דידו כיד בעל הבית הוא.

מתוך כך יש מקום לומר שניתן להפריש תרו"מ ע"י פועל, אף אם המינוי הוא לדבר שלא בא לעולם וכדו', וכפי שיבואר בהמשך. ולכן כתב בשו"ת ישועות מלכו לענין קניינים, שאף שאין שליחות לגוי - יש שליחות בפועל גוי.

כדי לעמוד על בירורם של דברים, עלינו להגדיר באופן מדוייק את היחס שבין הפועל למעבידו. מצינו בכמה דברים שפועל נחשב לקנוי לבעה"ב, אם כי לא בכל מקרה הגדרה זו מוסכמת על הכל:

א.דין השתעבדות של פועל למעבידו לזמן ממושך: התוס' (ב"מ י ע"א ד"ה כי) מסבירים מדוע מותר לאדם להשכיר את עצמו כפועל למרות שאסור לו למכור את עצמו לעבד עברי בטעם הדבר הם אומרים שדווקא עבד עברי, שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור - עובר משום "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". בעוד שפועל, היכול לחזור בו אפילו בחצי היום - מותר אך מהר"ם מרוטנבורג כתב בתשובה שאסור לאדם להשכיר את עצמו למשך יותר משלוש שנים, שאז הוא יוצא מכלל שכיר ודומה יותר לעבד.

לדעה זו משמע שפועל נחשב קנוי לבעליו כעבד עברי, ולכן אסור לו להשכיר עצמו לזמן כזה. ואילו הדעה הראשונה סוברת שפועל אינו קנוי כעבד, ולכן מותר לו להשכיר עצמו. הרמ"א פוסק להלכה כדעת מהר"ם מרוטנבורג שפועל קנוי למעבידו כעבד, ואסור לו להשכיר את עצמו ליותר משלוש שנים.

ב.לדעת הרמב"ן ועוד הרבה ראשונים, התחלת עבודתו של הפועל היא פעולת קנין שבאמצעותה הוא נקנה למעבידו ולכן אמרו בגמרא (ב"מ עו ע"ב):

הלכו חמרין ולא מצאו תבואה, הלכו פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה - משלם להם שכרם משלם.

וכן הפועל מתחייב בכך שאם יחזור בו - ישלם לבעה"ב את הוצאותיו לצורך שכירת פועלים אחרים כמבואר שם. ולדעת התוס', חיובו של בעה"ב לשלם לפועל את שכר טרחתו כשלא מצא תבואה אינו מדין קנין אלא מדינא דגרמי, שבעה"ב גרם לפועל הפסד שכירותו במקום אחר.

ג.המחנה-אפרים עומד על סתירה בדברי מהר"מ מרוטנבורג: מצד אחד פסק במי ששכר לבנו מלמד וחלה הבן או מת בתוך זמן השכירות - שההפסד הוא של המלמד, אם הבן אינו רגיל לחלות ומאידך גיסא פסק שאם חלה המלמד - ההפסד הוא של בעה"ב וקשה: מדוע במקרה של מחלת הבן פסק שבאונס ההפסד הוא לפועל, ובמקרה של מחלת הפועל פסק שבאונס ההפסד הוא לבעה"ב?

וחילק המחנ"א בין שני המקרים על יסוד ההנחה שהפועל קנוי לבעה"ב: כשארע אונס לפועל - נסתחפה שדהו של בעה"ב ואנו אומרים מזלו גרם. אך כשחלה הבן, מכיון שהבן אינו קנוי לאביו - לא אירע האונס ברכושו של בעה"ב ולא נסתחפה שדהו. לכן אנו אומרים שמזלו של הפועל הוא שגרם לו.

2. כיצד נקנה הפועל

מן האמור לעיל מוכח שמה שנאמר "יד פועל כיד בעה"ב" היינו שגופו קנוי למעבידו כקנין עבד עברי מכאן יש לומר א"כ, שפועל עדיף משליח גם לענין מינוי לדבר שלא בא לעולם, שהרי גופו קנוי. וכן כתב הראב"ד, שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו כדין עבדים גם לדבר שלא בא לעולם. אלא שעלינו לעיין, כיצד נעשה קנין זה?

בקצוה"ח (סי' שלג ס"ק ו) הביא מחלוקת בין המהרי"ק ותשובת מיימוני בדין פועל החוזר בו בחצי היום: לדעת המהרי"ק, אפילו כשפועל קיבל את כל שכרו מראש ועתה אין לו כסף - יכול לחזור בו. ולדעת תשובת מיימוני - רק כשיש לו כסף יכול לחזור בו, כדין עבד עברי היוצא בגרעון כסף. ופירש הקצות שבזה נחלקו: לדעת המהרי"ק - פועל אינו קנוי כעבד עברי, אך לדעת תשובת מיימוני - פועל נקנה כעבד עברי. וצריך לומר שנקנה בכסף, כדין עבד עברי. בשו"ע נפסק להלכה כדעת המהרי"ק, שדרך הקנין של הפועל למעבידו איננה כקנין עבד. וזאת אע"פ שנפסק להלכה שהפועל קנוי למעבידו כעבד, כפי שהבאנו לעיל (סעי' 1).

באותו מקום (ס"ק ה) מביא הקצות מחלוקת בין הריטב"א והש"ך בפועל שנשתעבד בקנין, אם יכול לחזור בו. לדעת הריטב"א - לא יכול לחזור בו, ולדעת הש"ך - יכול לחזור בו. ולכאורה נחלקו בשאלה זו, אם יש קנין בפועל כעבד עברי: הריטב"א סובר שהפועל נקנה כעבד עברי, ואילו הש"ך סובר שאין הפועל נקנה כעבד עברי. דעת הקצות היא שיש קנין בפועל כעבד עברי; ומה שהוא יכול לחזור בו, אינו אלא מגזירת הכתוב של "עבדי הם - ולא עבדים לעבדים". וקשה: בשלמא אם קיבל כסף - הרי גם עבד עברי נקנה בכסף. אך בקנין אחר - כיצד נקנה כעבד עברי? ואפילו בפועל שקיבל את הכסף קשה, שהרי אין עבד עברי נוהג בזמן שהיובל אינו נוהג! מיהו אפשר לומר שקנין עבד עברי נוהג תמיד, ורק דין עבד עברי תלוי ביובל. ונפק"מ, שיכול לחזור בו ואסור בשפחה.

3. גדר פועל - שיעבוד הגוף

בסי' שז (ס"ק א) מביא הקצות את שיטת התוס' והרא"ש, האומרים שגם שומר משתעבד, ואפילו בלי משיכה. ומסביר הקצות שהוא נקנה בהליכה לשמור כדין פועל שנקנה בהתחלת עבודה, וכשיטת הרמב"ן.

ודבריו מוקשים מכמה צדדים:

1.בעלי התוס' חולקים על הרמב"ן, ואינם סוברים שפועל נקנה בתחילת עבודה. ולדעתם, מה שבעה"ב משתעבד לשלם לפועל שכר בטלה אם לא תימצא לו עבודה, הוא מדינא דגרמי. א"כ איך הוא מסביר את התוס' עפ"י הרמב"ן?

2.הקצות מסתמך על סברת הרמב"ן שהיא עצמה מוקשה: מצינו שעבד נקנה בכסף, בשטר ובחזקה, ואכן התחלת עבודה דומה לחזקה. אבל הליכה לעבוד או לשמור, היכן מצינו שתהיה נחשבת כמעשה קנין?

3.הגמרא מגדירה את פעולת השומר, ואומרת ששומר לא עושה מעשה. ואפילו הרמב"ן לא אמר שפועל נקנה אלא בהליכה, שהיא מעשה, ולא בשמירה, שאינה מעשה!

לכן נראה לומר, שפועל אינו קנוי כעבד עברי שגופו קנוי ואין בפועל אלא שעבוד הגוף הדמיון לעבד עברי הוא רק מצד שמצינו בו קנין הגוף, וממילא נוכל ללמוד ממנו גם שעבוד הגוף. שכן אם לא היתה אפשרות לקנות גוף - לא היתה גם אפשרות לשעבד גוף. שעבוד זה צריך מעשה קנין שעל ידו יחול השעבוד. לכן מועילה תחילת מלאכה, ואפילו הליכה למקום המלאכה. מחלוקות הראשונים השונות בגדרי הפועל נובעות מהערכת כוחו של שיעבוד זה ותחולתו לדינים שונים. אולם העיקרון מוסכם על כולם, שמצד אחד, פועל אינו קנוי קנין הגוף כעבד עברי ממש, ומאידך - ודאי שאינו כשליח בעלמא אלא הוא ממוצע בין שליח לעבד.

שומר, לעומת זאת, דין מיוחד הוא: שגזירת הכתוב היא שאדם שקיבל אחריות לשמור, ובעה"ב סמך עליו וסילק את עצמו מאחריותו לשמור - מקבל עליו את כל הדינים הנובעים מאחריות זו, כל שומר לפי דרגת שמירתו.

ועיין תוס' (כתובות נו ע"א ד"ה) וזו לשונם:

דחייבתו התורה, בשומר שכר על שקיבל שכר, ושואל לפי שכל הנאה שלו; ומשעבדים עצמם לכל הכתוב בפרשה.

וע"כ החילוק שבין פועל לשליח הוא במידת השתעבדותו הגדולה ביותר של הפועל, הנובעת מחיוב התשלום המגיע לו. מיד כשמתחיל הפועל בעבודתו מתחייב לו בעה"ב בתשלום. חיוב זה של בעה"ב מטיל על הפועל אחריות מיוחדת. וכך נעשים שניהם, הפועל ומעבידו - משועבדים זה לזה. זהו ההבדל בין פועל לבין שליח העובד בחינם. שליח - בכל רגע ורגע שהוא ממשיך בשליחותו הרי זה מרצונו החופשי בלבד ואין הוא משועבד כלל למשלחו. ומשום כך רק בפועל אמרו "יד פועל כיד בעה"ב" ולא בשליח רגיל. ואעפ"י שגם פועל בשכר יכול לחזור בו, משום "עבדי הם ולא עבדים לעבדים", אם יחזור - עלול הוא להפסיד את כספו במקרה של נזק נמצא, שהוא משועבד ממש לבעה"ב.

למעבר לחלק ב'