הפרשת תרו"מ פעם נוספת

ראשית, יש להדגיש שישנם דיני נאמנות, שנפסקו בשו"ע (יו"ד סי' קיט), בו מבוארים דין קניה מנאמן ומהי הגדרת הנאמן, וכן מצינו בגמ' (מעש"ש פ"ה) שרבי יוחנן העביר הודית מעשר, ובימיו לא הוצרכו אנשים לשאול על הדמאי מכיוון שהעמיד שני משגיחים שבדקו שכל יהודי מעשר; מוכח א"כ, שיש מושג של נאמנות, ועל סמך נאמנות זו אין אדם צריך לחזור ולהפריש.

א. בעיות מציאותיות

על אף שנאמנים המשגיחים וועדי הכשרות שהפרישו תרו"מ, ישנם מקומות שאמנם מושגחים בצורה טובה, אך למרות זאת קורות תקלות טכניות. וכמה דוגמאות לכך:

סחורה המגיעה ממקומות שונים ומבעלים שונים, ויש פעמים שלמרות כל המאמצים הטכנים, קורה שישנם פירות שיוצאים ללא הפרשה מסודרת, (ככל שמערכת הכשרות טובה יותר התקלות הן מועטות יותר). במקרים אלו נזקקים לכל מיני היתרים שונים ומשונים, פעמים הסחורה כבר לא ברשות המפריש, או שלא ניתנה רשות למשגיח להפריש, או שישנה תערובת של פטור וחיוב, הופרשה כמות חסרה, בכל המקרים הללו ורבים נוספים, מסתמכים בסופו של דבר על היתרי בדיעבד. לכן אדם ירא שמים המדקדק במצוות ולא רוצה לאכול דברים שיש בהם חששות שלא עושרו כדין יחזור ויעשר בביתו, למרות שלפעמים הפרשתו אינה מועילה ואינה מתקנת (כגון בתערובות חיוב ופטור, הפרשה מכמות חסרה ועוד). עם זאת לפעמים הפרשתו מועילה וממילא חשש אכילת טבל פוחת, ביחוד אם המפריש (המשגיח) התנה שהפרשתו תהיה רק על דעת כן שלא יחזרו ויפרישו ממאכל זה, שכן ע"י תנאי זה, אדם שחוזר ומפריש, עוקר את ההפרשה הראשונה וכעת חלה הפרשה חדשה.

ב. הפרשה למהדרין

מלבד הבעיות המציאותיות, שהם מקרים שקורים בכל מערכת ועל פי רוב אלו עניני בדיעבד, יש להוסיף שיש מניעים הלכתיים לגבי אדם שרוצה להיות מהמדרין בהפרשת תרו"מ.

על הגדרת "מהדרין" כותב בעל הישועות משה (שביעית עמ' רכט אות ו):

"הכשר למהדרין פירושו עדות ולא הוראה... כי בכל הכשר למזון מצהירים נותני ההכשר, נקי מחשש ערלה טבל ושביעית, וכן הוא הנוסח על התו או החותמת, שלא היה על מצרך זה שום בעיות הלכתיות, ונקי הוא מכל חשש איסור, ובכן אין כאן הוראה אלא עדות. שונה מזה סתם הכשר למזון שאמנם אפשר שהיו בעיות הלכתיות אלא שהרב הורה שזה כשר, זו הוראה של הרב החתום על ההכשר".

יתכן שזו השאיפה של כל כשרות או כשרות מהדרין, אולם מתוך ההכרות בשטח עלינו לדעת שכל ההכשרים ואפילו המהודרים שבהם, נוהגים לפי דעה הלכתית מסוימת, וכל גוף כשרות מקפיד על דברים מסוימים ועל דברים אחרים איננו מקפיד. פעמים רבות הקונה איננו רוצה לנקוט לפי דעה הלכתית של נותן הכשרות אלא לפי דעה הלכתית אחרת.  כגון דין הפרשת תרומה גדולה מן המוקף, שהרמב"ם ומרן כתבו שיש להחמיר בו ביותר, ויש רבנויות וועדי כשרות שאינם מקפידים באיסור זה. כמו כן נתינת מעשר ראשון ללוי, יש שאין מקפידים בכך (מסיבות הלכתיות) ויש הרבה אחרונים הסוברים שישנה חובה ליתן מעשר ראשון ללוי, וכל שאינו נותנו אלא אוכלו הרי זה גוזל את שבט הלוי (תשובת ר' בצלאל אשכנזי סי' ב, ועי' ס' התורה והארץ ח"ד עמ' 280). וכן בעניין מעשר עני ישנם שאינם נותנים אותו לעני, אעפ"י שאין חולק שישנה גם כיום חובת נתינה לעני. כמו כן ישנן צורות שונות של פדיון מעשר שני, שחלק מהפוסקים לא מקבלים אותם (מסיבות הלכתיות, עיין הלכות זרעים פסקי הגר"מ אליהו שליט"א, פ"ב סעי' ד). כמו כן האם יש להפריש מדברים המגיעים לארץ בצורה אחת וכאן גומרים מלאכתם, שחלק פוטרים ממעשרות כיוון שאלו פירות חו"ל, וחלק מחייבים שהרי נגמרה מלאכתם בארץ.

מדוגמאות אלו שהבאנו אנו לומדים שכל רבנות או וועד כשרות נוהגים על פי דעות מסוימות והולכים על פי רבותיהם, אולם עדיין אין זה מחייב את מי שרוצה להדר ולנהוג על פי פסיקה אחרת שאיננה  כמנהגי הרב המכשיר או וועד הכשרות.

לכן יש מקפידים לעשר שוב את הפירות הבאים לרשותם, שמא נותני הכשרות נהגו על פי דעה הלכתית שאיננה מקובלת עליהם, (כגון שלא הפרישו בדבר שנגמרה מלאכתו בארץ). אמנם על פי רוב לאחר שהפירות הופרשו הרי שבדיעבד ההפרשה חלה, והפרשה חוזרת לא תועיל, אלא אם המפריש מטעם ועד הכשרות מתנה מראש שכאשר אדם יחזור ויפריש תתבטל הפרשתו, ואזי המפריש בביתו יכול לחזור ולהפריש ככל הלכותיו והידוריו.

ג. האכלת איסור למחמיר

על פי דברינו מתעוררת לכאורה שאלה הלכתית עקרונית בענייני כשרות, שהרי הרמ"א (סי' קיט סעי' ז) כתב "מי שנוהג באיזה דבר איסור מכוח שסובר שדינא הוא הכי או מכוח חומרא  שהחמיר על עצמו, מותר לו לאכול עם אחרים שנוהגים בו היתר דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור", משמע שבאופן סתמי אסור לתת לפני אחר האוסר מאכל מסויים, ללא אזהרה שבמאכל זה ישנו היתר לדעת הנותן. נחלקו האחרונים האם אדם הסובר שמאכל מסויים הינו היתר, ועל סמך זה הוא נותן אותו לאדם הסובר שהינו איסור, האם יש בכך איסור "לפני עוור" או לא: דעת המהרלב"ח (סי' קכא הובא בש"ך יו"ד סי' קיט ס"ק כ) היא שיש איסור לפני עיוור,  ואילו הפר"ח (או"ח סי' תצו ס"ק כג בהנהגות  איסור) כתב שאין עוברים ב"לפני עוור" אפילו אם לא ניכר שבמאכל יש איסור לדעת האוסר. בכל אופן קשה כיצד אפשר לכתוב שהדבר כשר למהדרין כאשר ישנם דעות חלוקות שאוסרות והרי יש איסור להאכיל לאוסר דבר שאסור לדעתו.

אלא שיש לחלק בין אדם המוזמן לבית חברו המתיר ומגיש לפניו אוכל שבכך הרמ"א נקט כדבר פשוט שיש ליידע את המקבל, לבין מציאות של ימינו שבה וועד הכשרות כותב שהדבר כשר למהדרין אולם מכיוון שעל הקונה ללכת ולקנות חפץ זה הרי שאין כאן הגשה לפני האוסר לאכול דבר מסויים. אלא שעל הקונה מוטלת החובה לבדוק על פי אלו כללים נוהג גוף הכשרות והאם כללים אלו מקובלים עליו.

ד. בל תשחית

בהקשר לשאלה, האם אין בהפרשה שנייה איסור "בל תשחית", כבר הורנו חז"ל שאיסור בל תשחית הוא כאשר אדם עושה פעולה שאין בה צורך כלל, כפי שהרמב"ם (הל' מלכים פ"ו ה"ה) הגדיר שדרך השחתה אסרה תורה, אבל כל שאין בו דרך השחתה אין בו איסור. כפי שאנו לומדים על ר' יוחנן שקרע י"ג בגדים של משי בפטירת ר' חנינא, כיוון שעשה להגדיל תורה אין בכך גדר של השחתה, וכן מותר לגנוז דף של ס"ת אם האותיות אינן יפות כל כך, למרות שאין בספר טעות אבל איננו מהודר (ספר חסידים סי' תתעט). לכן גם בהפרשת תרו"מ כל העושה לצורך ספק הלכתי או מחשש מציאותי הרי שאין בכך איסור בל תשחית, רק מי שיודע כיצד הפרישו והוא חוזר ומפריש ללא תועלת עליו יש איסור "בל תשחית".

ה. סיכום

1. על פי דין אפשר לסמוך על כל הכשר שיש בו עדות שהדבר תוקן והוכשר כהלכה, וכפי שנפסק בשו"ע (יו"ד סי' קכז סעי' ג, ועיי"ש בדרכ"ת ס"ק מד לענין סוגי רוב שונים).

2. בגלל בעיה מעשית ובעיה הלכתית, ישנם יראי שמים הנוהגים לחזור ולהפריש בביתם.

3. המהדרים לחזור ולהפריש עליהם להקפיד שלא יהא במעשה ההידור זלזול במשגיחים או בנותני כשרות מסוימים, ולא להוציא שם רע על אחרים.