הפרשת תרו"מ משסק

בס"ד יום רביעי כ"ו שבט תש"ן

לכבוד מרן הגר"ש ישראלי שליט"א

השלום והברכה.

נשאלנו ע"י חקלאים שאלה שתהיה מעשית בעוד כחדשיים ולכן אני מבקש מכת"ר להכריע בה.

האם אפשר להפריש מיניה וביה כאשר גדלים על עץ פירות של שנה שניה ושלישית יחד.

ברשותו אציע לכת"ר את מה שבררתי כבר.

נחלקו רש"י, תוס' והר"ש מחד והרמב"ם מאידך - מהו השלב הקובע את השנה של הפרי לענין המעשרות. לדעת הר"ש ודעמיה, החנטה, דהיינו השלב שבו נובלים עלי הכותרת של הפרח, הוא הקובע, לעומת זאת דעת הרמב"ם היא שעונת המעשרות - קרי: שליש גידול לערך - היא הקובעת. ועי' מהר"י קורקוס (הל' מע"ש פ"א ה"ג). בכרם ציון (אוצר התרומות עמ' פה הע' 7) לא הוכרע אם אזלי' כרמב"ם או כתוס', ועי' שם בדברי הגרצ"פ פראנק (בגאון צבי) שגם לרמב"ם עונת המעשרות קובעת אם מפרישים מע"ש או מעשר עני, אך החנטה קובעת לענין הפרשה משנה על חברתה.

הרא"ש לא הכריע בשאלה זו, מפני שבין כך אין לשאלה זו נפק"מ למעשה. אך בימינו שהחקלאות התפתחה מאד ישנם כמה מיני פירות ששאלה זו היא מעשית בהם. נותנים לעצים באופן כימי את מנות הקור שהם זקוקים להן, ובמקום שיש חום סביר ישנה התעוררות מוקדמת; זאת כדי להגיע לשוק עם פרי כמה שיותר מוקדם.

למעשה השאלה הזו מתחלקת לשנים:

א. האם יש להפריש מע"ש, מעשר עני או שניהם. ב. בעיית ההפרשה משנה על חברתה. א. נאמר במשנה (מכשירין פ"ב מי"א): "פירות שניה שרבו על שלישית וכו' הולכים אחר הרוב; מחצה ומחצה - להחמיר.

הרמב"ם (בפירושו למשנה וכן בהל' מע"ש פ"א הי"א) כתב שהולכים בתר רוב; ובספק מפריש מע"ש בלבד, מפני שהוא ממון גבוה. הר"ש (על המשנה שם), הראב"ד (על הרמב"ם) וכן התוס' (ר"ה יג ע"ב ד"ה ויצבור) סוברים שיש להפריש מע"ש, לחלל על מעות ולתת את הפירות לעניים.

להלכה נראה שיש להחמיר כדעת הראב"ד, אלא שיש לשאול האם בכה"ג (ספק בתערובת) יש גם לתת את מעשר העני? (ועי' חזו"א שביעית סי' ז ס"ק טו)?

ב. הבעיה המרכזית היא, האם אפשר להפריש מיניה וביה כאשר יש תערובת פירות משתי שנים כאשר ההלכה היא שאין לעשר משנה על חברתה. ואם עישר משנה על חברתה לא עשה כלום (רמב"ם הל' תרומות פ"ה הי"א).

הגמ' בר"ה (יג ע"א) אומרת, שלא הולכים בתר לקיטה בקטניות, מפני שעשויים פרכים פרכים, ואינו מועיל לערבם, מפני שאין בילה ביבש ושלא כדעת ר' שמעון שזורי.

לעומת זאת אומרת המשנה (חלה פ"ג מ"ט), בענין זיתי מסיק שהתערבו עם זיתי ניקוף, שאם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון; ואי לאו, מפריש מיניה וביה. הר"ש (שם) שואל, איך מועילה הפרשה מיניה וביה אם אין בילה ביבש. ולכן הוא מעמיד שמפריש לאחר שדרך או כתש את הענבים והזיתים.

הרמב"ם (הל' תרומות פ"ב הי"ג) וכן השו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' יח) אינם מתיחסים לבעיה של הר"ש, ופוסקים ומביאים את המשנה ללא תוספות.

המשנה למלך (שם) מביא מהרי"ט (ח"א סי' יח), שמבאר בדעת הרמב"ם שיש בילה ביבש.

מהרמב"ם (פ"א מהל' מע"ש ה"ח) נראה שאין בילה ביבש, וכן הבינו המהר"י קורקוס והכ"מ (שם).

הגרש"ז אויערבך (מעדני ארץ הל' תרומות פ"ב הי"ד אות ב) רוצה לחדש בדעת הרמב"ם והשו"ע, שבתערובת של חיוב ופטור, כיון שחייב למעשה להפריש מכל זית - נעשה הכל כטבל, וגם אם אין בילה מפרישים מיניה וביה. אך הוא מודה בנידון דידן (כפי שרואים בגמ' בר"ה), שכאשר הבעיה היא של הפרשה משנה על חברתה אין להפריש מיניה וביה. ויעויין בבית מאיר (על המשנה במכשירין) ובחזו"א (שביעית סי' ז ס"ק טו) שכתבו בוודאות שאין להפריש מיניה וביה אלא להפריש מפירות אחרים שחייבים במע"ש ובמעשר עני. הם מפרשים שהמשנה במכשירין אינה עוסקת בתערובת של פירות משנה שניה ושלישית. אך החזו"א עצמו נשאר בצ"ע, מפני שבדברי הרא"ש מפורש שמדובר בתערובת, וכך נראה גם ברמב"ם ובר"ש.

לסיכום:

א. ההצעה שהבית מאיר והחזו"א מציעים, בדרך כלל אינה מעשית כי לא תמיד יש פירות מאותו המין שחייבים במע"ש ובמעשר עני בוודאות, והשאלה היא כמובן איך להפריש במקרה זה.

מדובר בפירות שחלקם חנטו וחלקם לא, אך בוודאי לא הגיעו לשלב של עונת המעשרות. נמצא שלר"ש ודעימיה הבעיה שהעלנו לעיל קיימת, אך לרמב"ם כל הפירות חייבים במע"ע בלבד.

ב. כאמור לעיל צריך גם להכריע אם יש בכה"ג חובה לתת את מעשר העני לעניים.

ג. שאלה זו היא מעשית גם בלימון, שישנו ספק נוסף האם דינו כאתרוג שהולכים בו אחר הלקיטה למעשרות, או דינו כשאר פירות האילן שהולכים בהם אחר החנטה.

כאמור, אני מבקש מכת"ר להכריע.

בברכת התורה והארץ

יואל פרידמן

תשובת הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל

בס"ד, ז' אדר תש"נ.

לכבוד

הרב יואל פרידמן

מכון התורה והארץ

שלום רב,

בתשובה למכתבך מיום כ"ו שבט תש"ן.

השאלה היא קשה, וידועה לי מזמן. אגיד בזה מה שנראה לענ"ד, והבוחר יבחר.

הגמ' (ר"ה יג-יד) מביאה הכרעת שמואל בענין הפירות שזמן המעשר שלהם לא ניתן להקבע בבירור בהלכה: "הכל הולך אחר גמר הפרי".

ובתוס' (שם ד"ה אחר), התקשו והניחו בקושיא, דפוסק דלא כמאן.

והנה גם הרמב"ם (פ"א ממע"ש ה"ח) פסק כמותו. ואם כי הראב"ד השיג עליו, לשם מה צריך ערבוב כל הפרי יחד. מ"מ הערבוב לא מפריע גם לדעתו, ונראה שבזה נקטינן כמ"ש רשש"ז, שצובר גורנו; ושמואל, שאמר הלכה כר"ש, אינו שולל גם את הערבוב הזה, אולי כדי גם לעשות זאת לספק; שכן באמרנו "אין בילה", הרי לא אמרנו שהדבר לא ברור, ומ"מ מדי ספק לא יצא.

והמחוור הוא כמש"כ הרדב"ז שם בסוף דבריו, דשמואל הסומך על קבלה מרבותיו שכל כה"ג מתחשבים עם גמר הפרי, ומ"מ לא נשלל מ"ש שמואל בהלכה כרשש"ז. ע"כ נוקטים גם בפעולת הערבוב. אך העיקר הוא שגמר הפרי הוא המהווה ג"כ יסוד נוסף. וא"כ ניתן לומר שגם דעת רשש"ז היא; ולא סמך רק על הבילה, אלא צירף שני הדברים גם יחד. ומכאן לימוד לכל מקרה מסוג זה, שהערבוב בא דרך הגידול והצמיחה ואינו ענין למקרה שנתערבו שני מיני פירות, שאז יש לדון בדין תערובת וביטולה. לזאת נראה פשוט, שבכל הפירות שנופל עליהם ספק מסוג זה, יש לערבב את הפירות ולהפריש מיניה וביה כפסק הרמב"ם.

בברכת התורה והארץ ש. ישראלי