הפרשה ללא מינוי - חלק א'

 

הצגת הבעיה

כאשר באים להפריש תרו"מ במערכות ציבוריות גדולות, ישנו קושי מעשי גדול לקבל מן הבעלים מינוי רשמי להפרשה. לא תמיד הבעלים נמצאים במקום באותה שעה, וגם לא ברור מיהם הבעלים. (עי' בחוברת "הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית", פרק א סעי' 1). לכן נשאלת השאלה, אם אפשר להפריש תרו"מ במקרים אלו ללא מינוי שליחות, על סמך ידיעה שהבעלים מעוניינים שיפרישו בשבילם. דרך זו יכולה להועיל במיוחד במקרים בהם הבעלים מינה שליח, אך יש במינוי חיסרון פורמלי, כגון: דבר שלא בא לעולם, שליח לדבר עבירה, שליח העושה שליח, בעלים גוי, חברה שיתופית, בעלים שאינם שולטים בנכסים ועוד.

 

מבוא - זכיה ושליחות בתרו"מ

1. שליחות בתרומה

נאמר בתורה (במדבר יח כג):

כן תרימו גם אתם...

ודרשו חז"ל בגמרא (קידושין מא ע"ב; ב"מ כב ע"א):

אתם - לרבות את השליח

וכך נפסק להלכה, שאפשר להפריש תרו"מ ע"י שליח

אך יש לשאול, מהי השליחות הדרושה לשם כך? האם נדרש מינוי שליחות מפורש או לפחות מינוי במשתמע, או שדי בשליחות ללא מינוי כלשהו?

כן יש לשאול, האם שליחות היא הדרך היחידה להפרשת תרו"מ מפירות של אדם אחר או שהיא רק אחת האפשרויות לכך? ושמא די בכך שידוע שהבעלים מסכימים להפרשה, או לפחות אינם מתנגדים לה.

ואם יש כמה דרכים להפרשה ע"י אדם אחר, האם ישנם הבדלים בפרטי ההלכה בין הדרכים השונות?

2. זכיה מטעם שליחות

כדי לעמוד על שאלות אלה, יש להקדים ולעיין בגדרי זכיה. בנקודה זו ישנה מחלוקת עקרונית בין הראשונים:

לדעת רש"י, תוס', מהר"ם מרוטנבורג, הרא"ש, תוס' רי"ד, הר"ן, האו"ז ותרוה"ד - זכיה היא מטעם שליחות. וכן נראה לומר בדעת מרן בשו"ע. הגדרה זו מבוארת בדברי רש"י (גיטין ט ע"ב ד"ה יחזור):

וזכין לו לאדם שלא בפניו, דאנן סהדי דניחא ליה דניהוי האי שלוחו להכי.

כלומר, שכאשר ברור לנו שהמשלח מעוניין לזכות - די בכך כדי שהזוכה יחשב כשלוחו לדעה זו, זכיה היא סוג של שליחות. מסיבה זו, חלים עליה כל דיני שליחות (כגון: לקטן או לגוי) למעט דינים הקשורים לאופן המינוי של השליח.

לעומת זאת, דעת הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א היא, שזכיה אינה מטעם שליחות, אלא מושג עצמאי הנלמד מגזירת הכתוב וכך כתב גם הר"ן בשם י"א. ולדעה זו, אין קשר בין גדרי זכיה לגדרי שליחות, ובזכיה לא נאמרו ההגבלות שנאמרו בשליחות.

בדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים

להגדרות אלו משמעות רבה לשאלה אם הפרשת תרו"מ ללא מינוי שליחות יכולה להועיל מדין זכיה, וכפי שיבואר בהמשך.

3. זכיה במעשים או בקניינים

בין האחרונים ישנה מחלוקת נוספת בגדרי זכיה, וממנה ישנה השלכה גם לגדרי זכיה בהפרשת תרו"מ: בקצוה"ח (סי' רמג ס"ק ח) מובאת דעת תרוה"ד, שאפשר להפריש חלה מכוח זכיה. הקצות חולק עליו ואומר שהפרשה זו אינה מועילה, למרות שברור שבעה"ב מעוניין בה. בטעם הדבר אומר הקצות שזכיה מועילה רק בקנין, שאדם מזכה לחבירו ממון שלא מדעתו, כגון: משחרר עבדו, שהוא מקנה אותו לעצמו או מזכה לו את הגט. אך בפעולה גרידא - אין זכיה, שכן אי אפשר לזכות מעשה. ואלו דבריו:

וא"כ בהאי דמשרתת דמפרשת חלה משל בעלת הבית, אין בזה משום זכות, דלא אמרינן "זכין לאדם שלא בפניו" - אלא היכא דזוכה המקבל באיזו דבר, כמו בזכה חפץ לפלוני או במזכה גט לאשתו, דזוכה האשה בגט, או במפריש משלו. אבל במפריש משל בעה"ב - אין זה זכות אלא ניחותא איכא. ושליחותא לאו מתורת ניחותא הוא, ובעינן "לדעתכם" דווקא.

ובלשון אחרת כתב במקום אחר (סי' שפב ס"ק ב):

דזכיה לא שייך אלא במה שזוכין לו מעלמא בדבר חדש. אבל דבר שהוא של הבעלים - לא שייך ביה זכיה אלא שליחות.

ומתוך כך הסיק, שאם אדם גילה את דעתו שמעוניין במילת בנו ובא אדם אחר ומל אותו - שאינו נחשב כשלוחו.

הגרי"א מקובנא והחזו"א חולקים עליו, והוכיחו שיש זכיה גם במעשים או במצוות ולא רק בקניינים. לשיטה זו יש להביא שתי ראיות:

א. הגמרא בכתובות (יא ע"א) האומרת שניתן לגייר ילד קטן, משום ש"זכין לאדם שלא בפניו". לראשונים הסוברים שזכיה מטעם שליחות - אינו אלא מדרבנן. אבל למוכיחים מכאן שזכיה לאו מטעם שליחות, משמע מכאן שמועיל אף במצוות

ב. הראשונים שכתבו שזכיה מועילה בשחיטת קרבן פסח.

4. זכין לאדם וזכין מאדם

יש אחרונים המציגים בצורה שונה את הבעיה בגדרי זכיה: לדעת מרכבת המשנה, אמנם למדנו שזכין לאדם שלא בפניו, אך לא מצאנו שזכין "מאדם". ומכיון שהפרשת תרו"מ מוציאה את התרומה והמעשר מרשותם של הבעלים והופכת אותם ל"ממון השבט" - אין זכיה מועילה בה. וכן כתב העמק±יהושע, והסיק מכאן כדעת קצוה"ח, שזכיה אינה מועילה בהפרשת חלה

רבים מן האחרונים חולקים על כך, ומסיקים שגם זכין "מאדם". וכך המנהג המקובל במכירת חמץ, למכור מדין "זכין" את החמץ של מי ששכח למסור הרשאה לרב.

5. הפרשה מכוח זכיה

כמה מן האחרונים קושרים זו לזו את כל החקירות בגדרי זכיה, וביניהן להפרשת תרו"מ. הם מסבירים, שלמ"ד זכיה מטעם שליחות - מועילה זכיה גם במעשים ובהפרשת תרו"מ, דמאי שנא הא מהא. ולמ"ד זכיה לאו מטעם שליחות, אין זכיה מועילה במעשים אלא בקנינים בלבד, מפני שרק בזה חידשה התורה דין זכיה. וכן כתבו הגרש"א יודלביץ והגרש"ז אויערבך זצ"ל.

וכן יש לומר, שאם זכיה מטעם שליחות - יש זכיה גם "מאדם", אם ברור שניחא ליה בהכי, והוא הדין להפרשת תרו"מ. אך אם זכיה היא גזה"כ - אין מקור לכך שהתורה חידשה זכיה גם בכה"ג. ולכן יתכן שזכיה לא תועיל בתרו"מ.

ואכן הרבה משיטות הראשונים מבוארות עפ"י יסוד זה. אך עיון נוסף בסוגיא מראה שיש היוצאים מכלל זה, ושיטתם דורשת הסבר נפרד. סוגיות הגמרא ושיטות הראשונים בנושא זה, של הפרשת תרו"מ ללא מינוי שליחות בהקשר לגידרי זכיה - יתבררו בהמשך המאמר לאור היסודות שנתבארו כאן.

6. הפרשה כשהבעלים מסכימים

באחרונים מובאת דרך אחרת להפרשה ע"י מי שאינו בעלים. לדעה זו, להפרשת תרו"מ אין צורך בבעלות כלל. הזכות היחידה שיש לבעלים היא למנוע מאדם אחר להפריש בשלו. ולפיכך, אם מתברר לנו שהבעלים אינם מתנגדים להפרשה - ניתן להפריש מפירותיהם אף מבלי להכנס לגדרי זכיה ושליחות.

להולכים בדרך זו, ניתן להפריש מבלי להזדקק להגבלות שנאמרו בשליחות (כגון: בגוי או בקטן), ואף יש שליחות לדבר עבירה בכה"ג. לפי סברה זו, תרו"מ אינה מצוה המוטלת על ה"גברא" אלא על ה"חפצא"; והבעלים אינם אלא האחראים על קיומה של המצוה המוטלת על הפירות.

 

 

פרק א - גילוי דעת בתרומה

1. סוגיית הגמרא בנדרים

נאמר במשנה (נדרים פ"ד מ"ג):

המודר הנאה מחבירו... - תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו...

הגמרא (דף לו ע"ב) דנה בשאלה, מהו המקרה שבו מחד גיסא ההפרשה מועילה, ואילו מאידך גיסא המודר לא נחשב כנהנה. ומסקנתה היא:

באומר, כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום.

פירוש הדברים, שאם בקשתו של בעל הפירות היתה בלשון זו - יכול גם מודר הנאה להפריש תרומה בשבילו, ואין הוא נחשב לשלוחו שאסור לו ליהנות משליחותו. הראשונים התקשו לבאר את הטעם לכך, שמצד אחד אין בלשון זו משום הנאה במודר, ומצד שני אין בה משום חיסרון בשליחות. ומתוך כך באו הגדרות שונות בגדרי שליחות בתרו"מ.

את שיטות הראשונים אנו מביאים לפי התוכן שלהן, ולאו דווקא לפי סדר הדורות.

2. שיטת הרמב"ן

הרמב"ן (גיטין סו ע"ב ד"ה הא דתנן) מסביר את הסוגיא ואומר:

...דהתם - "כל הרוצה לתרום", קאמר, מדעתו, ואינו אלא כנותן רשות - לאו שליחותא היא. וגבי תרומה אפילו גילוי דעתא נמי מהני...

כוונתו לומר, שבתרומה אין צורך במינוי מפורש של שליחות, ודי לנו בגילוי דעת על כך שהבעלים מעונייינים בהפרשה. אלא שעדיין יש לחקור על מקורו של דין זה: האם אין כל צורך בשליחות או שגם זוהי צורה של מינוי שליחות?

הרשב"א והר"ן מקשים על הרמב"ן מדרשת הגמרא בב"מ (כ"ב ע"א, מובאת לקמן פרק ג'), המחייבת שליחות מפורשת בתרומה. ואלו דברי הרשב"א (נדרים לו ע"א ד"ה הא):

והא שליחות לא מדין דניחא ליה או לא ניחא ליה. אלא גזה"כ היא: ד"מה אתם לדעתכם, אף שלוחכם לדעתכם"!

הגרעק"א מיישב את דעת הרמב"ן; והוא מסביר שגם הרמב"ן מודה שיש צורך בשליחות לתרומה, אך בתרומה מועילה הפרשה גם מדין "זכין לאדם שלא בפניו". על כך יש להקשות, מדוע יש צורך בגילוי דעת? על כך עונה הגרעק"א שתרומה היא דבר מיוחד: מחד גיסא, מכיון שמצוה להפרישה - נחשבת היא לזכות מצד עצמה, ומצד זה יש לומר שזכין לו לאדם שלא בפניו. מאידך גיסא, היות וניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה דיליה בעצמו - יש בהפרשת תרו"מ משום חוב לבעל הפירות. ולמעשה, אם בעל הפירות גילה דעתו שנוח לו שאחרים יפרישו לו - חוזרת ההפרשה להיות זכות גמורה, והמפריש נעשה שלוחו של בעל הפירות, הואיל וזכיה מטעם שליחות. לדעה זו, גילוי דעת הוא צורה של מינוי שליחות, והוא מועיל מדין "זכין לאדם שלא בפניו".

ה"מערכות חיים" מקשה על הגרעק"א. הרי לדעת הרמב"ן עצמו, מקור דין זכיה אינו מטעם שליחות אלא דין עצמאי הנלמד מגזה"כ. וא"כ אי אפשר לומר שהמפריש יחשב שליח מטעם זכיה.

מתוך כך מסיק ה"מערכות חיים", שלדעת הרמב"ן אין כל צורך בשליחות לתרו"מ, ודי בכך שהבעלים אינם מתנגדים להפרשה. וכן כתבו גם הגרש"ז אויערבך והגרא"ז מלצר בהסבר דעת הרמב"ן.

ליישוב קושייתו של הגרעק"א מדרשת הפסוק שהביאה הגמרא, אומרים הגרש"ז אויערבך וה"מערכות חיים", שדרשת הגמרא באה ללמדנו שכאשר מפרישים תרו"מ ע"י שליחות - אזי מינוי השליח צריך להיות מדעתם של הבעלים. רק זה מה שנותן לשליחות את תקפה. אבל אין זה אומר ששליחות היא הדרך היחידה להפרשת תרו"מ ע"י מי שאינם הבעלים עצמם.

גם שיטה זו נראית מוקשה לענ"ד. הרמב"ן (פסחים ז ע"א ד"ה ופי' הסוגיא) דן בנוסח ברכת המצוות, ואומר:

שכל מצוה שאדם יוצא בה לתחילה ע"י אחר, כגון: ביעור (חמץ) - קבעוה ב"על"... והוא הדין להפרשת תרו"מ וחלה, בכולן מברכין "על"...

אח"כ מצא הרמב"ן בדברי חז"ל שמברכים "להפריש". ומתרץ הרמב"ן:

יש לי לתקן, דהתם, כיון שאינה נעשית ע"י אחרים אלא מדעתן ע"י שליח שעשוהו בעלים, שהתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה, ודרשינן: "אתם, גם אתם - לרבות שלוחכם, מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם" - הלכך לא דמיא לביעור ומילה וכיוצא בהן דמברך בהו "על".

ומכאן מוכח שכוח ההפרשה מסור רק ביד הבעלים, ולא ניתן לבוא ולהפריש שלא מכוחם.

ראיה נוספת לכך יש מדין הפרשה באפוטרופוס של יתומים (גיטין נב ע"ב). על כך מקשה הרמב"ן (ד"ה הא), שאם מהתורה אפוטרופוס אינו יכול להפריש תרו"מ, כיצד יכול הוא להפריש כדי להאכיל את היתומים? ומביא לכך שני תירוצים: בתירוץ הראשון הוא אומר מפרש שהפקר בית דין הפקר, ואילו בתירוץ השני (בלשון "ולי נראה") הוא אומר שתרומת האפוטרופוס מועילה מדין "זכין לאדם שלא בפניו". ולפי ההסבר של הגרש"ז אויערבך וסיעתו, היה לו לומר שההפרשה מועילה מכוח ניחותא בעלמא!

וע"כ עלינו לומר שלדעת הרמב"ן (בתירוצו השני לכל הפחות) מועילה זכיה בהפרשת תרו"מ, כדברי הגרעק"א. ואכן מן התירוץ השני של הרמב"ן באפוטרופוס, מוכח, שלמרות שזכיה איננה מטעם שליחות - יש זכיה גם במצוות ולא רק בקניינים. הדרך להסביר זאת היא עפ"י מה שכתב הברכת-שמואל בשם הגר"ח מבריסק בדעת הסוברים שזכיה אינה מטעם שליחות. ולדעתו הם סוברים שזכיה היא סוג אחר של שליחות.

אפשרות אחרת היא לומר בדעת הרמב"ן, שבהפרשת תרו"מ אין משום "זכין מאדם", ולכן היא תועיל מטעם זכיה גם אם אינה מטעם שליחות. וניתן להסביר זאת עפ"י מה שכתבו הגרי"א מקובנא והגרש"ז אויערבך, שהפרשת תרו"מ אינה זכיה מאדם אלא בירור חלקם של הכהן, הלוי והעני.

דרך נוספת ליישוב שיטת הרמב"ן היא עפ"י דברי האבני נזר, שמכיון שמצאנו שהפרשה מועילה במחשבה - גם שליחות מועילה בגילוי דעת, שהוא כמחשבה. ולפי הסבר זה, גילוי דעת אינו זכיה אלא שליחות גמורה; אלא שמכיון שאינה מפורשת, לא נאסרה במודר הנאה.

 

למעבר לחלק ב'