"מוקף" בזה"ז - חלק א'

       א. הרב יואל פרידמן

       ב. מרן הגר"ש ישראלי שליט"א

       ג.הרב נריה גוטל

* * *

א. הרב יואל פרידמן

לכבוד מרן הרה"ג שאול ישראלי שליט"א

השלום והברכה! כת"ר כתב לנו במכתב בהקשר להפרשת תפוזים בפרדס, ושם פסק שבזמה"ז אפשר לתרום אף שלא מן המוקף, מפני שיסוד הדין הוא שמפרישין תרו"ג באומד, ובזמה"ז שמפרישין כלשהו בטל הדין, וכדברי הש"ך.

יסלח לי כת"ר, אם אני מקשה על דבריו, אך איני עושה כן אלא מפני שללמוד אנו צריכים.

פסקו של כת"ר מתבסס על דברי הראב"ד (בפ"ג דתרומות ה"כ), ועל הש"ך (ס"ק מ"ט), ולדעתם דין מוקף אינו אלא מדרבנן.

אך מדברי רוב הראשונים לא נראה כן אלא שדין מוקף הוא דאורייתא. המקור מדברי הירושלמי (תרומות ריש פ"ב) שלומד זאת מן הפסוק "ממנו" האמור בתרומת מעשר. כך היא דעת הסמ"ג (מצוה קל"ד) והתוס' (בגיטין דף ל"ב ע"ב) ובריטב"א (שם) ובשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קכ"ז). ורש"י בגיטין (שם ד"ה מוקף) כתב שהטעם לדין זה הוא שמא ישכח (וטעם זה קיים גם בזמה"ז), אך ברמב"ן (שם) העלה אפשרות שאף לרש"י דין מוקף הוא דאורייתא, ועי ברש"י (בסוטה דף ל' בסוף ע"א) שמביא סיפרי. כך סובר גם הגר"א בביאורו (בס"ק ע'), וכ"כ גם החזו"א (דמאי סי' ט' ס"ק י"ג).

ברמב"ם ג"כ נראה שהוא דאורייתא ולא כתב שום טעם לדין זה וכך הבין המהר"י קורקוס (בפ"ג הי"ז ד"ה אין תורמין ושם בה"כ). (ומעניין שהמהר"י קורקוס סובר שאין הכרח לומר שהאומר טעם בדין מוקף סובר שהוא דרבנן בניגוד לתוס' בגיטין שם בדברי רש"י) וכך סובר גם המראה פנים על הירושלמי שם בדעת הרמב"ם ומוכיח זאת מדבריו שריבתה התורה מכל מעשרותיכם שאין דין מוקף בתרומת מעשר משמע שכשיש דין מוקף הוא דאורייתא. והרדב"ז (בה"כ) כתב שהפסוקים אינן אלא אסמכתא בעלמא.

בשו"ע (סי' של"א סעי' כ"ה) נראה לע"ד שגם בזמה"ז יש להפריש מן המוקף, שהרי השו"ע כתב דבזמה"ז תרומתו תרומה כאשר כדי היין משתברות משמע שברישא דין מוקף הוא גם בזמה"ז. ובתוס' (בב"ק דף קט"ו) שואל שאפי' אין משתברות נמי לא יאמר מפני דין מוקף, ומתרץ שבא לאשמעינן דין דיעבד שלא אמר כלום. ועי' בביאור הגר"א על השו"ע שבתחילה מבין שקולת הזמה"ז בשו"ע היא אף לכתחילה ועל כך מקשה שזה יתכן דוקא בתרומת מעשר אך תרומה גדולה הוא דאורייתא, ובסוף הגר"א כותב שלא התכוון השו"ע אלא שתרומתו תרומה בזמה"ז ועי' שכך כתב במהר"י קורקוס על הרמב"ם שם ולכן לא נקט הרמב"ם בלשון "לא יאמר" שמשמעותו לכתחילה, ואחריו אזיל גם השו"ע. ועי' בדגול מרבבה שתמה על דברי הש"ך שלטעמו דין מוקף אינו חל בזמה"ז. 

בכבוד רב ובברכת התורה והארץ

יואל פרידמן

ב. מרן הגר"ש ישראלי שליט"א

תשובת מרן הגר"ש ישראלי שליט"א

       ב"ה ח' תמוז תש"ן, ירושלים ת"ו

          לכבוד

               הרב יואל פרידמן הי"ו

               מכון התורה והארץ

אאשר קבלת מכתבך מיום כד' סיון ש"ן, ובו השגות על מה שהעלתי להקל בהפרשת תרו"מ מתפו"ז שלא מן המוקף בזמן הזה לצורך גדול , ע"פ מה שכתב הש"ך בטעמא דמן המוקף בס"ק מ"ט.

וזאת תשובתי: א. הש"ך הוא עמוד הפוסקים שממנו אין לזוז, ואין ספק שהיה למראה עיניו כל אותם מקורות בראשונים שסוברים שדין מוקף הוא מן התורה. ומדנקט אעפ"כ טעמו של הראב"ד בחיוב המוקף, לא יתבאר אלא באחת מאלה: אם מפני שסובר שהרמב"ם, וכן השו"ע בעקבותיו, נוקט להלכה אף הוא כראב"ד שמוקף אינו אלא מדרבנן, וכטעמו דהראב"ד, או דיסבור שגם אם מוקף הוא מן התורה, מ"מ מדרשת הכתובים עצמם מוכח טעמא דמילתא, ואינו בגדר אין דורשין טעמא דקרא.

ב. והיינו, אם דין מוקף הוא מדרבנן, וקרא ד"ממנו" אינו אלא אסמכתא, כמו שכתב הרדב"ז בדעת הרמב"ם כדמוכח לה מהא דפשיטא לן דמותר בדיעבד.

ונוסיף לזה (דהרי גם אידך ראשונים ל"פ בהא דמפרש בגמרא דבדיעבד חלה ההפרשה). דבזה מוכח גם מהשמטת הדרשה ד"ממנו", ולא זו בלבד, אלא ממה שהשמיט גם את ההלכה, שנראית שהיא ללא חולק, המתירה הפרשת תרו"מ לכבוד שבת וי"ט , ובגמרא אף זאת ילפינן מקרא. והרי אם עיקר דין מוקף הוא מן התורה, ודאי שמסברא דעלמא לא ניתן לנו לסטות מזה ולהתיר אף לכבוד שבת וענגו, ואיך יתכן להשמיט הלכה זו, וגם הכתוב המתבסס ממנו.

אלא ע"כ אין כל הדין אלא מדרבנן, וע"כ פשוט שבדיעבד לא החמירו כיון שכל עיקר האיסור אינו אלא מחמת חשש המבואר בש"ך וכן מדין זה שבדיעבד מותר, איכא למילף מסברא להתיר לצורך עונג שבת שהוא שעת הדחק וכל שעה"ד כדיעבד דמי (כט"ז סי' צ"א ביו"ד סק"ד בשם התו"ח).

ג. ואם דעת הרמב"ם תתפרש שמוקף הוא מן התורה (בזמן שתרו"מ דאורייתא) כי אז מוכרח לומר שהש"ך שהביא הטעם במוקף הוא ודאי גם להני ראשונים (הכולל לפ"ז גם את הרמב"ם), שכן לא יתכן שהש"ך ינקוט כדעת הראב"ד בניגוד לרמב"ם והשו"ע, שעל פי רוב הולך בשיטתו, מבלי שיפרש הנימוק שהביא אותו לסטות

משיטה זו. (ויש לומר בקצת נוטה לזה ממה שהרמב"ם הביא נימוק מן הכתוב הא דבתרומת מעשר אי"צ מן המוקף )פ"ג ה"כ) דאי איתא דכל עיקר החיוב מוקף בתרומה אינו אלא מדרבנן, הכתוב הפותר תרומת מעשר מזה, נראה כמיותר אם כי יש לישבו, כמובן(.

ואז נאמר, דהכתובים עצמם שמצד אחד מביאים דרשה ד"ממנו" שכתובה דווקא בתרומת מעשר, ועניינה לא לתרומת מעשר אלא לתרומה גדולה בדווקא, ומאידך בתרומת מעשר הדגיש הכתוב שבזה אינו בדומה לתרומה גדולה, דזה כאילו מורה באצבע, לדרוש טעמא דקרא, שהוא כדכתב הש"ך, שההבדל הוא אכן בזה שתרומה גדולה חיטה אחת פוטרת בעוד שתרומת מעשר יש שיעור קבוע. דהיינו שמ"מ היה רצון התורה שלא להסתפק בהפרשה שאין בה כדי נתינה גם בתרומה גדולה, ואינו שייך בזמן הזה.

בסיכום נאמר שטעמו של הש"ך ומה שהוצאנו ממנו לגדר זה"ז, ובפרט בתפוזים שלדעת התוס' שמוקף הוא מן התורה, ג"כ יש מקום להקל בזה דתרומת שאר פירות אינו מן התורה כדכתבו בתירוצם הראשון בהיתר לכבוד שבת (יבמות צ"ג ע"ב תוד"ה אלא), ואינו נפגע גם מאותן שיטות שמוקף הוא חיוב מן התורה מלכתחילה.

ובזה הנני בכל חותמי הברכות.

ש.ישראלי

ג.הרב נריה גוטל

בהורמנא וברשות מו"ר הגר"ש ישראלי שליט"א וידידי הר"י פרידמן שליט"א אמרתי להעיר כי לפוקוצ"ד כל עיקרה של התמיהה מעיקרא ליתא, ולא נבעה אלא מעירוב מין בשאינו מינו, כביכול כל האומר מוקף דאורייתא מבטל ממילא כל טעם לחיוב זה, וכל שאמר טעם לחובת הפרשה מן המוקף על כרחו סובר הוא שאין זו חובה אלא מדרבנן, ומדאורייתא שרי גם בלא מן המוקף.

רק מתוך כך נבעה ההנחה, כביכול אין דברי מו"ר הגרש"י שליט"א בנויים אלא רק למאן דסבר מוקף דרבנן, ואחר שסבר המעיר כי רוב הראשונים נחתו לדיעה שבתרו"ג חובת מוקף דאורייתא, תמה לפשר הפסיקה המקילה הנסמכת על דעת מיעוט.

ולא היא. לא רק שהמסקנה האמורה ביחס לכו"כ ראשונים אינה בהכרח מדוייקת, ומה גם שהיא מתעלמת מיסוד תוקפה של תרומה בזמה"ז, ולא רק שבאופן עקרוני אין כל סתירה בין חובה דאורייתא ובין היסמכות על טעם ועל גזירה (למלוא המשמעות הגלומה בכך, ובלא כל קשר ושייכות לפלוגתת התנאים בדבר טעם למצוות)

אלא שבעיקר י"ל כי בנוגע לנידו"ד מוכח בבירור שהטעם דר בכפיפה אחת עם גידרה הדאורייתא של המצוה, וכל תוקפה מבוסס על ענין זה. (ובאמת כבר הכותב ציין כעין זה בשם הר"י קורקוס, אך לאמיתו של דבר נר' שהדבר מחוייב, מוכרח ואף מוכח בשיטות הראשונים עצמם).

הן הכל מודים, אף אותם הקובעים דין מוקף כחובה דאורייתא, שלמעשה אין חובה זו אלא בגדר חובה שלכתחילה, ואילו בדיעבד - בין אם הופרש שלא מן המוקף ובין אם במציאות חריגה ונדירה - חלה ההפרשה אף שלא מן המוקף. כמש"כ תוס', הגם שסברו במפורש שמוקף דאורייתא, ואעפ"כ לצורך שבת ויו"ט שרי להפריש שלא מן המוקף (עי' בתוס' ערובין ל' ב' ור' גם בגיטין ל' ב' וביבמות צ"ג א' וב"מ ל"ח א'), ועי' בשיטמ"ק ב"מ י"א א' - משם הריטב"א, לגבי שעת הדחק (וע"ע בשיטמ"ק תמורה ה' א') ור' גם בסמ"ק עשין קל"ד ובכפתור ופרח פי"ז.

הכפו"פ הנ"ל מציין גם טעם - ולכאורה דרבנן, וגם פסוקים - ולכאורה דאורייתא (ועי' בס' עשר תעשר עמ' ש') ומוכח שהפסוק והטעם שלובים זב"ז, כדלהלן.

ישנה סיבה נוספת שבגללה מתירים להפריש שלא מן המוקף והיא, כדי לסלק מכשול מע"ה.

ומוכח ברשב"א, אשר למרות שסבר (בשו"ת ח"א סי' קכ"ז ובחידושיו לגיטין ל')

דמוקף הוא דאורייתא, למרות זאת בגוף אותה תשובה מוכח שהסכים להיתר במקרים מסויימים, כענין שבת, שבו נקבע שלא לחוש לאיסור, ויפריש שלא מן המוקף (וכבר עמד בראיה זו בשו"ע נובי"ת אהע"ז סי' ל"ז; וע"ע כרם ציון תרומות עמ' שכ"ג וזו גם דעת הב"ח והגר"א).

ובאמת הלוא סוגיות ערוכות מוכיחות בעליל הלכות - דיעבד אלה (כדוגמ' עירובין ל"ב א, יבמות צ"ג א', ב"מ ל"ח א') עד שהוגדר כאיסורא זוטא וקלילא, מתוך שיסודו בעשה; וע"ע בס' מעדני ארץ - תרומות (פ"ג הי"ז ס"א) בנוגע למקור להתיר בדיעבד ולחייב מוקף בתרומה רק לכתחילה (ור' עוד מש"כ להקל בס' מצוות הארץ הל' תרומות, עמ' ל"א).

למעבר לחלק ב'