רכישת פירות שאינם מעושרים

הקדמה

בפירות שאינם מעושרים למכירה אנו נפגשים בשלשה אופנים:

דוכני מכירה בשווקים ומרכולים ללא פיקוח כשרותי.
רכישה ישירות מן החקלאי – בשיווק ישיר, בקטיף עצמי או בדוכני ממכר שבצידי הדרכים.
חברות ובתי אריזה שרוכשים פירות מן החקלאי.

נאמר במשנה במסכת דמאי (פ"ה מ"ח): 'אין אדם רשאי למכור טבל...'.^[1] וכן פסקו הרמב"ם (הל' מעשר פ"ו ה"ח) וה'שלחן ערוך' (יו"ד שלא סעי' קיז). הרמב"ם (שם) מציין שהחשש הוא שיסמוך הקונה על המוכר ויאכל בלא לעשר.^[2] לפי טעם זה לכאורה אין מקום לדיון על איסורו של הקונה, שכן כשהוא יודע שהפירות אינם מעושרים ממילא אין חשש שלא יעשר,^[3] אך בירושלמי^[4] מפורש שאיסור המכירה שייך אפילו כשהמוכר מודיע לקונה בפירוש שאלו פירות טבל,^[5] על כן עלינו לברר: האם כאשר הקונה יודע שמדובר בפירות טבל מותר לו לרכוש מהם כשכוונתו לעשרם בהמשך?

א. האם ישנו איסור על הקונה?

מן הלשון 'אין אדם רשאי למכור...' משמע שהאיסור על המוכר. בשל כך יש שכתבו שלקונה אין איסור לקנות את הפירות כשבכוונתו להפריש מהם.^[6] מנגד, מההקשר הכללי במשנה משמע שגם הקונה שותף לאיסור: 'הלוקח טבל משני מקומות – מעשר מזה על זה, אף על פי שאמרו אין אדם רשאי למכור טבל...'. את ההקשר בין שני חלקי המשנה ביאר ב'תוספות יום טוב'^[7] כך: לאחר שעסקה המשנה בדינו של הקונה טבל, מיהרה המשנה להעיר שהדבר מותר רק לצורך, על מנת שלא נקבל בטעות לגיטימציה לרכישת פירות שאינם מעושרים.^[8] 'ערוך השלחן'^[9] הוסיף שהלשון 'אף על פי' שבמשנה מבטאת מורת רוח מן הקונה, עד כדי כך שהיה עולה על דעתנו לקונסו להפריש מכל סחורה בנפרד.^[10]

בדבריהם של כמה מן האחרונים אנו מוצאים התייחסות לאיסורו של הקונה לרכוש פירות טבל.^[11]

ב. תוקף האיסור על הקונה

לשיטת הסוברים שגם הקונה שותף באיסור, ייתכן להגדיר זאת כ'לפני עוֵר' כלפי המוכר, שברכישתו הוא מעמיד בפניו את האפשרות למכור ולעבור על דברי חכמים. אם זהו שורש האיסור, יש לדון בתוקפו במקרים של ספק,^[12] כאשר האיסור יכול להיעשות בלעדיו,^[13] וכאשר ברכישתו הוא מצילו מאיסור חמור יותר למכור למי שלא יעשר.^[14]

ייתכן להגדיר זאת כאיסור מדרבנן של 'מסייע לדבר עבירה'.^[15] אם זה מקור האיסור, יש מקום לדון כאשר מדובר במומר, שיש סוברים שאין חיוב להימנע מלסייע לו.^[16]

מנגד, ייתכן שמדובר באיסור חמור יותר – 'שותפות לדבר עבירה', שכן ברכישתו הלוקח לא רק מציב בפני המוכר את האפשרות לעבור עבירה או מסייע לו בה, אלא ממש מבצע את העבירה יחד עימו, וכעין דברי המאירי^[17] לעניין איסור מכירת פירות שביעית המוטל על המוכר: 'והוא נעשה על ידינו סוחר בהם'. דבר זה כלול באיסור שלא להעביר אחר איסור בפועל ('ספי בידים') שבמקורו נלמד מן הפסוקים אפילו כלפי קטנים:^[18] 'לא תאכלום כי שקץ הם – לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים... דלא ליספו ליה בידים'. ושמא יש לייחס איסור זה, שלא היה נעשה כעת אילולא הקונה, לדבריו של ה'אגרות משה':^[19]

גרוע מאיסור לפני עיור שהרי הוא עוד באיסור מסית. ואף שאיסור מסית לחיוב סקילה הוא רק מסית לעבוד עכו"ם, מ"מ לענין האיסור ועונש כלפי שמיא בכל החומר שאין טוענין למסית יש בכל האיסורים.

אם אלו מקורות האיסור, נוכל להבין את המשניות הרבות העוסקות בפירות שנרכשו ממי שאינו נאמן על המעשרות. ולכאורה קשה, וכי ב'רשיעי עסקינן' שרכשו את הפירות שלא כדין? המשניות הללו עוסקות במצב שבו המוכר טוען שפירותיו מעושרים, אלא שאנו איננו מאמינים לו. במקרה זה לא שייך לטעון שברכישת הפירות הוא מכשיל אותו, שכן הוא טוען שהוא עישר, ואין דבר שהוא יכול לעשות כדי שנוכל להאמין לו. על כן אין בזה סיוע לדבר עבירה, אף אם על מנת לאכול מן הפירות הקונה לא יסתמך על דבריו ויעשר מהם שנית.^[20]

ג. צדדי היתר

כשברור לכול שאינם מעושרים

המשנה במסכת מעשרות (פ"ה מ"ג) כותבת: 'לא ימכור אדם את פירותיו משבאו לעונת המעשרות למי שאינו נאמן על המעשרות'. בשונה מפירות טבל תלושים, שאסור למוכרם לכל אדם, ואפילו כשמודיעו וברור לו שיעשר, בעוד הפירות מחוברים לקרקע מותר למוכרם למי שיעשר בוודאי, כגון מפעל או יקב שיש לו השגחת כשרות מסודרת. מסתבר שהסיבה לכך היא שכאשר הקונה רכש את הפירות כשעדיין לא היה אפשר להפריש מהם תרומות ומעשרות, הוא אינו עלול לטעות שהם מעושרים. משום כך נראה שגם כשהמכר אינו מתבצע אלא בסיום הקטיף, אך הקונה מְלַוֶה את הפירות כבר מעת הקטיף (כגון: מערכת כשרות של יקב שמפקחת על בציר הענבים, או חברת ירק עלים שבוחרת את החממות המאושרות), והוא יודע שהפירות אינם מעושרים – המכירה מותרת. דוגמה נוספת לכך היא 'קטיף תיירותי' שבסופו משלמים על כל הפירות שאספו ורוצים לקחת הביתה, וגם במקרה זה נראה להתיר לקנות בלא מעשר, אף שבפועל מדובר במכירת פירות תלושים.

לאור עיקרון זה יש שטענו שהדבר נכון לכל פרי שלא 'נגמרה מלאכתו' עדיין, שהרי לכתחילה אסור להפריש לפני גמר המלאכה. כך כתבו 'תוספות אנשי שם';[21] 'חסד לאברהם';[22] חידושי הגרמ"ז;[23] 'אמונת יוסף'^[24] וב'תורת הארץ'.[25] לשיטתם יקבים או בתי בד הרוכשים פירות מן החקלאי אינם צריכים להקפיד לרוכשם בעודם מחוברים. לעומת זאת דעת ה'משנה ראשונה',^[26] ה'מקדש דוד'^[27] וה'חזון איש'^[28] שלא התירו אלא פירות מחוברים שאין אפשרות כלל לעשר מהם, אבל פירות שלא נגמרה מלאכתם, שבדיעבד ההפרשה מהם מועילה – אסור למוכרם בלא מעשר.

מעיקרון זה אנו למדים שכאשר מן המציאות ברור בשעת רכישת הפירות שהם אינם מעושרים, אין בכך איסור מכירת טבל. החזון איש הסביר לפי זה שבירושלמי[29] התירו לשלוח שתילים לחברו מפני שכך היה מקובל לשלוח, ללא מעשר.[30] נראה שזהו מקור חידושו של הרב קנייבסקי ב'דרך אמונה':^[31]

לוקחין מע"ה אף על פי שהוא חשש טבל, וגם מצינו שקונים מהחשוד, והטעם כיון שהקונה יודע שקונה מחשוד יזכור לעשר כמו כשקונה מגוי.^[32]

לדבריו כאשר מן המציאות ברור לכול שהמוכר לא עישר את הפירות, וישנה חובה על הקונה לעשר, אין בכך איסור של מכירת טבל וקנייתו.^[33]

לצורך הלכתי

'אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך'. בירושלמי (דמאי פ"ה ה"ז) מבואר שמכירה לצורך הותרה ל'חבר' שברור שיפריש תרומות ומעשרות. כדוגמה ל'צורך' מובא בירושלמי מקרה של פירות טבל שהתערבו בפירות מעושרים, וכדי לתקנם זקוק הקונה לפירות 'טבל' נוספים.^[34] האחרונים כתבו שדין זה נכון לכל קונה המעוניין לזכות במצווה ולהפריש תרומות ומעשרות בעצמו.^[35]

יש לעיין, אם בעת הקנייה יכוון הקונה שברצונו לזכות לעשר בעצמו, האם בכך תותר המכירה אף שהמוכר ודאי אינו מכוון לכך (שהרי הוא מוכר גם לאחרים שאינם שומרי מצוות כלל)?

יש שהתירו למכור בסיטונאות למקום שבו יש משגיח שמעשר אותם, משום שאם החקלאי יפריש לפני המכירה, המשגיח עלול לעשר בטעות מפירות אלו הפטורים ממעשרות ולפטור פירות טבל אחרים.^[36] מאידך גיסא רבים התנגדו למכור טבל גם במקרה זה, והורו להתנות שאם בעתיד יפרישו מפירות אלו – תופקע ההפרשה הראשונה.^[37]

למניעת הפסד

מהיתר 'לצורך' היה ניתן לכאורה לפתוח פתחים רבים, אולם כמעט כל מפרשי המשנה והרמב"ם וספרי ההלכה נצמדו לדוגמה המובאת בירושלמי ל'צורך' – תיקון המעשר בהידור. נראה שהדבר נובע מכך שהטלת המעשרות על המוכר ממילא כרוכה בהפסד מסוים, ומכאן שההפסד אינו סיבה להיתר.^[38] בשונה מרוב הפוסקים, ה'חזון איש'[39] התבטא ש'התירו מדוחק', משמע שלא דווקא תיקון הלכתי כלול בהיתר זה, אלא כל מה שנחשב לדוחק גדול.

נוכל לבחון מחלוקת זו בעזרת כמה מקורות:

1) מכירה סיטונאית – המשנה (דמאי פ"ב מ"ד) כותבת שלסיטונאים התירו למכור פירות דמאי. רבי אילא בירושלמי (שם) מסביר שמכיוון שהם מוכרים במחיר מוזל, לא רצו להטיל עליהם את המעשר. לדעת ה'תפארת ישראל'[40] יש ללמוד מכך שבכל הפסד ממוני משמעותי מותר למכור טבל, אך רוב המפרשים סברו שההיתר נאמר דווקא לגבי פירות דמאי, שייתכן שהם מעושרים, אך אינו שייך בפירות טבל, ומשום כך אינו רלוונטי לימינו.^[41]

2) מכירה בזול – בירושלמי (דמאי פ"ב ה"א):

שהיה אגרונימוס גדול ודחוק עליו להיות מוכר בזול (שר העיר מכריח את כולם למכור בזול) והתירו לו להיות מוכר טבלים והלוקח יחוש לעצמו.

הר"ש סירלאו (על הירושלמי שם) כתב שבמקרה המדובר קיבל המוכר היתר מיוחד מבית דין למכור טבל, משמע שאין זה כלול בכלל ההיתר המקורי 'לצורך', ולא בכל מקום שבו המכירה כרוכה בהפסד מותר למכור טבל.[42] לעומת זאת מלשון הגר"א[43] משמע שבמקרה כזה מותר למכור טבל לכתחילה; הרב משה קלירעס[44] הוכיח מכך שכאשר ההפרשה כרוכה בהפסד מותר לו למכור טבל, וכן נראה גם מפירוש הגר"י קנייבסקי לירושלמי שם. לדבריהם יש להסביר שכאשר חכמים הטילו את המעשר על המוכרים, הם שיערו שהשוק יתאזן ומחירי הפירות יעלו בהתאם, כך שהלקוחות יהיו שותפים במחיר המעשר. אולם כאשר כוח שוק חיצוני מכריח את המוכרים למכור בזול, המעשרות המוטלים עליהם בהכרח יביאו להפסד, ולא לכך כיוונו חכמים.

לפי זה, יש מקום לחשב מחדש את המסלול בימינו כשהנחת חז"ל שהשוק יתאזן לפי הוראתם אינה מתאימה, שהרי רבים מהמוכרים אינם סרים למרותם, ועל כך נוסף ייבוא הפירות מחו"ל שאינם חייבים במעשרות, ועל המוכרים להתאים את מחירם למחיר השוק. במקרה זה הטלת המעשר עליהם תייקר את מחיר הפירות עד ל-20% יותר מפירות המתחרים (אם יתנו את המעשרות לבעליהם כדין), ובכך ייגרם בוודאי הפסד מרובה שלפי השיטות המתירות הוא סיבה מספיקה כדי להתיר למכור טבל למי שרגיל לעשר.

3) לצורך יתומים – יש שלמדו היתר למכירת טבל לצורך גדול מדברי הרמב"ם (הל' נחלות פי"א ה"ט): 'האפוטרופין... לא יעשרו ולא יתרומו כדי להניח פירות מתוקנין, אלא ימכרו אותן טבל'. בחידושי ה'צמח צדק'[45] כתב שהסיבה להיתר היא שהפסד היתומים נחשב 'צורך'. כ"כ גם הרב קלירעס (שם), וכן נראה מפירושו של 'אבן האזל'.[46] אומנם בפירוש 'מרכבת המשנה' (הל' נחלות שם) נתן טעם אחר:

וזהו צורך גדול, שהרי אם יתרום האפוטרופא כדי למכור לאחרים, כיון שאין זה זכות ליתומים לא עשה ולא כלום ונמצא הלוקח אוכלו בטבלו, ומוכרח למכור לחבר בטבלו ולהודיעו.

מדבריו אנו למדים שלא התירו למכור טבל משום הפסד היתומים, אלא רק לצורך הלכתי הפוגע בהפרשת המעשרות עצמה^[47]

4) הפסד הפירות – בירושלמי (דמאי פ"א ה"ג) מסופר:

רבי ירמיה שלח לרבי זעירא חדא מסאנא דתאנים דלא מתקנא [סלסלת תאנים טבל] והוה רבי ירמיה סבר מימר מה ר' זעירא מיכול דלא מתקנא [משום שסבר שבוודאי ר' זעירא יעשר]? והוה רבי זעירא סבר מימר מה אפשר דרבי ירמיה משלחה לי מילא דלא מתקנא [בוודאי הפירות ששלח מעושרים] בין דין לדין איתאכלת טבל...

ה'חזון איש'[48] מתקשה, כיצד ייתכן שרבי ירמיה עבר על איסור חכמים ושלח פירות שאינם מעושרים? הוא משיב בסיפור נוסף מהירושלמי (דמאי פ"ג ה"ג):

אמר רבן שמעון בן גמליאל: שלח לי רבי יוסי בי רבי אתרוג, ואמר לי: זה בא בידי מקיסרין ולמדתי בו ג' דברים - שהוא ודאי [שהוא טבל], שהוא טמא, שלא בא בידו אחר [שלא היה לו אתרוג נוסף]... שאילו בא בידו אחר היה מעשר מזה על זה. ויעשר ממנו עליו [מדוע צריך אתרוג אחר, הלוא יכול לחתוך מהאתרוג עצמו ולעשר]? – דבר קפרא אמר אין דרך בני אדם להיות משלחין לחביריהן דברים חסירין.

ה'חזון איש' מסביר שהעיקרון שהוביל את רבי יוסי הוא זה שבגינו שלח רבי ירמיה (במקור הקודם) את סלסלת התאנים לרבי זעירא כשהיא אינה מעושרת, והוא מפני שלא רצה לעשר ולשלוח סלסלה חסרה. לאור זאת התיר ב'דרך אמונה'[49] לשלוח במשלוח מנות פירות טבל או מאפים שלא הופרשה מהם חלה, כאשר אינו רוצה להחסיר את המעשר. וב'חוט שני'[50] התיר במקרה שאינו רוצה לפתוח את האריזה כדי שלא תתקלקל (כגון בקבוק יין, או מאפה שיאבד מטריותו).^[51]

אכן, אין הכרח ללמוד היתר מהמקורות הללו, מפני שלרבי יוסי ישנה שיטה מיוחדת בדין שליחת טבל.^[52] בנוסף לכך שרבי ירמיה שלח טבל נתנו המפרשים טעמים שונים,^[53] ורבים העירו שאין ללמוד היתר מרבי ירמיה, שכן הדבר הביא מכשול, ויתרה מכך ייתכן שמסיפור זה למדו את האיסור לשלוח פירות שאינם מעושרים.^[54]

צרכים נוספים

לשיטת הסוברים שמכירת טבל הותרה גם לצורך הפסד ושלמות המוצר, יש מקום להתיר גם כשהסירוב לקנות או לקבל פירות מאדם מסוים תגרום אי נעימות.

לדעת הרב קרליץ (חוט שני שם) לא גזרו חכמים אלא על המוכר שיכול לעשר ולמכור, אבל הקונה ייאלץ בשל כך לוותר על הקנייה במקום זה, ולכן תמיד קניית פירות טבל תיחשב ל'צורך'. סברתו יוצאת מהנחה שלא ייתכן שדינו של הקונה חמור יותר משל המוכר, ואם הותרה מכירה לצורך, אזי גם קנייה לצורך מותרת. הנחה זו אינה מוכרחת, מפני שנראה שהאיסור לקנות טבל נובע מהשותפות של הקונה בעבירתו של המוכר, וא"כ כל עוד למוכר הדבר אסור, גם הלוקח שותף לדבר עבירה.

כשיש חשש להפרשה כפולה

ה'חזון איש'[55] המרחיב את גדר 'צורך' שהותר, התיר למכור טבל כשברור שמקבל הפירות לא יסמוך על הפרשתו ויעשר שוב, וממילא אם יעשר הנותן יופסדו הפירות בהפרשה כפולה.

לפי זה ייתכן שלאדם שאינו שומר מצוות מותר למכור טבל, שהרי ממילא לקונה אסור לסמוך על הצהרתו שעישר. ואפילו במוכר שומר מצוות יש לדון, שהרי לפי ההלכה מוכר אינו נאמן על מרכולתו אלא אם מוחזק כ'נאמן',[56] וממילא כשמוכר במקום שנאמנותו אינה מוכרת – לפי ההלכה הקונה חייב להפריש שנית, ולא מצינו שחייב המוכר לשלם למשגיח כשרות וכדו' כדי שיאמינו לו שבאמת הפריש. וצ"ע.^[57]

ד. פירות השוק

תשעים אחוזים מהפירות בחנויות ובשווקים מגיעים מספקים שלהם מרכז לוגיסטי שבו משגיח אחראי לעשר את הפירות, או מהשווקים הסיטונאים שבכולם קיים משגיח כשרות שמעשר למי שמבקש תעודת הכשר (למעט מקרים חריגים, רוב ככל בעלי הדוכנים מזמינים פיקוח זה). עשרת האחוזים האחרים מגיעים משיווק פרטי שעליו אין כל פיקוח הלכתי. ב'דרך אמונה'[58] הביא בשם הגרי"ש אלישיב שמכיוון שלא כל פירות השוק מעושרים, חל אסור למכור פירות השווקים בימינו בלא תעודת כשרות.^[59] מנגד לדעת הגר"ע יוסף[60] מן הדין כלל אין חובה להפריש מפירות השוק, משום שרוב הפירות מעושרים.^[61] לאור זאת נראה שיש מקום להקל ברכישת פירות בשוק, גם בדוכנים ללא תעודת כשרות. עיקרון זה אנו למדים מדברי המבי"ט[62] שהתיר לקנות פירות גויים בשמיטה, גם למי שבעצמו סובר שיש בהם קדושת שביעית, מפני שכאשר יש למוכר על מי לסמוך, הוא אינו נחשב כמכשילו באיסור. מטעם זה התיר גם הגרש"ז אוירבך[63] לקנות פירות היתר מכירה גם למי שאינו סומך על היתר מכירה. לכך יש להוסיף שייתכן שמוכרי השוק יכולים לסמוך גם על הסברות השונות שהזכרנו לעיל ולפיהן ייתכן שכיום מוגדרת מכירת טבל כ'צורך'.

ה. הישר והטוב

בהתאם לרצונם של חכמים למנוע מכשול מהקונים, ב"ה הוסדר הנושא בארץ ישראל, כך שרובם של הפירות מעושרים לפני שהם מגיעים אל הצרכן. בשנים אחרונות ישנם ניסיונות של חקלאים לעקוף את מערכת השיווק המסודרת, שגוזרת קופון מהרווחים, ולשווק את מרכולתם באופן ישיר. בניסיון זה כשלעצמו אין כל פגם, אלא שלרוב חקלאים אלו מנסים לחסוך גם את מחיר הכשרות. בכך הם מפרים את רצונם של חכמים, וגורמים בפועל מכשלה גדולה לרבים שאוכלים מפירותיהם בלא מעשר. דבר זה נכון גם כלפי דוכנים בשוק שחוסכים את מחיר ההשגחה ובשל כך יכולים למכור את הפירות במחיר נמוך יותר מהמתחרים שבחרו שלא להכשיל את הרבים ולשלם על פיקוח כשרותי.

לאור האמור, גם אם תימצאנה פרצות הלכתיות שדרכן אפשר להתיר את רכישת הפירות הללו, עלינו לשאול את עצמינו: האם לא שווה להוסיף כמה שקלים ולתמוך דווקא באלו שבחרו לנהוג באחריות ולוודא שהם אינם מכשילים את הרבים?

סיכום

א. אסור למכור פירות שאינם מעושרים. ויש שאסרו לרוכשם כדי שלא להיות שותפים לדבר עבירה.

מותר לקנות פירות טבל בעודם מחוברים לקרקע. עצה זו מהווה פתרון למפעלים הרוכשים מן החקלאי, והיא גם מתירה קטיף תיירותי'.

ב. מרוב הפרשנים והפוסקים משמע שלא התירו למכור טבל לצורך חיסכון או הפסד, אלא רק לצורך תיקון המעשרות.

ג. יש מהאחרונים שהבינו שגם הפסד משמעותי ייחשב כ'צורך' שבגינו מותר למכור פירות טבל.

ד. לשיטתם יש מקום להתיר את הדבר בימינו, כאשר כוחות השוק אינם מתחשבים במוכרים המעשרים.

ה. בפירות השוק יש מקום להקל ולקנות מהם גם ללא הכשר, ולסמוך לעניין זה על כך שרוב פירות השוק מעושרים.

ו. קניית פירות בשיווק ישיר מן החקלאי היא בעייתית יותר, מפני שהוא אינו מתמודד עם מתחרים בשוק כעת, ופירותיו בוודאי אינם מעושרים.

ז. אין ספק שגם בשוק – נכון וראוי לקנות דווקא מאלו שנוהגים כדין ומזמינים פיקוח כשרות כדי שלא להכשיל את כלל הציבור בפירות טבל.

[1]. עיין בחסדי דוד, על התוספתא מעשר שני פ"ג ה"ז, שכתב 'דאין זה איסור גמור למכור טבל'. מאידך גיסא, באמונת יוסף, מעשרות פ"ה ה"ב, הוכיח מדברי רש"י שהאיסור למכור פירות טבל הינו מדאורייתא.

[2]. כעין זה בתוספות יום טוב, דמאי פ"ה מ"ח; ועיין בצפנת פענח, הל' תרומות פ"ב ה"א, שהוכיח מלשון הרמב"ם, הל' תרומות פ"ב ה"ט, שכתב 'אין פורעין חוב מן הטבל, מפני שהוא כמוכרו' שישנו טעם נוסף לאיסור המכירה, גם כאשר אינו מכשיל את הקונה.

[3]. וכך סובר רבי יוסי במשנה דמאי פ"ג מ"ג. אך בירושלמי להלן מסופר שלא סמך על דעתו למעשה.

[4]. דמאי פ"ג ה"ג.

[5]. וכן פסקו ערוך השלחן, זרעים סי' קה סעי' ב, חזון איש, דמאי סי' ו ס"ק י, חזון עובדיה, תרומות, עמ' קלא (אכן בעמ' קלד כתב שם שהשולח פירות שאינם מעושרים למשלוח מנות יציין עליהם בפתק שאינם מעושרים, וצ"ע).

[6]. לחם שמים, דמאי פ"ה מ"ח; ועיין בגינת ראובן, דמאי סי' קלח שהסתפק בזה.

[7]. על המשנה שם.

[8]. עיין בלחם שמים, דמאי פ"ה מ"ח, שהבין מדברי התוספות יום טוב שהאיסור חל גם על הקונה. וכן גם ביאר התוספות יום טוב, דמאי פ"ז מ"ד, את לשון המשנה: 'הלוקח יין מבין הכותים', מפני שמישראל אסור לקנות שאינו מעושר (וע"ע בשו"ת גבעת הלבונה סי' מג. אכן בפשטות מדובר דווקא בכותים שדינם כישראל ויינם חייב במעשר, וא"כ לכאורה יש לדקדק להיפך, שאין איסור לקנות ממנו. וצ"ע).

[9]. ערוך השלחן, זרעים סי' קה סעי' ז.

[10]. אך עיין בפירוש גפי אש למשנה זו, שכתב שהמשנה באה להשמיענו שאין קונסים את הלוקח מפני שלא חטא בכך, ויש להבין אם כוונתו שאין בקנייה איסור, או רק חטא וקנס אין כאן.

[11]. הרב קנייבסקי, דרך אמונה, בה"ל הל' מעשר שני פ"ח, ביאר את המקרה המובא בתוספתא, מעשר שני פ"ד ה"ט: 'מפרישין תרומת מעשר על פירות עם הארץ' – 'דמיירי שעם הארץ מבקש לו שיעשר לו פירות כדי שיוכל למכור לו, שאין החבר רוצה לקנות טבל לפי שמכשיל את עם הארץ באיסור מכירת טבל. ולכן מעשר לו עליו'. בדומה לכך גם בחוט שני, הל' מעשר פ"ו ה"ו, דן באיסור המוטל על הקונה לרכוש פירות טבל. להלן נראה ששני הפוסקים הללו הביאו צדדים שונים להיתר.

[12]. עיין שדי חמד, מערכת ו כלל כו.

[13]. עבודה זרה ו ע"א: 'בתרי עברי דנהרא'. במקרה שבידו אפשרות למכור לישראל אחר, ראה: משנה למלך, הל' הלוואה פ"ד ה"ב; מנחת חינוך, מצווה רלב אות ג; תורת חסד (לובלין) או"ח סי' ה, אות ז; בני חיי, חו"מ סי' לד ס"ק ז; כנסת הגדולה, יו"ד סי' קנט; הגהות הטור יג, כתב סופר, יו"ד סי' פג.

[14]. אילו היה מדובר כאן באיסור 'לפני עור', היה מקום להתיר לקנות מן הפירות, כדי להצילו מאיסור חמור יותר – שימכור למי שבוודאי לא יעשרו וייכשלו בכך, ראה: מנחת שלמה, ח"א סי' לה.

[15]. כך כתב בדרך אמונה, בה"ל מעשר פ"ו ה"ו ד"ה אין מוכרין.

[16]. ש"ך, יו"ד סי' קנא ס"ק ו; דגול מרבבה שם, וראה במשנה ברורה, סי' שמז ס"ק ז, שהכריע שיש איסור מסייע גם במומר.

[17]. סוכה לט ע"א.

[18]. יבמות קיד ע"א; רמב"ם, הל' מאכלות אסורות פי"ז הכ"ז; הפוסקים דנו באיסור 'ספי בידים' גם כלפי איסורי דרבנן, ובקטנים התירו לצורכם בלבד, ככל איסור דרבנן. השתמשתי בלשון 'ייתכן' כלפי ייחוס איסור 'ספי בידים' לסוגייתנו, מפני שיש שסברו שאיסור ספי בידיים שייך כלפי קטנים בלבד, וכלפי גדולים שייך רק איסור 'לפני עור', ראה: פרמ"ג, או"ח סי' שמג משב"ז ס"ק א; שו"ת אחיעזר, ח"ג סי' פא; עמודי אש (אייזינשטיין), סי' ד כלל ו (אך שם הרחיב את האיסור לכל מי שאינו בן דעת). מנגד, מלשון הספרא, שמיני ג, ה אות א – 'לחייב את המאכיל כאוכלו', הבינו רבים שאיסור זה שייך גם כלפי גדולים. ראה: קרבן אהרון, שם אות א; אמרי בינה, דיני שבת סי' ח; מלבי"ם, התורה והמצוה שמיני יא ס"ק קסב; מהרי"ט אלגאזי, בספר קדושת יו"ט סי' נז; קובץ ביאורים, לר"א וסרמן, על שב שמעתתא אות יג; שד"ח, מערכת ו כו, סוף אות טו; ובשו"ת תורת חסד, או"ח סי' ה. יש שדקדקו כן מדברי הרמב"ם בעניין נזיר (הל' נזירות פ"ה ה"כ) 'ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר, לפי שנאמר וטמא את ראש נזרו אינו לוקה עד שיטמא עצמו מדעתו', משמע שבלא לימוד מן הפסוקים היה עלינו לחייב מסברה את מטמא הנזיר, ראה: מכתם לדוד, על הרמב"ם שם. ויש שדקדקו כך מהלכות כלאיים פ"י הל"א – 'ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה', ראה רדב"ז שם, ואמרי בינה שם. יש אומרים שגם הסוברים שרק בקטן יש איסור לספות בידיים, מודים שהאיסור כולל כל מי שאינו יודע שישנו איסור בכך, כולל גדול ששוגג בהלכה זו, ראה: שו"ת זית רענן, ח"א או"ח ה"ב סי' ב; מלבושי יו"ט, ח"ב יו"ד יט; לדבריהם לכל הדעות יהיה איסור 'ספי בידים' בקניית טבל ממי שאינו יודע שיש איסור בכך. אכן יש לעיין: מדוע כשמנו חכמים (בבא מציעא עה ע"ב; רמב"ם, הל' מלוה ולוה פ"ד ה"ב) את האיסורים שעובר עליהם הלווה בריבית, לא הזכירו את איסור ספי בידיים?

[19]. אגרות משה, או"ח ח"א סי' צא.

[20]. תירוץ נוסף לשאלה זו העלה בדרך אמונה, כפי שיובא להלן.

[21]. תוספות אנשי שם, דמאי פ"ה מ"ח בתירוצו הראשון.

[22]. חסד לאברהם, מעשרות ה, ג; דמאי ו, ו.

[23]. חידושי הגרמ"ז, סי' ג.

[24]. אמונת יוסף, לירושלמי מעשרות פ"ה ה"ב; כך מסביר את לשון המשנה שם: 'לא ימכור אדם את תבנו ואת גפתו ואת זגיו למי שאינו נאמן על המעשרות להוציא מהן משקין', לדבריו התירו למוכרם טבל מפני שלא נגמרה מלאכתם. החזו"א, דמאי סי' יב ס"ק יח, ביקש גם הוא להביא משם ראיה, אך דחה שאפשר שגפת קל יותר.

[25]. תורת הארץ, ח"א פרק ב אות לט.

[26]. משנה ראשונה, דמאי פ"ו מ"ו; המשנה שם דנה במכירת זיתי שמן, שבוודאות לא נגמרה מלאכתם, ולמרות זאת הוא מתקשה מדוע הותרה מכירת הטבל.

[27]. מקדש דוד, תרומות סי' יח; שם, מעשרות סי' יא; מוכיח מדברי הרמב"ם, הל' מעשר פ"ו ה"ט, שאסר לפועלים לאכול לפני גמר מלאכה, מפני שפורע חוב ונחשב כמוכר.

[28]. בחזו"א, דמאי סי' יב ס"ק יח, מסתפק בכך, אך בדרך אמונה, הל' מעשר פ"ו סי' סו הבין שלמעשה הכריע לחומרא. ובדרך אמונה, תרומות פ"ה סי' רט, חילק בין יבול שמותר לעשר לפני גמר מלאכה לבין יבול שאסור לעשר לפני גמר מלאכה.

[29]. מעשרות פ"ה ה"א.

[30]. חזון איש, דמאי סי' ז ס"ק כה. אכן בסיום דבריו התקשה כיצד נוצר מנהג למכור ללא מעשר.

[31]. דרך אמונה, הל' מעשר פ"ו ה"ו, ביאור הלכה ד"ה אין מוכרין.

[32]. יש לעיין מהי השוואתו לקנייה מגוי, שהרי פירות הגוי אינם חייבים במעשר, ואילו כוונתו לפירות יהודי ביד גוי – הלוא ברמב"ם, הל' מעשר פי"ג הט"ו, מפורש שאסור ליהודי למכור לגוי פירות טבל, שמא יחזור וימכרם לישראל, ואין סומכים על כך שבוודאי הקונה יעשר?

[33]. צ"ע אם הדבר נכון בימינו, שרבים סבורים שפירות השוק מעושרים.

[34]. בספר חוף ימים, לרבי יחיאל מיכל חרל"פ, ח"ב סי' עב, האריך להוכיח שגם במקרה זה לא התירו למכור טבל ממש.

[35]. במגן האלף, סי' תנז ס"ק ה ביאר שהפוסקים (ביו"ד סי' שכו) שדנו בעניין נחתום המוכר בלא הפרשת חלה, עסקו במקרה שהנשים רוצות להפריש בעצמן, ולכן נחשב כמכירה לצורך. וכן כתב בגידולי הקדש (שכו, ב), בחזון עובדיה, תרומות עמ' קלא; וכן בשם הגרש"ז אויערבך בקובץ הפרשת תרומות במערכה הציבורית (עמ' 44).

[36]. התורה והארץ, ח"ד עמ' 380; הפרשת תרומות ומעשרות במערכת הציבורית, עמ' 44; מכתבו של הגרש"ז אויערבך, ישורון טו (תשסה) עמ' קכח; וכן משמע משו"ת ישועת משה, ח"ד סי' ז.

[37]. מנחת יצחק, ח"ו סי' קיט (וסייג שאין להתנות כך כשמאכילים התרומה לבעלי חיים, שמא יתברר למפרע שהאכילום טבל). וכן הסכים גם הגר"ח גריינמן (מכתבו הובא בישורון, שם, עמ' קכז).

[38]. אחד המקרים שבהם ישנו הפסד ניכר הוא כשמוכר את הפירות לגוי, שוודאי יכול למוכרם במחיר נמוך יותר, ולמרות זאת חייבוהו לעשר (רמב"ם, הל' מעשר פי"ג הט"ו). יתרה מכך, אם נתן את השדה לגוי או לעם הארץ, חייבוהו לעשר מפירותיו על שלהם (רמב"ם, הל' מעשר פ"ו הכ"ב).

[39]. חזו"א, דמאי סי' ס"ק ב.

[40]. תפארת ישראל, בועז דמאי פ"ה מ"א.

[41]. תפארת ישראל, שם, בשם רבו; פני משה, על הירושלמי דמאי פ"ב ה"ד; שנות אליהו, דמאי פ"ב מ"ה; תוספות רע"א דמאי פ"ב מ"ד; ערוך השלחן זרעים סי' קיא סעי' ז; חזו"א דמאי סי' ו ס"ק ב.

[42]. ייתכן שכך יש להבין גם מלשון הפני משה והר"א פולדא על הירושלמי שם.

[43]. ביאור הגר"א לירושלמי, פ"ב ה"א כת"י ב.

[44]. מורשת משה, יו"ד סי' נב ס"ק ח.

[45]. צמח צדק (לובאוויטש, חידושים לש"ס), גיטין ה, ד.

[46]. אבן האזל, הל' נחלות פי"א ה"ט.

[47]. כעין זה נראה מפרשנים שהבינו שלאפוטרופוס כלל אין סמכות לעשר (למשל: שו"ת חכם צבי, סי' לג, ובפירוש יד פשוטה על הרמב"ם שם).

[48]. חזו"א, דמאי סי' ו ס"ק י.

[49]. דרך אמונה, בה"ל מעשר פ"ו ה"ו.

[50]. חוט שני, הל' מעשר פ"ו ה"ו.

[51]. כעין זה ייתכן לדייק מדברי הגרשז"א, מנחת שלמה, ח"א סי' סה, שהציע להפקיר קופסאות שימורים טבל כדי לא להפסידן בשעת הביעור, ולכאורה כשם שאסור למכור טבל כך אסרו להפקירו? וייתכן שמחשיב זאת כצורך שלא יתקלקלו (כך הבין מדבריו במנחת יצחק, ח"ט סי' קיז).

[52]. הראיה מדברי רבי יוסי ניתנת להידחות משני טעמים: א) הר"א פולדא שם ביאר שלא אסרו חכמים כשאין לו אפשרות לתקן. ב) רבי יוסי סובר שמותר לשלח טבל כשמודיעו. ואומנם בירושלמי מבואר שלא סמך על דבריו, אולם ייתכן שכשאי אפשר אחרת התיר, ולא ברור שיודו לו חכמים. ג. בפשטות מדובר באתרוג לסוכות, וא"כ יש בזה צורך מצווה שיישאר שלם.

[53]. בעלי תמר על הירושלמי שם כתב שרצה רבי ירמיה לזכות את רבי זעירא להפריש בעצמו, וזהו 'צורך' כדלעיל. ובחידושי הגרמ"ז סי' ג, ואמונת יוסף על הירושלמי שם כתבו שמדובר בפירות לפני גמר מלאכה שמותר לשולחם.

[54]. הר"י קורקוס והרדב"ז, הל' מעשר פ"ו ה"ו, כתבו שזהו מקורו של הרמב"ם לאסור לשלוח טבל שאינו מעושר. וכ"כ הגר"א, יו"ד סי' שלא ס"ק קעט, ובספר תבונה על הירושלמי שם.

[55]. חזו"א, שם.

[56]. שו"ע יו"ד סי' קיט סעי' א.

[57]. בדרך אמונה, הל' מעשר פ"ו ה"ו, ביאור הלכה ד"ה אין מוכרין, סיים 'ולפמש"כ בסקס"ט בשם מרן [שמותר למכור טבל כשהקונה יפריש ממילא שוב] יש לדחות הראיות וצ"ע', ונראה שכוונתו להצעה שהעלינו, שכאשר ממילא הקונה יפריש שוב, מותר לו לקנות ממנו.

[58]. דרך אמונה, הל' מעשר פ"ו ס"ק סו.

[59]. דבריו מתאימים לסוברים שאין לסמוך על כך שהרוב מעושרים (על דעתו ראה בשו"ת קב ונקי, סי' שעה, וכן במכתב בספר משפטי ארץ, תרומות עמ' 289). כך גם נראה מפוסקים שנטו לעשר אפילו פירות מושגחים מחמת התקלות המצויות: הגרש"ז אויערבך, מנחת שלמה ח"א סי' סב אות ג; שו"ת מנחת יצחק, ח"ט סי' קט; הגר"י קנייבסקי, דרך אמונה, הל' מעשר, פי"ד בה"ל ס"ק א; והגר"מ שטרנבוך, תשובות והנהגות ג, סי' שמ.

[60]. חזון עובדיה, תרומות, עמ' קלה.

[61]. לכך מצרף הגרע"י שבזמן הזה חיוב המעשרות מדרבנן, ו'ספק דרבנן לקולא'. וספק שמא בכלל הפירות של גויים, ויש שהוסיפו ספק – שמא מקורם של הפירות מאזורים שאינם חייבים במעשר.

[62]. שו"ת המבי"ט, ח"א סי' כא.

[63]. מנחת שלמה ח"א סי' מד.

איסור קניית טבל – תגובה[1] / הרב יואל פרידמן

נקודת המוצא במאמרו של הרב יצחק דביר היא שכמו שיש איסור על המוכר למכור פירות טבל, כך גם יש איסור על הקונה. לכן הוא מברר מהו ההיתר שעליו הסתמכו אלה שקנו פירות בשוק, כשהקונה יודע שיש חובה להפריש תרומות ומעשרות בבית. הרב דביר מסתמך על שני מקורות, האחד – 'ערוך השלחן', והשני – פירוש המאירי למסכת סוכה, כדי לבסס את איסור קניית פירות טבל. וניחזי אם אכן הם אמרו שיש איסור על הקונה לקנות טבל.

א. 'ערוך השלחן' (סי' קה ס"ק ז) מתייחס לדברי המשנה (דמאי פ"ה מ"ח):

הלוקח טבל משני מקומות מעשר מזה על זה אף על פי שאמרו אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך.

ב'ערוך השלחן', שם נאמר כך:

תנן בדמאי פ"ה מ"ח הלוקח טבל משני מקומות מעשרין מזה על זה אע" פ שאמרו אין אדם רשאי למכור טבל וכו' כלומר אע"פ שעשה איסור [מי עשה איסור? – המוכר!] מ"מ מעשרין מזה על זה ואיני יודע מאי רבותא יש בזה ולמה לא יעשרו מזה על זה וצ"ל דקמ"ל דלא קנסינן ליה שיעשר מכל אחד בפ"ע ויראה לי דזהו דווקא דבגמר המכר כשקבל התבואה א"ל המוכר שהוא טבל אבל אם קודם גמר המכר א"ל שימכור טבל אין מעשרין אלא מיניה וביה ולא מטבל אחר דשמא חזר בו המוכר מהעבירה...

'ערוך השלחן' מסתפק אם מעשרין מזע"ז דווקא כשהמוכר הודיע לו לאחר גמר המכירה או לפני גמר המכירה, ומכריע שדווקא לאחר גמר המכירה, אך אם לפניה, ייתכן שחזר בו והפריש, ונמצא מפריש מן החיוב על הפטור.[2] וכיוון שמדובר לפני גמר המכר ועדיין יכול הקונה לחזור בו – אם אכן אסור היה לקנות פירות שהם טבל, האם לא היה מצופה ש'ערוך השלחן' יכתוב שאסור לו לקנות את הפירות?! ואיך כתב רק שהוא צריך להפריש מיניה וביה?! ועל כורחך יש לומר שאין איסור ברור על הקונה, ואולי היה אפשר לבוא אליו בטענות, והוה אמינא שיקנסו אותו לעשר מכל אחד בפנ"ע, וקמ"ל שגם זה לא.

ב. המאירי (סוכה לט ע"א) כותב בהקשר לאיסור סחורה בפירות שביעית, שלא רק המוכר עובר על האיסור אלא אף הקונה, מפני שהוא הגורם הראשי לכך שהמוכר עובר על האיסור:

...ועמי הארץ חשודים בכל אלו ומתוך כך אסור ליקח פירות שביעית מעם הארץ שמא שביעית הם והוא נעשה על ידינו סוחר בהם או שמא ישייר מאותם הדמים אחר שעת הביעור ואפי' בכל שהוא אסור.

אך אין לדמות כלל איסור סחורה בפירות שביעית לאיסור מכירת טבל. אדרבה, משם ראיה להפך, מפני שלגבי איסור סחורה בפירות שביעית מוזכר בחז"ל שאסור לקנות פירות שביעית מחשוד,[3] ואילו לגבי איסור טבל לא מוזכר באף מקום שיש איסור על הקונה לקנות פירות מעם הארץ או מחשוד. איסור סחורה הוא לדעת הרבה מן הראשונים איסור דאורייתא שנלמד מן הפסוק 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה'. ואף אלו הסוברים שהוא איסור דרבנן מודים שהוא איסור גמור, שהוא חלק מן ההגבלות שיש ביחס לקדושת פירות שביעית, או משום חשש שלא יקיימו בו איסור ביעור.[4] לעומת זאת, עיקר הטעם של איסור מכירת טבל אינו אלא שבכך מכשיל את הקונה באכילת פירות טבל וכדלהלן. וכיוון שכך, אם הקונה יודע שהפירות הם אסורים באיסור טבל והוא מתכוון לעשר, אין כאן מכשול, ובוודאי לא חל איסור על הקונה, כי גם על המוכר האיסור אינו אלא מפני הכשלת הקונה, ולא מצאנו שיש איסור להכשיל את מי שמכשיל.

אדרבה, מצאנו מקורות רבים שהתירו לקנות פירות מעם הארץ או מחשוד על המעשר, ולא הוזכר שיש איסור בדבר.

במשנה (דמאי פ"ד מ"א) וכן הוא בתוספתא (דמאי פ"ה ה"א) נאמר:

הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת יאכל על פיו חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר...

והסיבה שאנו מאמינים למוכר בשבת היא שאימת שבת עליו, ובוודאי אינו משקר. ויש לשאול אעיקרא דמילתא, איך התירו לקנות ממי שאינו נאמן על המעשרות, הרי לדעתו של הרב דביר, לקונה עצמו אסור לקנות אלא פירות מעושרים?!

נאמר בתוספתא (מע"ש פ"ג ה"ז):

המוכר פירות לחבירו והמוכר או' טבלים מכרתי לך והלוקח או' מתוקנין מכרת לי כופין את המוכר לתקן את שלו...

היה ויכוח בין הקונה למוכר: המוכר אומר טבלים מכרתי לך, והקונה אומר שהוא קנה פירות מעושרים. הדין הוא שכופין את המוכר לתקן את פירותיו, מפני שקונסים את המוכר שמכר טבל. בפירוש 'חסדי דוד' על התוספתא כותב מה הדין במקרה שאין ויכוח בין הקונה למוכר:

כופין את המוכר וכו' מסיים הרמב"ם בפ' הנז' דין ח' קנס הוא לו מפני שמכר טבל ע"ש ונראה שאם יודע הלוקח דהמוכר לא צאית דינא מחייב לתקן הוא ודאי דהא עד א' נאמן באיסורים אפי' להקל כ"ש להחמיר ולא שייך בהא אין אדם משים עצמו רשע דאין זה איסור גמור למכור טבל...

איך כתב סתם שהוא רק חייב להפריש תרו"מ משום שהוא קיבל על עצמו, הרי הוא עובר על איסור בכך שהוא קונה פירות ממי ש'לא צאית דינא'! אלא שפשיטא לו ל'חסדי דוד' שמותר לקנות את הפירות גם אם ברור לו שהמוכר לא הפריש תרומות ומעשרות, אלא שמוטלת עליו החובה להפריש בעצמו. וברוח זו כתב גם ב'דרך אמונה' (הל' מעשר פ"ו ה"ח ס"ק עח):

המוכר פירות לחבירו. והם טבלים ואם הי' מודיע לו בהדיא שהן טבלים והלוקח הסכים לזה אף על גב שהמוכר עשה איסור שאין מוכרין טבל אפי' לחבר שלא לצורך כנ"ל ה"ו מ"מ אין ללוקח עליו כלום כיון שהסכים אבל כאן הם דנים אם הסכים או לא ומיירי אפי' בטבל ודאי.

'אין ללוקח עליו כלום כיון שהסכים' – ואם אכן היה איסור בדבר, היה צריך להודיענו שאסור לקנות פירות אלו!

וכאמור הטעם המרכזי לאיסור מכירת פירות טבל הוא שבמכירה הוא גורם לתקלה שבגינה עלול הקונה לאכול פירות שאינם מעושרים. בירושלמי (דמאי פ"ה ה"ז) נאמר: 'אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך – ובלבד לחבר', ומכאן יש להסיק כנ"ל, שהאיסור למכור טבל הוא שבמכירתו עלול לגרום תקלה לקונה שיאכל טבל. לכן מבואר שאם יש לו צורך במכירה, והוא מוכר לתלמיד חכם, לא חוששים לתקלה. והוא אשר כתב ה'לבוש' (סי' שלא סעי' קיז): 'שמא יבא הלוקח לידי מכשול שלא ידע שטבל הוא'; וכן כתב הש"ך;[5] וכן כתב ב'תוספות יום טוב' בפירוש המשנה (דמאי פ"ה מ"ח): 'דשמא לא יודיע ללוקח'; וכ"כ ב'חלת לחם',[6] וב'שלחן ערוך' (יו"ד סי' שלא סעי' קלה) כתב:

אין מוכרין טבל אלא לצורך, ולחבר. ואסור לשלוח טבל, ואפילו חבר לחבר, שמא יסמכו זה על זה ויאכל טבל.

ובביאור הגר"א[7] מציין לסיפור שמובא בירושלמי שר' ירמיה שלח סלסלה של תאנים לר' זירא ובסוף קרתה תקלה ור' זירא אכל פירות שאינם מעושרים. מכאן שהבעיה המרכזית במכירת פירות טבל היא הכשלת הקונה.[8] וכ"כ ב'תוספות יום טוב' למשנה הנ"ל: 'שאין רשאי להוציא מידו בלתי מתוקן. דשמא לא יודיע ללוקח'. וכן מבואר בפירוש הראשונים למשנה ט': 'מעשרים משל ישראל על של כותים', ובוודאי פירות שנקנו מן הכותים אינם מעושרים, ונמצא מפריש מן החיוב על החיוב, כיוון שהכותים אינם חוששים לאיסור 'לפני עיוור' שיש במכירת פירות טבל.[9]

לאור הנ"ל יש לומר שמצאנו איסור להכשיל שהוא לתא של 'לפני עיוור' או של 'מסייע', אך איסור להכשיל את המכשיל – לא מצאנו, שא"כ אין לדבר סוף. וכעין זה לגבי איסור 'לפני עיוור' מצאנו הרבה הגבלות וסייגים לאיסור, והמכנה המשותף להם שעוברים על איסור 'לפני עיוור' רק כאשר האיסור הוא ברור הן מבחינת סוג האיסור, הן מבחינת הוודאות שהנעזר יעבור על האיסור והן מבחינת האדם שעובר את העבירה. כמה דוגמאות לכך: יש מחלוקת הפוסקים אם יש איסור 'לפני עיוור' בספק איסור, וב'שדי חמד'[10] מראה פנים שספק מכשול – אינו מכשול. איסור 'לפני עיוור' הוא רק כאשר נותן האיסור למי שעובר העבירה, אך אם נתן למישהו אחר או שלא נתן חפצא של איסור נחשב כ'לפני דלפני'.[11] יש גם מחלוקת הפוסקים אם יש מצווה להפריש מי שעובר איסור דרבנן שהוא משום קנס או גזרה.[12]

לאור הנ"ל מובן שיש אומנם איסור מכירת פירות טבל, אך אין איסור לקנות אותם אף מן החשוד על המעשר. ובאמת כך כתבו בפירוש כמה וכמה פוסקים:

1) במשנה דמאי פ"ה מ"ח, נאמר 'אף על פי שאמרו אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך', וב'תוספות יום טוב' פירש שני פירושים. בפי' השני כתב שאומנם אין אדם רשאי, אך אם המוכר עבר ומכר, אעפ"כ מעשרים מזע"ז. בס' לחם שמים לר' יעקב עמדין הבין מתוי"ט בפי' הראשון שיש איסור גם על הקונה (ועי' בתוי"ט שדבריו אינם ברורים...), וע"כ כתב ר' יעקב עמדין:

וא"כ הכי ה"ל למיתני אע"פ שאמרו אין אדם רשאי ליקח וכו' ועוד היכן מצינו שאסור ליקח את הטבל שלא חששו אלא במוכר שמא ישכח ולא יודיעוהו שהוא טבל אבל הלוקח בחזקת טבל הוא לוקח לא שייך לאסור והכי מוכח בכמה דוכתי דשרי...

2) בס' 'דרך אמונה' (באור הלכה, הל' מעשר פ"ו ה"ו ד"ה אין מוכרין) כתב כך:

אין מוכרין את הטבל – נראה דהאיסור אינו אלא על המוכר, אבל אם המוכר מוכר טבל, אין איסור על הלוקח ליקח ממנו, שהרי לוקחים מעם הארץ אף על פי שהוא חשש טבל, וגם מצינו שקונים מהחשוד, והטעם כיוון שהקונה יודע שקונה מחשוד, יזכור לעשר כמו כשקונה מגוי. מיהו לוקח מחבר שהמוכר טבל אולי אסור משום מסייע ידי עוברי עברה, וצ"ע.

3) וגם בס' 'חוט שני'[13] לגר"ן קרליץ כתב שאין איסור על הקונה אלא רק על המוכר טבל; וזו לשונו:

על כן מותר לקנות פירות מעם הארץ כיוון דהאיסור בעצם של מכירה הותר באופן שאי אפשר בעניין אחר, והכא נמי הרי יבטל מן הקניה, ואין איסור דהלוקח חמור משל המוכר ועל כן כיוון שלוקח על דעת לעשר שפיר דמי... אם מותר לקנות טבל – אין איסור אפילו לעם הארץ לקנות פירות אצל מי שמוכר טבל משום לפני עיור שמכשיל המוכר באיסור מכירה של פירות טבל, ויש לומר טעמא הוא משום דאין איסור מכירה הוא אסור בעצם כיוון דחזינן דלצורך מותר, ואם כן לא אסרו חז"ל את עצם המכירה של פירות אלו אלא חייבו לעשר קודם שלוקח ואם כן אין האיסור על הלוקח יכול להיות יותר גדול מעל המוכר. י"ל [עוד] דהא אם לא יותר החבר לקנות חזר להיות לצורך ומותר למכור לחבר לצורך...

4) וכן כתב 'גינת ראובן'[14] שהאיסור אינו אלא על המוכר ולא על הקונה.

סיכום

א. אסור למכור פירות טבל בלא להפריש מהם תרומות ומעשרות, מלבד מקרים שיש בהם צורך מיוחד, ובתנאי שהקונה מקפיד על חובת ההפרשה ולאחר הודעה שהפירות טבל.

ב. אין איסור לקנות פירות טבל, ובלבד שיפריש תרומות ומעשרות מייד לאחר קנייתם.

[1]. כיוון שהעברתי לרב דביר את תגובתי, הוא התייחס במאמרו לחלק מטענותיי ושילב כמה מן המקורות במאמר, ומכל מקום מאמרו נותר בעיקרו כמות שהיה. לכן להלן תגובתי כמות שהייתה בתחילה.

[2]. ויש חולקים על הבנה זו, ר' דרך אמונה, הל' מעשר פ"ו, ציון ההלכה ס"ק רט.

[3]. סוכה לט ע"א; בכורות כט ע"ב.

[4]. בעניין המחלוקת לגבי תוקף וטעמי איסור סחורה, עי' שבת הארץ, ח"ב עמ' 541–543.

[5]. ש"ך, יו"ד סי' שלא ס"ק קלה.

[6]. חלת לחם, סי' ה ס"ק לה ד"ה והנה כפי הנראה.

[7]. ביאור הגר"א, לשו"ע סי' שלא ס"ק קעט, מציין עוד שהאיסור לשלוח טבל לחבר הוא בניגוד לדעתו של ר' יוסי, שעליו מסופר בירושלמי ששלח אתרוג לרשב"ג והודיע לו שהוא מקיסרי עי"ש.

[8]. ואומנם הוזכרו כמה טעמים אחרים לאיסור מכירת פירות טבל על ידי ראשונים ואחרונים, אך טעמים אלו לא התקבלו להלכה על ידי הפוסקים, אם מפני שהם דעות יחידות, ואם מפני שהם תלויים במחלוקת. ועכ"פ אין ספק שהטעם המרכזי לאיסור הוא תקלה והכשלת הקונה. 1) בתוספות חדשים, למשנה דמאי פ" מ"ח, כתב שהמוכר טבל מפקיע חיוב דאורייתא שמוטל עליו, וחובת הלוקח בהפרשת תרו"מ אינה אלא מדרבנן. אלא שלדעת הרמב"ם הגומר פירותיו ע"מ למכור אינו חייב אלא מדרבנן, ונמצא שאין הוא מפקיע חיוב דאורייתא. ובימינו, שכל הגידול החקלאי הוא רק למטרת מסחר, בוודאי בטל איסור מכירת טבל. ועוד ב'זמן הזה', שבין כך כל חיוב הפרשת תרו"מ הוא מדרבנן בלבד, ובין כך אין המוכר טבל מפקיע את חיוב ההפרשה מדאורייתא, שוב בטל איסור מכירת הטבל. ועוד יש להקשות מן הירושלמי שהזכרנו לעיל שהתירו למכור לצורך ולחבר – ואם אכן היסוד הוא בגלל הפקעת האיסור של המגדל, איך התירו במקום צורך וכשהקונה הוא חבר? ועי' בתוספות ר' עקיבא איגר למשנה שם, כתב שבאמת דברי התוספות חדשים תמוהים. 2) יש מי שאמר שהמוכר טבל עובר על איסור גזל – שגוזל את הכהן, הלוי וכו'. אך עי' תוספות (גיטין כה ע"א ד"ה שני לוגין; תוס', יומא נה ע"ב ד"ה הלוקח) שכתבו שאין בכך איסור גזל, אם מפני שזהו ממון שאין לו תובעים (ואומנם עי' תוספות רא"ש כתבו ש'אינו נראה להם גזל'), ואם מפני שחובת הנתינה חלה רק לאחר ההפרשה (ובתוספות רא"ש: 'דלאו גזל גמור'). 3) יש מי שרצה ללמוד מדברי רש"י שיש איסור מדאורייתא למכור פירות טבל, כיוון שנהנה מהם. רש"י מבחין בין הפרשת תרו"מ לבין ביכורים, ולכן אם סוברים 'יש קניין לגוי להפקיע', מחייבים את מי שמכר שדה לגוי לקנות ממנו את הפירות כדי לקיים מצוות ביכורים, אך פשיטא שלא נחייב אותו לקנות אותם כדי להפריש תרו"מ; וזו לשונו: 'ולאו מצוה דרמיא עליה היא אלא אם כן אוכלן או מוכרן דקא משתרשי ליה [נהנה מרוויח מן המכירה] אבל ביכורים מצוה דרמיא עליה היא'. אך לא רק שזה נלמד מדיוק בדברי רש"י ושלא קיי"ל כדעה ש'יש קניין', מסקנה זו מדבריו צ"ע, שכן באיסור טבל נחלקו הראשונים אם הנאה של כילוי היא איסור דאורייתא או איסור דרבנן (עי' משנה למלך, הל' תרומות פ"ב הי"ד), ובהנאה שאינה של כילוי בוודאי אין בה איסור מדאורייתא. 4) יש מי שרצה לומר שבמכירת פירות טבל לחשוד מפקיע עצמו מחיוב תרו"מ, וכפי שנאמר בגמ' ע"ז כא ע"א שהמשכיר שדה לגוי מפקיע מן המעשר. אך ההשוואה בין מכירת פירות לגוי או השכרת שדות לגוי לבין מכירת טבל לעם הארץ צ"ע, כי בעם הארץ עדיין חיוב הפרשת תרו"מ בעינו עומד, גם אם בפועל עם הארץ לא יבצע ולא יפריש. לעומת זאת בגוי – המכירה עצמה מפקיעה את החיוב, שכן בגוי אין כלל חיוב הפרשת תרו"מ. ועי' חזו"א, דמאי סי' יב ס"ק יח; דרך אמונה, הל' מעשר פ"ו ס"ק סו וציון ההלכה ס"ק קנב.

[9]. כי לומדים את המקרא 'לפני עור לא תתן מכשול' כפשוטו; כ"כ ר"ש, רא"ש, רע"ב לשנה דמאי פ"ה מ"ט וכן תוס', גיטין כה ע"א ד"ה שני לוגין.

[10]. שדי חמד, מערכת ואו כלל כו, ח"ב אות י, מעמ' 105.

[11]. כגון מקרה שנתן לגוי כסף והלה קונה עם הכסף חפץ של ע"ז; ר' שם, אות כד.

[12]. שדי חמד, שם, פאת שדה כללים מערכת הא' אות ב, ח"ז מעמ' 317.

[13]. חוט השני, תרומות ומעשרות א, בני ברק תשע"ד, עמ' תעג-תעד.

[14]. גינת ראובן, דמאי סס"י קלט.