חיוב תרומות ומעשרות וערלה בעלי תה

ראשי פרקים: 

הצגת הבעיה

       תשובה

       סיכום

* * *

הצגת הבעיה

ישנם כמה מפעלים בארץ שמייצרים סוגי תה שונים. משתמשים בכמה מיני צמחים כמו לואיזה, לימונית, רוזמרין, וורדים, ועוד. לוקחים את העלים של צמחים אלו מייבשים אותם ומכניסים אותם לשקיות קטנות. לשם עשיית התה יכניס הקונה את השקית למים רותחים והצמחים יתנו למים את הטעם והריח. בין הצמחים, ישנם כאלה שהם רב שנתיים, והשאלה האם יש בצמחים אלו איסור ערלה אם לאו והאם יש להפריש מהם תרו"מ?

תשובה

נאמר בתורה (ויקרא יט, כג)

"כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'..."

למדנו שצריך שיהא עץ מאכל ושיהא פרי. ועוד למדנו במשנה (ערלה פ"א מ"ז): "העלין והלולבין ומי הגפנים והסמדר - מותרין בערלה וברבעי..." והסיבה לכך מפני שאלו אינם פרי. ולפי"ז היה מקום לומר, שעלי התה אינם פרי וממילא אין בהם איסור ערלה. אך בהמשך אותה משנה נאמר:

"ר' אליעזר אומר אף המעמיד בשרף הערלה אסור. אמר ר' יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין - מותר; בשרף הפגין - אסור מפני שהוא פרי".

ובגמ' (נדה ח ע"ב) נאמר: 

"א"ל ר' ירמיה לר' זירא: ואת לא תסברא דמאן תנא קטפא פירא - ר"א הוא? והתנן, ר"א אומר: המעמיד בשרף ערלה - אסור! אפילו תימא רבנן, ע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"א - אלא בקטפא דגווזא, אבל בקטפא דפירא - מודו ליה; דתנן, א"ר יהושע: שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין, בשרף העיקרין - מותר, בשרף הפגין - אסור, מפני שהוא פרי. ואיבעית אימא: כי פליגי רבנן עליה דר"א - באילן העושה פירות, אבל באילן שאינו עושה פירות - מודו דקטפו זהו פריו..."

נמצא שאה"נ בעץ פרי מפאת חשיבותו של הפרי - הקטף אינו כפרי, אבל בעץ סרק שאין בו פרי - קטפו זהו פריו; ואף רבנן מודים בכך וכדברי הגמ' "כי פליגי רבנן עליה דר"א - באילן העושה פירות, אבל באילן שאינו עושה פירות - מודו דקטפו זהו פריו".

אלא שיש לברר האם קיי"ל כתירוץ זה של הגמ', ועוד יש לברר האם אמרי' קטפו זהו פריו באילנות סרק גם בהקשר לאיסור ערלה.

והנה הרמב"ם פוסק (הל' שמטו"י פ"ז הי"ט ה"כ):

"הוורד והכופר והלוטם יש להן ולדמיהן שביעית, הקטף והוא שרף היוצא מהאילנות מן העלים ומהעיקרים אין לו שביעית, והיוצא מן הפגים יש לו ולדמיו שביעית. בד"א באילן מאכל, אבל באילן סרק אף היוצא מן העלין ומן העיקרים כפרי שלהן ויש לו ולדמיו שביעית".

כלומר שהרמב"ם הבחין בין אילן מאכל שבו לא אמרי' קטפו - זהו פריו, לבין אילן סרק שאמרי' קטפו זהו פריו.

וכן מתבאר בדברי התוס' הרא"ש (נדה ח ע"ב), וז"ל:

"ותימה ור' פדת באיזה קיטפא איירי? אי בקטפא דפירי אפי' ר' יהושע מודה דאסור. ואמאי קאמר לי קטפא לעלמא כדתנן שרף הפגין אסור; ואי בקטפא דגווזא אמאי קפיד ר' זירא? ודאי קטפא דגווזא שרי? וי"ל דר' פדת איירי בקטפא דפירי, וסבר דר' יהושע דסבר דקטפא לאו פירא הוא ושרי בשביעית והא דאמר בשרף הפגין בערלה משום דכתי' וערלתם ערלתו את פריו ומרבינן את הטפל לפריו, אפי' במידי דלאו פירא כגון קליפין רימונים ואגוזים. אבל שרף העלין ושרף העיקרין דלאו פירא הוא שרי דלא הוי השרף טפל לפרי. ור' זירא סבר כי היכי דסבר ר' יהושע גבי ערלה קיטפא דפירא - פירא הוא, הכי נמי גבי שביעית קיטפא - פירא הוא ואסור, ומשום הכי קפיד".

יוצא מדבריו שבזה חולקים ר' פדת ור' זירא אם שביעית חמורה וע"כ אוסרים אף את השרף, או שערלה חמורה ושרף הפגין בוודאי אסור כי יש בערלה ריבוי לאסור את השרף. בפגי שביעית לעומת זאת, אפשר להקל. ובכל אופן שניהם מודים שדברי ר' יהושע מתייחסים לשרף של ערלה, וע"ז הגמ' מתרצת בתירוצה השני שחכמים מודים באילן סרק שזהו פריו. ואותם חכמים החולקים על ר' אליעזר היינו ר' יהושע. וכן המשיך הרא"ש את סברת ר' פדת שהיא כסברת ההוא סבא שגם בזה חכמים מתירים ור' זירא סובר שחכמים מודים באילן שאינו עושה פירות דקטפו זהו פריו. היוצא מהנ"ל שלתירוץ השני שבגמ' משמע שאליבא דכו"ע אומרים באילן סרק שהשרף הוא פריו לכל דבר. ואילו לסברת ההוא סבא - אין חכמים מודים לר' אליעזר רק לענין שרף הפגין.

אך לכאורה מצאנו לכך סתירה מדברי הרמב"ם (הל' מאכ"ס פט"ז הכ"ו):

"המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה, או בקיבת תקרובת עכו"ם, או בחומץ יין של עכו"ם הרי זו אסורה בהנייה, אע"פ שהוא מין בשאינו מינו ואע"פ שהוא כל שהוא שהרי הדבר האסור הוא הניכר והוא שעשה אותה גבינה".

בהלכה זו העוסקת באיסור ערלה הרמב"ם לא הביא שבאילן סרק קטפו זהו פריו, ורק "המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה... הרי זו אסורה בהנייה...".

ובאמת התוס' יו"ט (ערלה פ"א מ"ז ד"ה המעמיד) מבחין בין הל' שביעית להל' ערלה. לגבי הל' שביעית גם שרף אילנות סרק נחשב כפרי ויש בו קדושת שביעית וחייב בביעור, מפני שכל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה - יש בו שביעית . לעומת זאת, בערלה דבעינן פרי - בזה לא אמרי' קטפו של אילן סרק זהו פריו.

וכן משתמע מדברי הרדב"ז בתשובה (ח"א סי' מד) כאשר דן האם מותר להריח במיני בשמים של ערלה, וז"ל:

"ואם הוא אילן שאינו עושה פירות כגון הכופר הנקרא תמרחינא או יאסמין או כלף מותר להריח בו או לאוכלו דקרא כתיב ונטעתם כל עץ מאכל ואין זה עץ מאכל אלא עץ של ריח או אילן סרק שכל אילן שאינו עושה פירות אילן סרק הוא: ואעפ"י ששנינו לענין שביעית הוורד והכפר ועקטף יש להם שביעית ולדמיהם שביעית שאני שביעית לפי שנוהגת אפי' באילן סרק אבל לענין ערלה עץ מאכל אמר רחמנא. ולענין הוורד לדעת האומרים שמברכים עליו בורא עצי בשמים לפי שעיקר נטיעתו להריח הדבר ברור שמותר להריח בו דלאו עץ מאכל הוא. אבל לדעת האומרים דמברכים עליו הנותן ריח טוב בפירות לפי שעיקר נטיעתו לעשות ממנו מרקחת יש לספק אם אסור להריח בו כיון שהוא ערלה. וכבר נשאלתי על אילן כייר, שנבאר אם נוהג בו ערלה. והעליתי כיון שאינו מאכל בריאים לאו עץ מאכל הוא אלא עץ לתרופה ולא עדיף מנוטע לסייג ולקורות, שאעפ"י שיש בהם פירות אין ערלה נוהגת בו. הוורד ג"כ אע"פ שהוא למאכל אינו מאכל בריאים ולפיכך אין ערלה נוהגת בו ומותר לאוכלו וכ"ש להריח בו ואע"פ שיש מקצת בריאים אוכלים מרקחת הוורד אין אוכלין אותו למזון כשאר פירות אלא לשמירת הבריאות הילכך אין זה עץ מאכל...".

והנה מצאנו להרשב"א (ח"ג סי' רלד) שחולק על הרדב"ז, שכן הרשב"א דן האם מותר להשתמש בתבלינים ובשמים של איסורי אכילה ושל איסורי הנאה להבדלה וכדו', וכן כתב הרשב"א:

"ומ"מ, מסתברא, דלפעמים דהבדלה אסור, משום הקריבהו נא לפחתך... ובשמים של ע"ז ושל ערלה ושל כלאי הכרם אסור להריח בהן, דאסורין הן בהנאה, כל שעשויין להריח בו כורד והדס, והיינו פלוגתא דאביי ורבא בפרק כל שעה; ולאביי נמי, כל שמריח בהם ושם עצמן כלפיהן לקלוט ריחן, אסור, דהיינו: חנויות המעטרות ורד והדס, בפ"ק דע"ז".

ומקור הדין בגמ' (ע"ז יב ע"ב):

"אמר רשב"ל: לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס, דקא מתהני מריחא, אבל מעוטרות בפירות - מותרות; מאי טעמא? דאמר קרא (דברים יג) לא ידבק בידך מאומה מן החרם, נהנה הוא דאסור, אבל מהנה שרי. ורבי יוחנן אמר: אפילו מעוטרות בפירות נמי אסור, ק"ו: נהנה אסור, מהנה לא כ"ש".

ויעויין בתוס' (ע"ז שם ד"ה אלא) שאל מאי שנא וורד מבת תיהא שלגביה אמר רבא שמותר להריח ממנה כיון שריחא לאו מילתא היא, ומישב התוס' וכן היא גם שיטת הרשב"א (בתשובה לעיל) שיש להבחין בין דבר שעיקרו לריח לבין דבר שאין עיקרו לריח, שדבר שעיקרו לריח דמי לקטורת שאף שאין מועלין בו, מ"מ איסורא מיהא איכא.

וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קח סעי' ו-ז):

"שק של פלפלין וזנגביל שמשימין בקנקני יין נסך, מותר להריח בהם. אבל לבשמים דהבדלה, אסור.

בשמים של עבודת כוכבים וכלאי הכרם וערלה, אסור להריח בהם".

ואמנם יש להקשות שע"ז חמורה מאיסור ערלה, שכן באיסור ע"ז נאמר בתורה "ולא ידבק בידך מאומה", לעומת זאת בערלה צריך שיהא פרי? ועוד כתב הש"ך (לשו"ע שם ס"ק כז) שאין להבחין בין דבר שעיקרו עומד לריח לבין דבר שאין עיקרו עומד לריח; ומ"מ בשו"ע נפסק שבשמים של ערלה - אסור להריח בהם וכפי שפסק הרשב"א באותה תשובה.

כאמור הבשמים עליהם דן הרשב"א הם כדוגמת הוורד וההדס, והוורד ידוע שאין אוכלים אותם ורק משתמשים בו לשם נתינת טעם במים או בשמן וכפי שמבואר במשנה (שביעית פ"ז מ"ז) "ורד חדש שכבשו בשמן ישן...", ואעפ"כ פסק הרשב"א וכן שו"ע בניגוד לרדב"ז שיש בכה"ג איסור ערלה.

וכן כתב החיד"א (ברכ"י סי' רצד ס"ק כג אות יג):

"וכן ראיתי להרדב"ז בתשובות החדשות סי' מד שכתב וז"ל ואם הוא אילן שאינו עושה פירות כגון הכופר הנקרא תמרחינא או יאסמין או כלף - מותר להריח בו או לאוכלו דקרא כתי' ונטעתם כל עץ מאכל ואין זה עץ מאכל אלא עץ של ריח או אילן סרק שכל אילן שאינו עשוה פירות - אילן סרק הוא וכו' ע"ש ובסי' תצט.

ושם סי' מד כתב (הרדב"ז) שאין איסור להריח בערלה אלא אילן הנטוע לפירות מאכל וכו' ולעיל נסתפק בורד למ"ד ואשתמיטיתיה תשו' הרשב"א שהביא ב"י לעיל סוף סי' קח ועי"ש פר"ח וש"ך. אמרו בירושלמי פ"ז דשביעית ורד אוכל אדם הוא ולענין ערלה, דבר זה נפתח בגדולי הראשונים ונסיים בגדולי הדור שלפנינו מהרימ"ט...".

החיד"א מציין שאשתמיטיתיה לרדב"ז מה שכתב הרשב"א בתשובה הנ"ל שפסק שבשמים כורד יש בהם איסור ערלה, ואף אם נאמר שהרדב"ז חלק על הרשב"א, מ"מ כיון שמר"ן פסק בשו"ע כרשב"א, אין לנו אלא מה שפסק מר"ן, ולכן הורד חייב באיסור ערלה.

ומכאן שאין לבאר שהרשב"א והרדב"ז נחלקו אם וורד נחשב אוכל או לא. שלדעת הרדב"ז אינו מאכל בכלל ואף שמשתמשים בו חולים אינו הופכו לפרי ואילו לרשב"א - אוכל הוא. כי אם נאמר כן מה כותב החיד"א שנשמט מהרדב"ז דברי הרשב"א? יאמר שלא נשמט אלא הא באתריה שאוכלים אותו והא באתריה שלא אוכלים אותו אלא הבריאים. וע"כ שהרשב"א והרדב"ז נחלקו בשאלה העקרונית האם יש בוורד איסור ערלה אף שדמי לקטף אילן סרק. ועי' לארץ החיים (סי' רצד, עמ' 195) שהביא סברת המהרימ"ט (ח"ב סי' לד) שלא חשו לענין ערלה בוורד. ועי' בתוס' יוה"כ (יומא פא) שכתב לאפוקי מהמרשד"ם (יו"ד סי' קצא), ולדעתו הוורד אינו למאכל רק להריח ואין בו דין ערלה ואילו לסברת מהרשד"ם - יש בו דין ערלה. וכן לדעתו אין חיוב בוורד דין תרו"מ עי"ש.

ואפשר שיש לחלק בין וורד לעלי תה, שכן אין אוכלים את הוורד כמות שהוא אלא במרקחת עם שאר דברים ולא לוקחים את מימיו לשימוש ממש אלא מתערב עם שאר מיני מרקחת ונותנים אותו בתוך התבשיל לתת ריח או מריחים ממנו; בנוסף, הוורד אינו מאכל בריאים אלא מיועד לתרופה כמבואר בדברי הרדב"ז (שם). לעומת זאת, עלי-תה נותנים אותם תוך מים חמים ורק הם שנותנים למים את הטעם והצבע, לכן הוי כפרי עצמו. ומ"מ כיון שמצאנו שמר"ן פסק כהרשב"א, ואסר ליהנות מוורד של ערלה וע"ז - אין לנו אלא דבריו, וודאי שנאסור את עלי-התה באיסור ערלה ונחייבם בתרו"מ.

סיכום

כיון שמשתמשים בעלים של צמחים אלו לעשיית תה, יש להחשיב את העלים כפרי של העץ, ולכן אם הצמחים הינם רב-שנתיים יש לאסור את השימוש בעלים במשך שלוש שנים מפני איסור ערלה, וחייב להפריש מהם תרו"מ.

*)שכתוב משיעור שנתן הראשון לציון שליט"א ביום העיון השנתי (תשנ"ח) של מכון התורה והארץ שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן. עריכה: הרב יואל פרידמן. 

התמונה מתוך אוסף של Lazaregagnidze