חיוב תרו"מ בתבלינים ועלי תה - חלק א'

ראשי פרקים: 

הצגת הבעיה

       א. גידולים החייבים בתרו"מ

       ב. חיוב תרו"מ בתבלינים

       ג. הבחנה בין שלקות לבין עלי-תה ותבלינים

       ד. מחלוקת הגאונים והרמב"ם בדין ברכת הסוכר

       ה. דין תרומות ומעשרות בסוכר

1. השוואת דין סוכר לשמן כותנה
2. עלי-תה הנותנים טעם ע"י בישול

       ו. האם אפשר להפריש מתבלינים ועלי התה

1. שיטת הרמב"ם במשקין היוצאים מהפרי
2. האם מפרישים מהפרי או מהמשקין
3. שיטת הכפתור ופרח

       סיכום

* * *

הצגת הבעיה

קיימת היום בארץ תעשייה שמעבדת צמחים מסוגים שונים לשם עשיית תה. משתמשים בצמחים כגון נענע, רוזמרין, ורד, לימונית, לואיזה, מנטה ועוד, מייבשים את הצמחים ומשווקים אותם בתוך שקיות (להלן עלי-תה) הדומים לשקיות תה. השימוש בהם הוא לשם נתינת טעם במים ואין אוכלים את הצמחים עצמם; לאחר הכנסת השקית ונתינת הטעם במים - זורקים את השקית. השאלה היא האם חייבים להפריש תרו"מ מצמחים אלו.

א. הגידולים החייבים בתרו"מ המשנה בריש מעשרות קובעת את הכלל הבסיסי לחיוב תרו"מ: "כלל אמרו במעשרות - כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ - חייב במעשרות", וכן פסק הרמב"ם (תרומות פ"ב ה"א). ומבואר בגמ' שבת (סח ע"א) ש"אוכל" - למיעוטי ספיחי סטיס; ובתוס' (שם ד"ה ספיחי) ביארו שאף שראויים למאכל קצת - פטור.

בכס"מ (הל' תרומות שם) משמע שחיוב תרו"מ מ"כל אוכל אדם הנשמר וגידוליו מן הארץ" הוא מדאורייתא, וראייתו מהפסוק שציטט הרמב"ם "ראשית דגנך תירושך ויצהרך..." ומדובר גם בפירות האילן וקטניות לעומת ירקות שחיובם רק מדרבנן כמבואר מהמשך דברי הרמב"ם (שם ה"ו). התוס' (ר"ה יב ד"ה תנא, בכורות נד ע"א ד"ה ושני), רש"י (ברכות לו ע"א) וראב"ד (הל' תרומות פ"א ה"ט) סוברים שחיוב תרו"מ בפירות האילן אינו אלא מדרבנן.

בתבלינים ועלי-תה יש לנו להבחין בין צמחים חד-שנתיים שחיובם בתרו"מ לכו"ע מדרבנן, מלבד מה שקיי"ל שתרו"מ בזה"ז מדרבנן, לבין צמחים רב-שנתיים שחיובם בתרו"מ תלוי במחלוקת דלעיל, דלדעת הרמב"ם חיובם מדאורייתא, ולדעת רש"י ודעימיה - חיובם מדרבנן.

ב. חיוב תרו"מ בתבלינים הגמ' (יומא פא ע"ב) מבחינה בין פלפלין יבשים שאינם אוכל לענין יוה"כ ואינם פרי לענין ערלה לבין פלפלין לחים שנחשבים אוכל ויש בהם דין ערלה. פלפלין לחים "חזי למיכל" (רש"י שם) לעומת היבשים שאינם ראויים למאכל. אך בוודאי גם הפלפלין היבשים משמשים כתבלין, ואעפ"כ כיון שאינם ראויים למאכל - אינם נחשבים אוכל ואינם "פרי"; (ולהלן יתבאר מה ההגדרה של "ראוי למאכל").

התוס' (יומא שם ד"ה שהפלפלין) מביאים את הגמ' בעירובין (כח ע"א):

"גרגיר... זרען לזרע מתעשרין זרע וירק. למאי חזי? אמר ר' יוחנן שכן ראשונים שלא היה להן פלפלין - שוחקין ומטבילין בו את הצלי".

ומכאן נראה שאף פלפלין יבשים חייבים במעשר!

התוס' (יומא שם) מביאים שתי שיטות כדי להגדיר מהי דרך השימוש המינימלית של התבלינים, הקובעת אותם כאוכל, לענין מעשר וטומאת אוכלין:

1. הפלפלין היבשים וזרע גרגיר חייבים במעשר אם נשחקו ומעורבים במים או תבשיל באופן שהם נאכלים יחד עם המים או התבשיל. אך לפני שהם מעורבים - פטורים מתרו"מ כיון שאינם נאכלים.

2. זרע הגרגיר עדיף על הפלפלין כי מלבד היותו תבלין לצלי הוא גם נאכל כמות שהוא לאחר שחיקתו. לעומת זאת, הפלפלין אינם נאכלים כמות שהם, ולכן פטורים מתרו"מ. (כתירוץ זה כתבו תוס' )ערובין כח ע"ב ד"ה ראשונים, נדה נ ע"א ד"ה כל).

עפ"י הבחנות בין סוגי התבלינים מסבירים התוס' את השוני בין הסוגיות: מחד נאמר (נדה נ ע"א) "כל שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין" ובמשנה (חולין קיז ע"ב) נאמר: "העור והרוטב והקיפה... מצטרפין לטמא טומאת אוכלין" - כלומר מצטרפין אך אין מטמאים בעצמם טומאת אוכלין; ובגמ' (חולין שם קכ ע"א) מבואר ש"הקיפה" היינו תבלין. נמצאנו למדים שהתבלין אינו חייב בתרו"מ. מאידך נאמר בגמ' (חולין ו ע"א): "הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדירה לבשל... ואם אמר לה עשי משליכי - חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר" - משמע שהתבלין חייב בתרו"מ.

מסקנת התוס' היא שתבלין שנאכל כמות שהוא, כגון בצל וקפלוט - חייב במעשר, ובתבלין כזה איירי בגמ' נדה (נא ע"ב); אך אם התבלין אינו נאכל כמות שהוא - פטור מן המעשר כמבואר בגמ' חולין (קכ ע"א). התוס' במסקנתם אינם מתייחסים לחילוק שבין שני התירוצים שהובאו לעיל.

ראשונים נוספים (רמב"ן, רשב"א, תוס' ותוס' ראש ד"ה אינו חושש חולין ו ע"א, תוס' ר' יהודה חסיד ברכות לו ע"ב ד"ה ללמדך) התייחסו לסתירה בין הסוגיות, ותירצו שני תירוצים:

1. הנאמר: "חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר" - לצדדים קתני, וחושש בתבלין רק משום שביעית אך לענין מעשר תבלין - פטור.

2. ישנם תבלינים החייבים אשר גם מטמאים טומאת אוכלין, ויש כאלה שאינם חייבים.

היוצא מהנ"ל, לתירוץ א' אזי כל תבלין פטור מתרו"מ ולתירוץ ב' ישנם תבלינים החייבים וישנם כאלו הפטורים, ומסתבר שאלו הראשונים יבחינו בין סוגי התבלינים כפי שהבחינו תוס' בתירוץ א' או ב'; אך בוודאי שראשונים אלו אינם סוברים שכל תבלין חייב בתרו"מ.

לסיכום, מצאנו שלוש מדרגות של שימוש בתבלינים:

1. תבלין הנאכל כמות שהוא - חייב במעשר. 2. תבלין שאינו נאכל ועביד רק לטעמא - פטור מן המעשר. 3. תבלין שאינו נאכל כמות שהוא אך לאחר שחיקתו מערבים אותו בתוך תבשיל והוא נאכל אז עם כל התערובת: בזה נחלקו שני התירוצים בתוס' - לתירוץ א' - חייב; לתירוץ ב' - פטור.

ועלי-תה דמי לתבלין שאינו נאכל ועביד רק לטעמא.

להלכה נקטו רוב הפוסקים שרק תבלין שנאכל חייב במעשר, כן כתבו: חזו"א (מעשרות סי' א ס"ק כד), ס' עשר תעשר (הלכה ל') כרם ציון (הלכות פסוקות פרק יד סעי' יח), הגר"נ קרליץ (מפרי הארץ ח"ד עמ' קלד).

ג. הבחנה בין שלקות לבין עלי-תה ותבלינים נאמר בגמ' ברכות (לח ע"א):

"ואמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי - מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא? זיעא בעלמא הוא. כמאן? כי האי תנא דתנן: דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ספוניות ושאר מי פירות של תרומה - ר' אליעזר מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר".

ומבאר רש"י:

"דזיעא בעלמא הוא ואין שם תרומה חל עליו, ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד, והיינו כמר בר רב אשי".

מתוך דברי הגמ' למדנו שיש קשר בין חיוב תרו"מ לבין הברכה, שכן לדעת ר' יהושע היוצא מן הפרי נחשב זיעא, אין בו חיוב תרו"מ, לא חל עליו שם תרומה ולא נחשב פרי שאפשר לברך עליו בפה"א או בפה"ע.

הרא"ש והרשב"א (מובא בטור סי' רב) נחלקו בדין פירות העץ שבישלו: הרא"ש סובר שגם פירות העץ שהתבשלו - מברכים עליהם בורא פרי העץ וחמיר מהיוצא מן הפרי עצמו שהוא זיעא בעלמא, כי ע"י הבישול כל הפרי נמצא בתוך המים. ואילו לדעת הרשב"א מברך שהכל, כי הוה זיעא. לדעתו הנאמר בגמ' (שם לט ע"א) "מיא דכולהו שילקי כשילקי" - זהו רק בירקות, מפני שרוב אכילתו ע"י שליקה, אך בפירות העץ כיון שאוכלים אותם חיים - מברכים על מי הפירות שהכל.

לפי"ז היה מקום לומר שכל צמחי התה שרגילים לבשלם ולהוציא מהם את טעמם ע"י הבישול - אליבא דכו"ע יהיו חייבים בתרו"מ, כי דינם כירקות שנתבשלו, שמברכים עליהם בורא פרי האדמה; וכן כתב הקהלות יעקב (כתבי קהלות יעקב החדשים סי' לא).

וכן כתב רבינו יונה (מובא בכלבו דף יט ע"ב) כרשב"א ולא מטעמיה, אלא ברכת מי הירקות - בפה"א מכיון שדרך לאוכלן יחד עם הפת ולא יצאו מתורת אוכל; לעומת שכר שבישולו הופכו למשקה ולכן ברכתו שהכל (וה"ה בשאר מי פירות).

ולדעתו יש לומר שהבישול של עלי-התה הופכם למשקה ולכן יש לברך על התה ברכת שהכל (ועי' תשו' פרח מטה אהרון סי' מ, שבות יעקב ח"ב סי' ה).

אך יש לחלק בין ירקות המתבשלים לבין עלי-תה. ירקות נחשבים בעיקרם פרי כי הם עצמם נאכלים, והדיון הוא האם הטעם שיוצא מהפרי ע"י הבישול נחלק מן הפרי אם לאו. ובזה לכו"ע במקום שעיקר אכילת הפרי הוא ע"י הבישול - אף המים שבישלו בהם את הפרי - ברכתם כמוהו. אך בצמחי תה, חלקם אינם נאכלים אלא נותנים טעם במים ונזרקים. בכה"ג אין הבישול הופכם להיות פרי שהרי הם עצמם אינם נאכלים כלל, ולכן מברכים על מימיהם שהכל ונראה שגם פטורים מתרו"מ; וכעין סברה זו כתב הרב י. פלקסלר (נועם ג' עמ' עט-פ).

ד. מחלוקת הגאונים והרמב"ם בדין ברכת הסוכר ולכאורה מצאנו שיש מחלוקת לגבי סברה זו מהדיון לגבי קני הסוכר:

כתב הרמב"ם (ברכות פ"ח ה"ה)

"הקנים המתוקים שסוחטים אותם ומבשלים מימיהם עד שיקפא... כל הגאונים אומרים שמברכים עליו בפה"א, ומקצתם אמרו בפה"ע... ואני אומר שאין זה פרי, ואין מברכין עליו אלא שהכל..."

ונד"ד הוא לכאורה בדיוק כדין היוצא מן הקנים, כי יצירת הסוכר נעשית בדרך של בישול כמבואר ברמב"ם, וכל עוד לא בישלו את הקנים הרי הם כעץ בעלמא ולאחר הבישול והוצאת הסוכר זורקים את הקנים. כן הוא לגבי עלי התה שאינם ראויים אא"כ מבשלים אותם ולאחר הבישול נזרקים.

הכס"מ מבאר שהרמב"ם והגאונים נחלקים בשתי נקודות:

1. לדעת הרמב"ם הקנים אינם פרי, ולדעת הגאונים הקנים נחשבים פרי. 2. לדעת הרמב"ם היוצא מן הקנים נחשב זיעא כמו דבש תמרים, ולדעת הגאונים היוצא מן הקנים עדיף על זיעא.

הטור (או"ח סי' רב) משיב על דברי הרמב"ם שהיוצא מן הקנים עדיף מדבש תמרים, כי את התמרים נוטעים אדעתא דפריים ולכן אין הדבש אלא זיעא. ואילו הקנים ניטעים רק אדעתא דהיוצא מהם, דהיינו הסוכר, ולכן זהו פריים. ואמנם הכס"מ דוחה את דברי הטור הנ"ל, אך הב"י מקבל אותם בעיקרון אלא שלמעשה סובר שכיון שקיי"ל שהמברך שהכל - יצא, עדיף לנקוט כן. עכ"פ לדעת הרמב"ם יש לומר שעלי-תה שאינם נאכלים - דמי לקנים והוה ליה זיעא בעלמא, וממילא פטורים מתרו"מ; ולדעת הטור, שכל נטיעתם אינה אלא לשם היוצא מהם - בעיקרון יש לברך בפה"א או בפה"ע - וממילא חייב בתרו"מ. ובשו"ע (או"ח סי' רב סעי' טו) פסק כרמב"ם לברך על הסוכר שהכל, אך הט"ז דחה דבריו עפ"י סברת הטור וכתב שדברי הגאונים עיקר, וכן נקט שם הגר"א (ס"ק טו). ואם אכן העיקר כדעת הגאונים ורק לענין ברכות כתב הב"י שעדיף לברך "שהכל" - נאמר שחייב בתרו"מ בעלי-תה.

ה. דין תרומות ומעשרות בסוכר והנה הרדב"ז (סי' תקסג) דן לגבי חיוב תרו"מ בקני סוכר ומביא את דברי הכו"פ שכתב לחייב. וכתב הכו"פ (פרק כו עמ' תפג) שצריך לתקן ולהפריש את הקנים ואם לא תיקן את הקנים - יתקן את הסוכר. הרדב"ז תולה בתחילה דין זה במחלוקת הנ"ל שבין הרמב"ם לגאונים. בהמשך כותב הרדב"ז ששאני דין תרו"מ מדין ברכה, ואפי' לגאונים יש לפטור סוכר מחיוב תרו"מ. הרדב"ז מבאר שיש חילוק בין ברכה לבין תרו"מ. לענין ברכה, כל שהוא גידולי קרקע - אין מברכים עליו שהכל. אם מדובר בצמח רב-שנתי דינו כעץ ואם הוא חד- שנתי, אזי דינו כאדמה ומברכים בורא פרי האדמה. כלומר הכל תליא בסוג הצמח. לעומת זאת, לענין תרו"מ החיוב מהתורה הוא דווקא בשלוש המינים (בתשו' הרדב"ז: שבעת המינים אך נראה שיש טעות סופר) - דגן תירוש ויצהר - ולכן תליא בדין "פרי" (ועי' רשב"א חולין קכ ע"ב ד"ה הא דתני, ועי' להלן במאמר הר' יהודה הלוי עמיחי הפרשת תרו"מ ממיץ סוף אות ד עמ' 30). ואף מדרבנן לא אסרו אלא אוכל מגידולי קרקע שהוא דומיא דדגן תירוש ויצהר. לכן אף שלענין ברכה הקנים נחשבים עץ ומברכים עליהם בפה"ע לדעת הגאונים, כיון שאין אוכלים אלא את היוצא מן הקנים - אין זה דומיא דדגן תירוש ויצהר, ולכן יודו הם שלענין תרו"מ פטור. ולמסקנה כותב הרדב"ז, בין אם נאמר שחייבים בתרו"מ רק בפרי כנ"ל ובין אם חייבים בכל מיני אוכל, כיון שהחיוב בזה"ז אינו אלא מדרבנן, ולכל היותר תליא במחלוקת הרמב"ם והגאונים, לכן למעשה יש להקל.

ויש להוכיח מדברי תוס' כסברת הרדב"ז המובאת לעיל, ששאני דין ברכה מדין תרו"מ; ואף אם נאמר לענין ברכה, שצמח שמפיקים ממנו אוכל ע"י בישול - ברכתו בפה"ע כאשר עיקר יעודו הוא לכך, לענין תרו"מ - פטור. כי שיטת תוס' (מובא בכמה מקומות בש"ס עי' לעיל פרק ב') שרק תבלין הנאכל כמות שהוא חייב בתרו"מ, ולא נחלקו אלא במקרה ששוחקים את התבלין ואוכלים אותו כמות שהוא בתוך התערובת. ולפי זה בסוכר שהצמח עצמו אינו נאכל ועביד רק לטעמא - פטור מתרו"מ. ולכאורה דברי תוס' סתרן אהדדי, שכן תוס' (ברכות לו ע"ב ד"ה ברטיבא) כתבו שמברכים על הסוכר בפה"ע כשיטת הגאונים. וע"כ יש להבחין בין ברכה לחיוב תרו"מ, ואף הגאונים יודו שהסוכר פטור מתרו"מ כפי שכתב הרדב"ז וכדין תבלין. לחילופין אפשר לומר שסוכר עדיף על תבלין כיון שיש ממשות של סוכר שיוצאת מהקנים. לעומת זאת, בתבלין רק טעמא בעלמא יוצא ע"י הבישול.

ולהלכה נראה, שקני סוכר פטורים מתרו"מ שכן יתכן שהלכה כרמב"ם שסובר שהם אינם פרי, ואפי' לגאונים הסוברים שקני הסוכר נחשבים פרי, יתכן שפטור מתרו"מ כפי שכתב הרדב"ז, וכן פסקו האחרונים: ברכי יוסף (סי' שלא ס"ק כב); ארץ חיים (סיתהון סי' שלא סעי' יג). ובארץ חפץ (הל' תרו"מ נתיב א סעי' יד) הוסיף שהרדב"ז העיד שכן המנהג שהביאו הכנה"ג ושכן נוהגים; ועי' כנסת הגדולה (יו"ד סי' שלא אות ו), כרם ציון (הלכות פסוקות עמ' לא) ומשמע שכן נקט הגרצפ"פ (הר צבי זרעים ח"ב עמ' יב).

1. השוואת דין סוכר לשמן כותנה שמן הכותנה דומה מהרבה בחינות לנדוננו, עלי התה, כיון שגרעיני הכותנה אינם אכילים והשמן מופק מהגרעינים רק לאחר עיבוד תעשייתי. הקהלות יעקב (החדשים סי' לא-לג) דן בחיוב שמן כותנה בתרו"מ ומביא ראיה מהגמ' (נדה ח ע"א) מדין שרף הנוטף מעצי סרק שנחשב כפריו של העץ, וא"כ אף שגרעיני הכותנה אינם נאכלים, השמן נחשב כפרי.

מדברי הרשב"א (חי' נדה ח ע"א, שו"ת ח"ה סי' לז, לח, מ, מא, ח"ז סי' שנו) משמע כקהילת יעקב שכתב: קיי"ל כר' זירא שבאילן סרק אמרי' קטפו זהו פריו בין לענין שביעית ובין לענין ערלה. והוכיח שדין שביעית וערלה שווים שאל"כ איך מוכיח ר' פדת (נדה ח ע"א) שהמשנה בשביעית (פ"ז מ"ו) "הורד... הקטף - יש להן שביעית ולדמיהן שביעית", זוהי שיטת ר' אליעזר, מכך שבערלה, אמר ר' אליעזר המעמיד בשרף הערלה - אסור. ואת"ל שערלה שאני משביעית אפשר לומר שרבנן מודים בשביעית שיש לקטף שביעית.

התמונה מתוך אוסף של Lazaregagnidze

למעבר לחלק ב'