הפרשת תרומות ומעשרות בעגבניות לזרע - חלק א'

ראשי פרקים:  

הקדמה

       א. מחשבה ויעוד בפירות

1. "בטלה דעתו אצך כל אדם".

       ב. סוגיית הנוטע לסייג

1. הפקעת חיוב תרו"מ בחלק מהצמח.
2. מקרים של גידול שאינם לאכילה הפטורים מתרו"מ.

       ג. סיכום

* * *  

הקדמה:

אחד הזנים היקרים של העגבניה הוא הזן המיועד להפקת זרעים. זהו זן יקר מאד, המפותח באמצעות תהליכי האבקה והפרייה מיוחדים, וגדל בדרך כלל בחממה. בצורתה החיצונית ובטעמה, אין עגבניה זו שונה מעגבניה רגילה, פרט לכך שהיא קטנה מאד.

מכיון שטבל אסור לא רק באכילה, אלא גם בזריעה (רמב"ם, הל' מעשר פ"ו ה"ג), מתעוררת השאלה ביחס לגידול זה, האם הוא חייב בתרומות ומעשרות.

ראשית, יש לקבוע באופן חד משמעי, שרק דבר שיכול להיות מוגדר כ"מאכל אדם" חייב בתרומות ומעשרות. כך פותחת המשנה במסכת מעשרות (פ"א מ"א): "כלל אמרו במעשרות: כל שהוא אכל ונשמר וגידוליו מן הארץ חייב במעשרות". וכך ניסח זאת הרמב"ם (פ"ב ה"א): "כל אכל- אדם

הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה".

השאלה העקרונית הנשאלת כאן היא: מהו משקלה של דעת הזורע או הנוטע בהגדרת הפרי כ"מאכל אדם"? קונקרטית, תתפצל השאלה לשניים: א. האם פרי שאינו משמש בדרך כלל למאכל אדם, יתחייב בתרומות ומעשרות, במידה ויזרעוהו לשם אכילת אדם? ב. מה דינו של פרי הראוי לאכילה, אך גודל למטרות שאינן מטרות אכילה? למרות שטיפול בשאלה העקרונית דורש את בחינת הנושא מכל צדדיו, הרי שבמסגרת זו, לשם דיון בנושא המאמר, יצטמצם עיוננו בשאלה השניה, תוך זיקה לאופיה העקרוני.

א. מחשבה ויעוד בפירות:

נאמר בתוספתא: 1 "כל הירקות שזרען לזרע - בטלה דעתו: ירקן חייב וזרען פטור. התבואה והקטניות שזרען לירק - בטלה דעתו: זרען חייב וירקן פטור. הפול והשעורים והתלתן שזרען לירק - בטלה דעתו: זרען חייב וירקן פטור. השחליים והגרגיר שזרען לזרע, מתעשרין זרע וירק. זרען לירק - מתעשרין ירק וזרע" דברים ברורים שעולים מתוך הברייתא הם, שיש גידולים שאין בכח מחשבתו של האדם לשנות את ייעודן הטבעי, ולעומת זאת, ייעודם של מינים אחרים יכול להיות מכוון ע"י כוונת הזורע. המעיין בדברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות תרומות יתרשם התרשמות דומה: מצד אחד, הוא מביא להלכה 2 את דברי התוספתא הנ"ל ביחס לתבואה וקטנית, ופוסק שבטלה דעתו אצל כל אדם. מצד שני, הוא מקבץ הלכות ממקורות שונים, בהם נראה, שלמרות זאת יש ערך, במקרים מסויימים לדעתו של הזורע 3.

החזון איש 4 מסכם ומנסח כללים די ברורים בענין: "ומצינו ג' מידות בגדר אוכל למעשר. פול ושעורה ותלתן, הזרע חשיב אוכל אדם, ואף אם זרעו לבהמה בטלה דעתו ומתעשר זרע... דדבר שהוא אוכל גמור, אין מחשבתו לשלול ממנו אכילה מוציאתו מיד תורת אוכל. וכן זרע גרגיר ושחליים, אע"פ שזרעם לזרע ולא לירקו - ירקו חייב. ירק הפול והשעורה שסתמו לבהמה - לא מהני מחשבתו לאדם, וכדאמרינן שם: מתעשר זרע ואין מתעשר ירק. עולשין וכיוצא בזה - תלוי במחשבה...".

הווי אומר: כל דבר צריך להיות נידון ע"פ השימוש העיקרי בו, וככל ששינוי מן היעוד המקובל שלו נדיר יותר - תפחת יכולת ההשפעה של כוונת האדם על יעוד זה 5.

מסקנתו זו של החזו"א, עשויות להיות לה השלכות מעשיות רבות. לשם דוגמא נעלה את שאלת חיובן של קליפות התפוז בתרומות ומעשרות. וכך כתב החזו"א ביחס לשאלה זו: "ולענין קליפי תפוז, נראה שאינן אוכל כלל מצד עצמן, והאוכלן - בטלה דעתו, ואין ראוי לחייבן במעשר מצד עצמן..." 6.

1. "בטלה דעתו אצל כל אדם" אם נחזור לנושא המאמר, וננסה לענות על השאלה שהוצגה בראשו לאור האמור עד כאן, נתקל בשאלה עקרונית שיש להתייחס אליה. מצד אחד, ברור שהעגבניות מן הזן המיוחד שעליו מדובר, כל מי שמגדלן, מגדלן למטרת זריעה ולא לאכילה. העמל הנדרש לשם הפקת הזן הזה, והתמורה הגבוהה שניתן לקבל עליו בשוק-הזרע עושה את אכילתו או את מכירתו לאכילה לבלתי כדאיים. אך מצד שני, אם נתייחס לכלל העגבניות, הרי שהזן המסויים הזה מהווה מיעוט שבמיעוט. השאלה היא, אם כן, האם כשמנסים לקבוע את דרך השמוש בפרי, יש להתייחס לסוג הפרי באופן כללי או לזן המסויים שעליו מדובר.

אך נראה, שגם אם נתייחס לשאלה זו כבלתי מוכרעת, יש לדון להקל בדבר מכוון אחר, עקרוני עוד יותר. הסיבה שבגללה אין בדעתו של הזורע כדי לשנות את יעודו המקובל של הפרי מנוסחת במקורות ההלכה במילים: "בטלה דעתו אצל כל אדם". כלל זה נוגע למגוון רחב מאד של נושאים שבהם ניתן להעמיד את המוסכמות מול דעתו של היחיד כבעלי משקל הלכתי. אלא שבחלק גדול מן הנושאים ומן המקרים, אם ניקח בחשבון נסיבות מסויימות, יהפוך גם החריג לנורמלי. ננסה להדגים את הענין לשם הבהרתו. הוצאת משא בשבת כשהוא תלוי על הצואר נחשבת בדרך כלל למלאכה בשינוי. אך מה יהיה דינו של אדם הכפות בידיו כשהוא מוציא משא על צוארו? האם יהיה פטור משום שעשה מלאכה בשינוי, או שמא יהא חייב, משום שבנסיבות שבו התבצעה המלאכה, היא התבצעה באופן ההגיוני ביותר? 7 האם הכלל "בטלה דעתו אצל כל אדם" מתבסס על נתונים סטטיסטיים פשוטים ויבשים, או שהוא מצביע על חוסר הגיון שבמעשה? אם זהו אמנם נתון סטטיסטי בלבד, יתכן מאד שהכוונה להשתמש בעגבניות לשם זרע "תיבטל ברוב", אולם אם זוהי הגדרה של מעשה שאיננו הגיוני, הרי שקשה מאד לראות כך את ה"עסק" הרווחי של גידול העגבניות לזרע.

לענ"ד, התוספתא (מעשרות פ"א) המובאת בירושלמי ריש ערלה (פ"א ה"א) ושתידון לקמן, מנחה באופן די ברור לכוון התפיסה השנייה שהוצגה לעיל, וז"ל: "המקיים מלאה של כרוב לזרע - בטלה דעתו. קלחין יחידין - לא בטלה דעתו".

הרי שלמרות שרוב גידולו של הכרוב הוא לשם אכילת ירקו, הקצאת קלחים בודדים ממנו לשם זרע נחשבת הגיונית, ולכן הם פטורים מתרומות ומעשרות, ככל דבר שיעודו הטבעי הוא לזרע 8.

אם אמנם כן הוא, נמצאת שאלתנו נפתרת לפטור. למרות זאת, נמשיך ונוכיח שגם לממאן בדברים הנ"ל, נובעת מסקנה דומה מתוך סוגיא בירושלמי במסכת ערלה, ומתוך ניתוחה ע"י אחרוני זמננו.

ב. סוגיית "הנוטע לסייג":

משום חשיבותה של הסוגיא (ערלה פ"א ה"א) לענייננו, נביא את חלקיה שידונו להלן כלשונם.

נאמר במשנה (ערלה פ"א מ"א): "הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה..." בהמשך לדברי המשנה הגמ' מבררת מהו דין "המשמר פירותיו לעצים" לענין תרו"מ: "...מהו שיהו חייבים במעשר? תפלוגתא ר' בא בר ממל ודר' הילא, דאיתפלגון: המשמר פירותיו לעצים ט ר' בא בר ממל אמר: חייב, ר' הילא בשם ר' יוסי אמר: פטור.

ר' בא בר ממל אמר חייב - מן הדא..

ר' הילא בשם ר' יוסי אמר: פטור - מן הדא: כוסבר שזרע לזרע - ירקה פטור... שנייא היא כוסבר שיש לו גורן אחרת..

והיידא אמרה דא: המקיים מליאה של כרוב לזרע - בטלה דעתו. קלחין יחידין - לא בטלה דעתו..." הנדון בגמרא כאן הוא שאלת חיוב פירות אילן שניטע לצורך סייג (גידור), או קורות (שמוש תעשייתי) בתרומות ומעשרות. בשאלה זו מובאת מחלוקת בין שני אמוראים: ר' בא בר ממל (להלן רבב"מ) ובין ר' הילא (להלן ר"ה). כביסוס לדעה הפוטרת, היא דעת ר"ה, מובאים בגמרא שני מקורות תנאיים. מתוך ניתוח מקורות אלו ,ולאור הטיפול בהם בסוגיא, ננסה ללמוד ולהסיק מסקנות ביחס לנושא המעשי המסויים שבו עוסק מאמר זה.

1. הפקעת חיוב תרו"מ בחלק מהצמח נאמר במשנה (מעשרות פ"ד מ"ה): "כסבר שזרעה לזרע, ירקה פטור. זרעה לירק, מתעשרת זרע וירק".

שלא כפי שנראה בקריאה שטחית, אין משנה זו עוסקת ישירות בענין הנדון. מתוך הסיפא של המשנה: "...זרעה לירק - מתעשרת זרע וירק" נשמע, שהחלק העיקרי בכוסבר שניתן להתייחס אליו כאל אוכל הוא הזרע, בעוד שהירק, דרכו להאכל לעתים רחוקות יותר 9. נושא המשנה, אם כן, איננו אפשרויות השינוי מיעודו המקובל של הפרי, אלא הגדרתו הראשונית של כל אחד מחלקי הכוסבר כאוכל או כחלק שאיננו אוכל (והכרעתו היא שזרעו של הכוסבר הוא אוכל תמיד, וירקו - רק אם נזרע לשם ירק). למרות זאת, הביא הירושלמי את המשנה כראיה בסוגיית "הנוטע לסייג", וזאת, כנראה, מתוך תפיסתו שביסוד הדברים השאלה היא אחת: האם (ולא באיזו מידה) אמנם דעת האדם קובעת בהגדרת ייעודו של הפרי, ואם כן, פרי האילן שניטע לסייג לא יחשב לאוכל, וירק הכוסבר יוגדר כמאכל, או שדרך השמוש המקובלת, היא לבדה קובעת, ואזי להיפך: האילן יחשב לאילן מאכל, לעומת ירק הכוסבר שסתמו טפל לזרעו, ולכן יהיה פטור מתרומות ומעשרות.

לענייננו, מכיון שבסוגיא נדחתה ראיה זו, חשובה יותר הדחייה עצמה וההשלכות הנגזרות ממנה. פירושה של הדחייה המנוסחת במלים "שניא היא כוסבר שיש לו גורן אחרת" הוא, שאי אפשר להביא ראיה מדינו של הכוסבר, משום שלמרות שירק הכוסבר איננו מתעשר - זרעו מתעשר. לכן, אין להביא מכאן ראיה לפטור לגמרי עצים שנטען לסייג. משמעות הדברים היא, שגם אם אי אפשר להפקיע לגמרי גידול מסויים הנחשב לאוכל מחיובו בתרומות ומעשרות, ניתן, לכל הדעות, להפקיע חלק אחד של הצמח, אם חלק אחר ממנו נחשב בכל מקרה לאוכל וחייב בתרומות ומעשרות. מסקנה זו מהווה הסתייגות מסויימת מן הקביעה החדה שנקבעה בסוף הפרק הקודם שייעוד פרי למטרה שאיננה מקובלת איננה פוטרת את הפירות מחיובן בתרומות ומעשרות. אך ביחס לעגבניות לזרע הנדונות נראה, שמכיון שאין להן גורן אחרת, אי אפשר לפטרן על סמך משנת כוסבר. לכן, אין לנו אלא להמשיך ולהתקדם בעקבות הסוגיא אל המקור הבא.

2. מקרים של גידול שאינם למטרת אכילה הפטורים מתרו"מ הגמ' מביאה הוכחה לדברי ר' הילא מברייתא: "המקיים מליאה של כרוב לזרע - בטלה דעתו. קלחין יחידין - לא בטלה דעתו".

מסקנת הסוגיא היא שאמנם מתוך ברייתא זו ניתן להביא ראיה לדעתו של ר' הילא הפוטרת מחיוב הפרשת תרומות ומעשרות פירות עץ שניטע לסייג או לעצים.

כדי להסיק מכאן מסקנה ברורה ביחס לנדון דידן, יש להתמקד בשני עניינים: א. לדעת ר' הילא, מהו היחס בין הלכה זו הנידונת בסוגיא ובין הכלל שהוסק לעיל ממשניות ומברייתות, והאומר שכל דבר שמיועד לרוב לאכילה, לא יפטר מתרו"מ מחמת דעתו השונה של הנוטע? ב. מכיון שהגמרא איננה מכריעה במחלוקת רבב"מ ור"ה, יש להיזקק, להתייחס וללבן גם את דעתו המחמירה של רבב"מ, ולא לסמוך על דעת ר"ה לקולא.

החזון איש מתייחס לנקודות אלו בבואו ללבן את הסוגיא. אלא שנראה שבשני מקומות שונים הוא נוקט שתי דרכים שונות.

החזו"א 10 מסיק ששאלת "הנוטע לסייג" נשאלה לא רק ביחס לעצי פרי חשוב, אלא ביחס לכל עץ. לדעתו, מבחין ר"ה בין שני סוגים של מחשבת שינוי: מחשבת שינוי השוללת את השימוש המקובל , ומחשבת שינוי שאיננה שוללת אותו. גרגיר שנזרע לזרע, למשל, נזרע אמנם מתוך מגמה להשתמש בזרע, אך לא במטרה ברורה שלא לאכול את ירקו. לעומת זאת, אילן שנטעו לסייג וכרוב שזרעו לזרע באו לעולם מתוך מחשבה השוללת את שימושם הרגיל, שכן, מן הסתם, ישרפו העצים על פירותיהם, וברור, כמו כן, שכשניתן יהיה להשתמש בזרע, כבר לא יהיה הירק בר אכילה. לכן, למרות שר' הילא מסכים שלא ניתן לפטור מהפרשת תרומות ומעשרות על סמך מחשבה שאיננה שוללת, לדעתו מחשבה שוללת מובילה לפטור כזה.

בדעת רבב"מ, מסביר החזו"א, שיש הבדל, לדעתו, בין מחשבת זרע למחשבת עצים, ולמרות שאין הוא יכול להתכחש לברייתא הפוטרת כרוב שזרעו לזרע, הוא עומד בדעתו, שאילן שנטעו לסייג לא נפטר בכך 11. לענייננו, עולה מתוך הסבר זה מסקנה לפטור, משום שמחשבת השנוי כאן היא גם מחשבה לזרע, וגם מחשבה שוללת, שהרי השימוש המיועד לזרע, לכשיתממש, ימנע את השימוש המקובל בעגבניות, היינו את אכילתם.

למעבר לחלק ב'