הפרשת תרו"מ ממשקין - חלק ב'

5. סיכום: היוצא מכל דברינו הוא שכל היוצא מהתמד ומקבל גדר של משקה יהא חייב בתרומות ומעשרות ולדעת הרמב"ם יהיה חייב רק במעשרות ולא בתרומה גדולה. כל הדיונים השונים באים אך ורק להגדיר מתי זה יקרא משקה.

למעשה נראה, שלצאת י"ח כל הספיקות והשיטות הרי שבכל המקרים, הסוגים והכמויות, תהיה הפרשה של תרומות ומעשרות ללא ברכה. להוציא מצב של רמא תלתא ונפיק ארבעה ויותר, בתמד שמרים, שבהם יש לברך על המעשרות בלבד ורק על היתרה. נ"מ ליין הנעשה משמרים.

מכאן, שהמכין יין שני מענבים שכבר הוציא מהם יין, חייב להפריש ממנו מעשרות ותרומת מעשר. אם הוא מפריש מיניה וביה - עליו להפריש את המעשרות לפי הכמות הכוללת, ואם מפריש עליו מיין ראשון, עליו להפריש את המעשרות רק מן היתרה שמעבר לכמות המים והסוכר שהוסיף על הענבים. כל זאת, מפני שמקרה זה דומה לתמד שמרים. על ההפרשה יש לברך ברכת "להפריש מעשרות ותרומה". לעומת זאת, המכין יין צימוקים, הרי הוא דומה לתמד העשוי מחרצנים, ולכן עליו להפריש מעשרות ללא ברכה, ורק מיניה וביה, כדין ספק.

ב. בדין שאר משקים

1. ביאור הסוגיא בחולין הגמ' בחולין (ק"כ ע"ב) מביאה ברייתא האומרת: "הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים, כולן, משקין היוצאים מהן כמותן".

התוס' כותב שטבל ילפינן מתרומה, ותרומה, מוכח בגמ' דילפינן מבכורים.

ביחס לתרומה מצאינו מחלוקת במשנה בתרומות (פי"א מ"ב): "דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סיתווניות ושאר מיני פירות של תרומה, רבי אליעזר מחייב קרן וחומש ורבי יהושע פוטר".

מתוך העמדת מחלוקת זו בגמרא משמע שגם רבי יהושע מודה שב"תירוש" ו"יצהר" המשקין כמותן. אליבא דהתוס' דין טבל נלמד מתרומה, ומכאן שלרבי יהושע אין דין טבל למשקין היוצאים מהפירות, פרט ל"תירוש" ו"יצהר". ע"כ ישנן שתי אפשרויות להבין את הברייתא שהבאנו לעיל:

א. שהיא אליבא דרבי אליעזר בכל משקין.

ב. שהיא עוסקת רק בטבל של "תירוש ו"יצהר", וזאת אליבא דרבי יהושע.

הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"י הכ"ב) כותב: "הטבל והחדש וההקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה - משקין היוצאין מפירותיהם אסורים כמותן. ואין לוקין עליהם, חוץ מיין ושמן של ערלה ויין של כלאי הכרם, שלוקין עליהם כדרך שלוקין על הזיתים ועל הענבים שלהן". 

מוכח מהרמב"ם שהוא סובר כרבי יהושע וכך גם מפרש הרדב"ז את דבריו. א"כ כל איסור משקין של טבל הוא רק גזירה ואה"נ משקין של טבל מעיקר הדין פטורים מתרומות ומעשרות.

הלחם משנה מאריך בביאור שיטת הרמב"ם. לא נאריך כאן בענין זה, רק נבאר בהמשך את הנקודות הנוגעות ישירות לענייננו.

2. בגדרי זיעה בעלמא: הגמ' בפסחים (דף כ"ב ע"ב) אומרת: "איכא דאמרי א"ר אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן".

מוכח שם מהסוגיא, ששתיית משקין היוצאין מן הפירות, אין לה גדר של אכילה דרך הנאתן והשותה פטור ממלקות.

לאחר כל השקלא והטריא הגמ' מגדירה את המשקין כ"זיעה בעלמא". לכן היא אומרת, שהשותה משקין היוצאים מפירות טבל ט פטור. שואל שם התוס': מהסוגיא בחולין (שהבאנו לעיל) נלמד פטור המשקין מלימודי הפסוקים. א"כ מה היה לה לגמ' להביא כאן את הטעם של "זיעה בעלמא"? התוס' מאריך שם בתירוצו ובסוף דבריו הוא אומר: "והשתא א"ש הא דאמר בשמעתין דזיעה בעלמא הוא דמהאי טעמא הוא דשמעינן דמשקה אינו כפרי".

על כך מקשה התוס': "מיהו תימא, דאמאי אמר דזיעה בעלמא הוא? הא טעם כעיקר דאורייתא!" תמיהתו תתבאר בהמשך הדברים.

במסכת עדויות (פ"ז מ"ב) אומרת המשנה: "העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור. שמשנה ראשונה - חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו צירן".

מבאר שם ר' עובדיה מברטנורא את טעמה של המשנה הראשונה ואומר: "דהקלו בציר של חגבים טמאים שאינו אוסר תערובתו, מפני שאין להם דם, ואינו אלא לחלוחית בעלמא".

לעומת זאת נאמר במשנה בתרומות (פ"י מ"ח): "דג טמא, צירו אסור. ר' יהודה אומר: רביעית בסאתיים".

ומכאן, שלר' יהודה, צירו של דג טמא אוסר את תערובתו, עד שיעור של רביעית לסאתיים, שהוא קרוב לאחד ממאתים".

על כך מקשה הגמרא בחולין (צ"ט ע"ב): "והאמר רבי יהודה מין במינו לא בטיל (כלל)?!" ומתרצת הגמ': "שאני ציר, דזיעה בעלמא הוא".

אומר שם התוס': "פירוש, לא אסור אלא מדרבנן".

מבלי להכנס לכל פרטי הדינים איזה ציר אסור דאורייתא ואיזה מדרבנן, הרי שברור הדבר בשיטת התוס' שבאופן עקרוני ציר הוא זיעה בעלמא, וכל ציר שרוצים לומר לגביו שהוא אסור מדאורייתא צריך לימוד מיוחד מן הפסוקים.

גם הרשב"א בתורת הבית מגדיר את ציר הדגים כזיעה בעלמא שאיסורה מדרבנן. ואין להאריך בענין אלא רק לקבוע בפסקנות שכל דבר המוגדר כזיעה בעלמא הרי שאיסורו מדרבנן, וכפי שראינו לעיל במשקין של טבל.

מתוך הדברים שאמרנו יש לבאר שבפרי יש שני חלקים והם: גוף הפרי ומשקה הפרי. כאשר משקה הפרי נפרד מן הפרי הוא נקרא זיעה בעלמא ומהתורה לא שייך בו שום דין החל על הפרי.

אך יש לחלק כאן ולומר שאם יוצא משקה מהפרי בבישול או בכבישה וכדו' הרי שהוא יחשב עדיין לחלק מהפרי, וכל האיסורים החלים מדין תורה על הפרי יחולו גם על המשקה שיצא ממנו.

יסוד זה שאמרנו, לחלק בין משקה הנסחט מן הפרי לבין משקה היוצא בבישול או בכבישה, מוכח גם בגמ' בברכות (ל"ח ע"א), וכך נאמר שם: "ואמר מר בר רב אשי: האי דובשא דתמרי, מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא? - זיעה בעלמא הוא. כמאן? כי הא דתנן (תרומות פי"א מ"ב): דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ ספוניות ושאר מיני פירות של תרומה - ר' אליעזר מחייב קרן וחומש, ור' יהושע פוטר".

גם שם מוצאים אנו את התוס' שהולך לשיטתו וכותב שדין זה הוא חוץ מתירוש ויצהר, שלהם דין מיוחד.

להלכה נפסק כר' יהושע, וכך מוכח מהגמ', מהראשונים ומהאחרונים. וכן נפסק להלכה בשו"ע, ומסביר שם המשנה ברורה שדבש התמרים הוא זיעה בעלמא, ואינו בכלל פרי.

ביחס לדבש קיימת אמנם שיטתו של בה"ג, שיש לברך על דבש "שהכל" רק אם נתן בו מים, בעוד שעל הדבש לבדו מברכים "בורא פרי העץ" מפני שאישתני לעילויא כמו שמן זית. אולם רוב הראשונים חולקים על שיטה זו ושיטת בה"ג היא דעת יחיד, אף שהרא"ש משתדל לישבה.

יש לברר עוד מה היחס בין מר בר רב אשי שמביא את הנימוק של "זיעה בעלמא" לבין רבי יהושע בחולין שלומד מן הפסוקים שאין לוקין על משקה טבל.

הרשב"א כותב: "אלא משמע דטעמא קא דרשינן דכיון דלא אחיל שם תרומה אסחיטת הפירות לבד מיין ושמן ש"מ דלא חשוב משקה אלא זיעה בעלמא".

הרשב"א קושר את דברי מר בר רב אשי לדבריו של רבי יהושע. לדעתו, לא בא מר בר רב אשי, אלא לבאר את הטעם הנלמד מן הפסוקים. מכאן מסיק הרשב"א, ששלקות טבל יהיו חייבים בתרו"מ מהתורה, כפי שראינו בסוגיא שם, שעל שלקות של ירקות יש לברך "בורא פרי האדמה", בעוד שעל משקין היוצאים מהם יש לברך "שהכל".

לעומת זאת מביא הרשב"א את שיטת הראב"ד, החולקת ומעמידה את מר בר רב אשי לחוד ואת רבי יהושע לחוד, וממילא משמע שגם שלקות טבל יהיו פטורים מתרו"מ מהתורה.

3. שיטת הירושלמי על המשנה בתרומות, העוסקת במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע: איתא בירושלמי (תרומות פי"א ה"ב. ההסברים בסוגריים לפי הפנ"מ): "הוון בעי' מימר: מה פליגין (ר"א ור"י)? בחומש. אבל בקרן - אף ר' יהושע מודה (שהאוכל דבש תמרים של תרומה חייב לשלם). מה פליגין? לשעבר (שעשה מהן דבש). הא בתחילה - אף רבי יהושע מודי (שאין לעשות דבש מתמרים של תרומה). ותנינן: דבש תמרים - רבי אליעזר מחייב במעשרות ורבי יהושע פוטר! (וקשה על מה שאמרנו שהאוכל דבש חייב.) - כאן שזבו משנטבלו (- חייבים במעשרות), וכאן שזבו עד שלא נטבלו (- ופטורים ממעשרות). מודי ר' אליעזר שאם עישר על התמרים, אפילו (נמצא הדבש) באספמיא - דבשן מותר..." מוכח מדברי הירושלמי שמה שרבי יהושע פוטר ממעשרות זה רק במשקין שזבו לפני השלב שבו התחייבו הפירות בתרו"מ.

למאי נפקא מינא? לדוגמא אפשר לומר שאם אדם הביא לביתו רק דבש, הרי שלא יתחייב במעשרות. אולם אם הוא הביא לביתו תמרים ושם נהיו דבש - יתחייב, ועוד נ"מ רבות.

בהמשך דברי הירושלמי נמצא גם חידוש בדברי רבי אליעזר. זאת עפ"י דברי ר' נתן בתוספתא. ר' נתן שם מבאר את דעת ר' אליעזר ואומר, שכל האיסור בדבש נובע רק מכך הוא שייך לפרי. זוהי סיבת החיוב. לכן, אם הדבש מופרד מן הפרי, יש לתקן מהפרי על הפרי עצמו ועל הדבש כאחד, אע"פ שהדבש כבר לא מן המוקף. מכאן מוכח, שבמצב זה הדבש (המשקה) פטור, בעצם, ממעשרות. אלא שלדעת ר' אליעזר אין לאכול מן הדבש עד שיתקן את התמרים. אולם הוא מודה שאם תיקן את התמרים כאשר הדבש נמצא באספמיא שדבש התמרים מותר באכילה.

היוצא מתוך שיטת הירושלמי בתרומות הוא, שלרבי יהושע המשקה נגרר אחר הפרי. אמנם מעיקר הדין המשקה עצמו פטור אך כיון שנמצא בפרי הוא נגרר אחר הפרי ומתחייב אגבו. ע"כ אם המשקה הופרד מן הפרי עוד בטרם נטבל הפרי, הרי שהמשקה יהיה פטור לגמרי שהרי אין לו חיוב עצמי.

אמנם גם רבי אליעזר סובר שחיוב המשקה הוא בגלל הימצאותו בתוך הפרי. לכן גם הוא יסבור שמעיקר הדין המשקה צריך להיות פטור. אך נחלקו הוא ורבי יהושע אם יש אפשרות הלכתית להפריד בין הפרי למשקה לדין חיוב בתרו"מ.

רבי יהושע סובר שאפשר להפריד בין הפרי למשקה לפני שהוא מתחייב במעשרות, ואילו רבי אליעזר סובר שאי אפשר להפריד, וחובת ההפרשה החלה על הפרי כוללת גם את גוף הפרי וגם את המשקה. על אף שהחיוב הוא לא מצד המשקה גופו הרי שיתחייב בכל מצד השם הכולל של הפרי. אליבא דביאור זה בירושלמי הרי לפנינו הבדל גדול בין שני התלמודים.

אליבא דהבבלי עפ"י רוב השיטות משמע שלדעת מר בר רב אשי, סובר רבי יהושע שמשקה טבל פטור ממעשרות מן התורה, וחיובו הוא מדרבנן בלבד. אליבא דהירושלמי לרבי יהושע הרי שמשקה לאחר שנטבל הפרי חיובו במעשרות הוא מן התורה.

כל מסקנת דברינו האחרונים לחלק בין הבבלי והירושלמי היא רק לפי הגירסא המופיעה לפנינו בספרים. אולם בכי"ק של הגר"א מופיעה גירסא שונה. הגירסא שלפנינו היא: "כאן שזבו משנטבלו, וכאן שזבו עד שלא נטבלו".

לדעת הגר"א יש לגרוס בירושלמי: "כאן עד שנתרמו כאן עד שלא נתרמו".

עפ"י גירסא זו נפרש את סוגיית הירושלמי כדברי הרידב"ז האומר: "אם זב הדבש קודם שנתרמו התמרים, ס"ל לר' יהושע דפטור מלתרום על הדבש. אבל אם תרם מהתמרים ואח"כ זב הדבש מהן, ס"ל לרבי יהושוע דלכתחילה אסור לזרים משום דבא מן תמרי תרומה, ובדיעבד - פטור".

מכאן מוכח שרבי יהושע סובר שהשותה משקה תרומה פטור לגמרי וכל איסורו באכילה לכתחילה הוא מדרבנן בלבד.

כל זאת לגבי משקה תרומה. מוכח מכאן שמשקה טבל יהיה פטור ממעשרות לגמרי.

ואף בתרומה, אם יש על השותה חיוב תשלומים כלשהו, זה רק בגלל גזל הכהנים וכשיטת הראב"ד.

גם בשיטת ר' אליעזר יש בגר"א גירסא שונה, אך לא נאריך בענין זה כאן.

4. סיכום: היוצא מתוך הבירור שעשינו - שלפנינו שלש שיטות במשקין היוצאים מפירות טבל: א. שיטת הבבלי - שחייבים במעשרות מדרבנן. ב. שיטת הירושלמי - שחייבים במעשרות מן התורה. ג. שיטת הירושלמי, אליבא דגירסת הגר"א ט שאינם חייבים במעשרות כלל.

לכן נראה לענ"ד שיש להתייחס למשקה טבל כאל איסור דרבנן על כל הנ"מ הנובעות מכך. ובפרט בזמן הזה, ודאי שיש להקל בדיעבד, בשעת דחק ובכל מצב שיש ענין נוסף, כמו כבוד שבת, כבוד הבריות וכו'.

למעבר לחלק א'