תרומה שנרקבה

ראשי פרקים:  

שאלה

       א. הדין בתרומה טהורה

       ב. הדין בתרומה טמאה

       מסקנה  

* * *

שאלה

תרומה שנרקבה, מתי קדושתה פוקעת ממנה? מה הדין בתרומה טהורה ומה הדין בתרומה טמאה?

בשאלה זו דן הרב יעקב אפשטיין במאמרו (לעיל עשיית קומפוסט מתרומה, עמ' 117 אות ב-ג), וכאן נוסיף על דבריו.

א. הדין בתרומה טהורה

נאמר בתוספתא (תרומות פ"ט הי"א):  

ר' חנינא סגן הכהנים אומר: תרומה שנפסלה מלאכול אדם והכלב יכול לאכלה - מטמא טומאת אוכלין, ושורפין אותה במקומה (גירסת הגר"א: ושורפין אותה עם הטמאה).

גירסת הגר"א מוכחת מתוך הגמרא. ומכאן שאפילו תרומה טהורה - מותר להפסידה בשעה שאינה ראויה למאכל אדם. וכן כתב החזו"א (דמאי סי' טו ס"ק א) שלאחר שהתרומה נפסלה מאכילת אדם, פקע ממנה שם "תרומה", ומותר לשורפה. וא"כ ה"ה שמותר להשליך את התרומה לאשפה מיד לאחר שנפסלה ממאכל אדם.

אך החזו"א, בהמשך הדברים (ד"ה מיהו, תוכן), כתב שתרומה טהורה - הראויה לשימוש אחר המותר בה (כגון: סיכה) - קדושתה אינה פוקעת כל זמן שהיא ראויה לשימושים אלו. וא"כ מכיון שמקובל במקרים רבים לתת תרומה לבהמת כהן, אין קדושת התרומה פוקעת כל זמן שהיא ראויה למאכל בהמה. וראיה לדבריו ניתן להביא משיטתו בענין קדושת שביעית, שאינה פוקעת כל זמן שהמאכל ראוי למאכל בהמה.  

הגרח"ז גרוסברג סובר שאף קדושת שביעית פוקעת כשהמאכל אינו ראוי לבהמה; ומביא ראיה לדבריו מהרמב"ם: בהל' מע"ש כתב הרמב"ם שמע"ש שאינו ראוי למאכל אדם - פקעה ממנו קדושתו. ובהל' שמו"י הוא מוסיף שדיני קדו"ש דומים לדיני אכילת תרומה ומעשר. אך נראה לענ"ד שיש לחלק בין תרומה ושביעית לבין מעשר שני, מפני שמסתבר שהרמב"ם אינו חולק על כך שאין מאכילין מע"ש לבהמה, ולכן אין קדושת מעשר במה שראוי רק למאכל בהמה, אא"כ הוא ראוי לאדם ע"י הדחק. לעומת זאת, בהלכות תרומות כתב הרמב"ם שמאכילים תרומה לבהמת כהן, וכן הוא סובר שיש קדושת שביעית במאכל בהמה.

החזו"א עצמו כתב שאף לענין שביעית יתכן שאין קדו"ש בשאריות מזון הראויות למאכל בהמה, אם אכן לא מקובל לתת אותן לבהמה. ונראה שקל וחומר הוא לתרומה, שלדעת ראשונים רבים אסור לתת אותה לבהמה. אם כי יתכן שמינים שמקובל להאכיל לבהמה (כגון: חיטה) - תהיה בהם קדושת תרומה אף אם אין בדעתו של אותו אדם להאכילם לבהמה. וצ"ע. ולזה נוטה דעת הציץ אליעזר.

הגרי"מ טוקצ'ינסקי דן גם הוא בשאלה זו, והסיק שמותר להכין אשלג מתפוזים לאחר רקבונם ולתת אותו לזיבול מטעים של ישראלים.

ב. הדין בתרומה טמאה

כתב החזו"א (דמאי סי' טו ס"ק א ד"ה ועל):  

"אבל תרומה טמאה, העומדת להסקה ומ"מ אסורה לזרים... - לא מהני פיסולה מאכילה כלום להתירה לזרים; דהא מעיקרא נמי להדלקה קיימא..."

ומבואר לדעת רש"י (פסחים לד ע"א ד"ה והיו) דכיון דנפסל מאכילת אדם מותר לזרים אבל התוס' (ד"ה מחמין) חולקים.  

והגרש"ז אויערבך מסתפק בכך ונוטה להתיר אפילו בתרומה טמאה, אם נפסלה ממאכל אדם.

ולדידן, שבמקרים רבים נוהגים לתת תרומה טמאה לבהמה - יש לומר ממה נפשך: הרי ההיתר לתת תרומה טמאה לבהמה מבוסס בעיקר על שיטת רש"י והרי רש"י עצמו סובר שמותר להשתמש בתרומה טמאה שנפסלה מאדם, גם עבור ישראל. ואילו לדעת בעלי התוס', הסוברים שהדבר אסור - הרי הם סוברים שאסור לתת תרומה טמאה לבהמת כהן ולדעתם אין להסתמך על מה שנהוג לתת תרומה טמאה לבהמת כהן כדי לקבוע שהתרומה ראויה למשהו לאחר שנפסלה ממאכל אדם. ואין לומר שאין שום קשר בין שתי המחלוקות, שכן מסתבר שהם הולכים לשיטתם, במחלוקתם בענין תרומה טמאה, אם דינה בשריפה דווקא או שהיא מתבערת בכל דרך שהיא.

מסקנה

למעשה נראה שכיום כל תרומה, הן טמאה והן טהורה - קדושתה פוקעת ממנה ברגע שהיא נפסלת ממאכל אדם. זאת למעט שמן טמא, שיש לחשוש לדעה הסוברת שקדושתו אינה פוקעת כל זמן שהוא ראוי להדלקה או לסיכה.