נתינת תרומה לכהן בזמן הזה

הקדמה

תרומה גדולה ותרומת מעשר, בין טמאות בין טהורות, נקראות 'קודש'[1] ושייכות לכהנים לשימושם האישי, לבני ביתם, לעבדיהם הכנעניים ולבעלי החיים שלהם.[2] תרומה טהורה מיועדת לשימושים המקובלים, כגון: אכילה, שתייה וסיכה,[3] כל עוד הכהן טהור. תרומה טמאה מיועדת לשריפה והכהן ובני ביתו יכולים ליהנות ממנה בעת שריפתה, כגון: הדלקת הנר וחימום הבית.[4] מצוות הפרשת תרומות ומעשרות כוללת שני חלקים: קריאת שם ונתינה. השאלה שלפנינו היא האם בזמן הזה יש מצווה לתת לכהן את התרומות. אמנם הכהן לא יוכל לאוכלן משום טומאתו, אך מכל מקום יוכל לתת לבעלי החיים שלו או ליהנות משמן תרומה בהדלקת הנר?

א. 'כהני ייחוס' ו'כהני חזקה'

בעבר, כהנים שהיו עובדים במקדש ואוכלים קדשים היו ממשפחות כהונה מיוחסות. שנות הגלות הארוכות הותירו את רישומן על ייחוס המשפחות בישראל בכלל ועל משפחות הכהונה בפרט, בשל נישואי תערובת ואי-הקפדה על דיני הכהונה בגולה, כך שגם לאחר שיבת ישראל בימי עזרא ונחמיה, עת בה החלו את עבודת המקדש, היה צורך לברר את ייחוס משפחות הכהונה.[5] לפיכך הקפיד נחמיה לבדוק מחדש את ייחוס הכהנים העולים מבבל. אמנם מרביתם נמצאו כשרים וראויים להקריב קרבנות ולאכול קדשים, אך התעורר ספק לגבי ייחוסן של משפחות מסוימות:

ומבני הכהנים, בני חביה בני הקוץ בני ברזלי, אשר לקח מבנות ברזלי הגלעדי אִשה ויקרא על שמם. אלה בִקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהונה. ויאמר התרשתא להם, אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ולתומים.[6]

כדי להתגבר על בעיית ייחוס הכהנים ביקש נחמיה מהמשפחות 'כתב ייחוס', ובני משפחה שלא נמצא ברשותם כתב כזה לא היו רשאים לאכול 'מקדש הקדשים'. בגמרא[7] מבואר שנחמיה מנע מהם לאכול קדשי קדשים אך מכל מקום הם אכלו 'קדשי הגבול', היינו מתנות כהונה שניתן לאוכלן בכל מקום בארץ ושתוקף חיובן מדרבנן. נמצאנו למדים שיש הבחנה בין 'כהני ייחוס' שיש להם מגילת יוחסין משפחתית המעידה על כהונתם, שהם נחשבים ככהנים מוחלטים ויכולים לאכול קדשים או תרומה שתוקפה מהתורה, לבין 'כהני חזקה' שאין להם מגילת יוחסין, שיכולים לאכול רק בתרומה שתוקפה מדרבנן. הלכה זו הובאה ברמב"ם (הל' תרומות פ"ו ה"ב):

תרומה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס, אבל כהני חזקה אוכלין בתרומה של דבריהן בלבד.[8]

לאור הבחנה זו נראה שבזמן הזה, שתוקף חיוב תרומות מדרבנן,[9] יש לתת תרומות לכל כהן שנוהג במנהגים המיוחדים לכהנים, כמו: נשיאת כפיים, עליית 'ראשון' לתורה והתרחקות מטומאת מת. אולם כפי שיתבאר בהמשך, דברים אלו אינם פשוטים, ויש מהפוסקים שכתבו שגם בזמן הזה אין לתת תרומה דרבנן לכהני חזקה מסיבות שונות.

ב. היעדר ייחוסי כהונה

1. הצורך בעדות

כאמור, 'כהני חזקה' יכולים לאכול בתרומה דרבנן. אך עלינו לברר מהי הגדרת 'כהני חזקה'? האם אדם שבא לפנינו ואמר שהוא כהן הרי הוא כהן? ה'שלחן ערוך' (אה"ע סי' ג סעי' א-ב) פסק שאין אדם נאמן לומר על עצמו שהוא כהן ואין התנהגותו במנהגי הכהונה משווים לו דין כהן אלא אם כן יש שני עדים המעידים על ייחוסו. ברם, אם יש עֵד אחד המעיד על כהונתו, הרי הוא כהן מוחזק בלבד שיכול לנהוג במנהגי כהונה ולאכול תרומה בזמן הזה שתוקפה מדרבנן:[10]

מי שבא בזמן הזה ואמר: כהן אני אינו נאמן, ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו, ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו... היה עד אחד מעיד עליו, נאמן להאכילו בתרומה בזמן הזה ולקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו... הרי זה בחזקת כהן ככהני זמן זה.

הרמ"א (שם) כתב שהדרישה לעדות נובעת מהחשש שמא יבוא אדם ויציג עצמו ככהן בשביל לקבל תרומה ולאוכלה. לפיכך חשש זה אינו קיים בחוץ לארץ (מקום מושבו של הרמ"א), שכן שם אין מפרישים תרומות ומעשרות:

ויש אומרים, דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בזמן הזה שאין לנו תרומה דאורייתא שנחוש שמא יעלו אותו לתרומה. וכן נוהגין האידנא בכל מקום שאין נוהגין בתרומה בזמן הזה וליכא למיחש למידי. ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד.[11]

אם כן גם לדעת הרמ"א, בארץ ישראל יש לשוב לדברי ה'שלחן ערוך' ולהחשיב אדם ככהן רק אם יש עליו עדות על כך, ורק אז ניתן לתת לו תרומות.[12]היישום המעשי לדין זה בא לידי ביטוי בדברי ה'חזון איש' (הל' שביעית סי' ה ס"ק יב) הסובר שיש להימנע בזמן הזה לתת תרומות לכהן,[13] משום שנתינתן לכל כהן הנוהג במנהגי כהונה ללא עדות על כך מהווה פגיעה בייחוס הכהנים, כי יתערבו זרים שיחפצו בטובת הנאה זו:

וכיון שאין בי"ד מדקדקין שלא יעלה לנשיאת כפים ולתורה ע"פ עצמו, ראוי שלא ליתן להם לאותן שעולין ע"פ עצמן. וכיון שכבר חלפו דורות שעלו ע"פ עצמן וכן נוהגין עכשיו, אין ראוי ליתן להם. וכמדומה שכן נוהגין שכל אחד שורף תרומתו וחלתו בארץ ישראל ואינו נותנו לכהן... והלכך כיון שאין בידינו להעמיד הדת על תילה, ראוי שלא ליתנן.[14]

דבריו הם חידוש גדול, שכן מחשש לשלמות ייחוס הכהנים מעדיף ה'חזון איש' לבטל לחלוטין את מצוות נתינת התרומות לכהנים בזמן הזה, בניגוד לרמ"א (יו"ד סי' שלא סעי' יט) שפסק: 'ונותן בזמן הזה לכל כהן שירצה... ואפילו אינו מיוחס רק שמוחזק בכהן'.[15]מכל מקום, לדברי ה'חזון איש' הסיבה שבגינה לא נותנים בזמן הזה תרומות לכהן נובעת משום היעדר עדות תקינה על ייחוס הכהנים.

2. מעמד כהני חזקה בימינו

אפשרות נוספת לביטול מצוות נתינת תרומות לכהנים בזמן הזה, נשענת על הגדרת 'כהני חזקה'. הפוסקים נחלקו בשאלת מעמדם ההלכתי של 'כהני חזקה' כיום, האם חזקתם ודאית ועליהם לנהוג בכל דיני הכהונה,[16] או שמא בעקבות טלטולי הגלויות הרבים חזקתם אינה ודאית אלא מסופקת וכיום הם מוגדרים 'ספק כהנים'.[17] השלכות רבות למחלוקת זו, כאשר הדין הקשור לענייננו הוא אי-נתינת חלה ותרומה לכהן בזמן הזה. ביחס לחלה כתב הרמ"א (או"ח סי' תנז סעי' ב): 'שאין מאכילין חלה בזמן הזה לשום כהן'.[18] יש המנמקים דין זה, משום שבזמן הזה חזקת הכהנים מסופקת ובכך הם 'גרועים' יותר מ'כהני חזקה' שיכולים לקבל חלה בזמן הזה.[19]הקושי בביאור זה כפול: ראשית, פוסקים רבים סוברים שגם בזמן הזה מוחזקות 'כהני חזקה' ודאית ואינה מסופקת,16 וממילא יש לשוב ולתת להם תרומה וחלה, כדברי 'ערוך השלחן' (יו"ד סי' שכב סעי' כא): 'ולא אבין טעם זה להחליש כוח הכהונה בזמן הזה ובפרט בחלה דרבנן'. שנית, כפי שראינו מכבר הרמ"א (יו"ד סי' שלא סעי' יט) פסק שיש לתת תרומה בזמן הזה לכהן מוחזק: 'ונותן בזמן הזה לכל כהן שירצה... ואפילו אינו מיוחס רק שמוחזק בכהן'.[20]

ג. נתינה שאינה למטרת אכילה

סיבה נוספת להיעדר נתינת תרומות לכהן בזמן הזה נובעת מחוסר האפשרות שלו לאוכלן מחמת טומאתו.[21] סיבה זו נשענת על הנחת יסוד הטוענת שאין חיוב נתינה כאשר אין יכולת מימוש אכילה. בתיאורו את 'סדר הפרשת תרומות ומעשרות בירושלים', כתב הרדב"ז (ח"ב סי' תשלא) שבזמן הזה שהכהנים טמאים אין לתת להם תרומות מחשש תקלה:

עוד דע כי אע"פ שהתרומה היא טמאה ניתנת לכהן שנאמר נתתי לך את משמרת תרומותי וכו', הני-מילי בזמן שהוא טהור, אבל האידנא שכולם טמאים אין נותנים להם תרומה לא טמאה ולא טהורה שמא יבוא לידי תקלה, ושורפין אותה או משליכה לאיבוד במקום שלא יבואו בה לידי תקלה.

לדבריו, הסיבה להפקעת חובת הנתינה נובעת מחשש תקלה, שמא הכהן יאכל את התרומות בטומאתו, וכיוון שאין לו יכולת אכילה ממילא פקעה חובת הנתינה.[22] אולם נימוקו להפקעת הנתינה מחמת היעדר יכולת אכילה, אינו מוסכם על הפוסקים. לדבריהם, כיוון שהתרומה שייכת לכהנים לשימושים נוספים מלבד אכילה, לא פקעה חובת הנתינה גם כשאינם יכולים לאכול את התרומה, ואין בנתינתה חשש תקלה שמא הכהן יאכלה.[23] לפיכך, גם בזמן הזה שהכהנים טמאים יש לתת להם את התרומות שישתמשו בהן באופנים המותרים בטומאה, כגון הנאה בשריפה[24] והאכלת בעלי החיים שברשותם.[25]

ד. שיעור נתינה כמשפיע על חובתה

1. מחלוקת הרמב"ם והטור

סיבה נוספת להיעדר מצוות נתינת תרומה לכהנים בזמן הזה תלויה בשיעור הנתינה. מדין תורה, שיעור נתינת תרומה גדולה הוא כלשהו ואילו חכמים נתנו שיעורים שונים (עין רעה: 1/60; עין בינונית: 1/40; עין יפה: 1/50). בזמן הזה שאין התרומה נאכלת, כתב הרמב"ם (הל' תרומות פ"ג ה"א): 'ובזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה, יש לו להפריש כלשהוא לכתחילה', כדין תורה.[26] ביחס לנתינת תרומת מעשר, מבואר במשנה (תרומות פי"א מ"ח) שיש לכך שיעור מינימלי: 'וכמה תהא בתרומת מעשר של דמאי ויוליכנה לכהן, אחד משמונה לשמינית'.[27] אמנם בירושלמי (תרומות פי"א ה"ד) מבואר ששיעור מינימלי זה הוא דווקא בתרומת מעשר של פירות דמאי טמאים,[28] אך הרמב"ם (הל' תרומות פ"ג הט"ז) כתב שגם כאשר התרומה ודאית וטמאה אין חובת נתינת כמות קטנה כזו: 'אם הייתה טמאה או שהייתה של דמאי אם אין בה כשיעור אינו מטפל בה אלא שורפה'.[29] לאור דברים אלו כתב המהרי"ט (ח"א סי' פה), שמכיוון שמדובר על שיעורי הפרשה מועטים הכהנים מתייאשים מהם ובכך פקעה מהבעלים חובת נתינה,[30] הן בתרומה והן בחלה:

ומה שנהגו העולם עכשיו להפריש תרומה גדולה כל-שהוא כשמואל דאמר חיטה אחד פוטרת את הכרי, זהו לפי שהיא תרומה טמאה והולכת לאיבוד ואין אנו נותנים אותה לכהן מוקמינן לה אדאורייתא, ואפילו גבי חלה דחזיא לכהן להסיקה תחת תבשילו אין אנו מפרישין אלא כל-שהוא מזה הטעם דכהנים אסחוי מסחי דעתייהו מינה דלא חשיבא עלייהו להסיקה תחת תבשילם, וכן בתרומת יין אע"ג דחזיא לכהן לזילוף אין זילוף עכשיו נהוג אצלנו ולא קפדי כהני בהכי.

לעומת זאת, כתב הטור (יו"ד סי' שלא),[31] שאף בזמן הזה ששיעור ההפרשה הוא כלשהו לא פקעה חובת הנתינה:

אבל האידנא שהכל טמאים ואי-אפשר לה ליאכל מפריש כל שהוא אפילו חיטה אחת ונותנה לכהן אפילו לעם הארץ ואינו מיוחס רק שיהא מוחזק בכהן.

בביאור הדברים כתב 'חכמת אדם' (שערי צדק שער מצוות הארץ פ"י סעי' טו), שאמנם בשיעור מועט אין דין גזל השבט אם מעכב לעצמו, אך מכל מקום מבטל מצוות נתינה אותה הגדירה התורה גם בשיעור מועט:

ונראה לי דאעפ"כ צריך ליתן לכהן, שאע"פ שהוא כל-שהוא ואין בו משום גזל השבט, מכל מקום לא קיים מצוות נתינה, שהרי מן התורה דינו בכל שהוא ואעפ"כ כתיב תתן לו.

מבואר שאין קשר מהותי בין ההפרשה לנתינה, וגם כשההפרשה מועטה מכל מקום קיימת חובת נתינה.

2. הטִרחה כמשפיעה על חובת הנתינה

הרב שלמה זלמן אוירבך[32] צמצם את המחלוקת בין הרמב"ם לטור, וטען שאם 'יש עכ"פ קצת טורח כדי לקיים מצוות נתינה', אין חובת נתינה בשיעור מועט, כשיטת הרמב"ם. 'משא"כ אם יש כהן בעיר ואין שום טורח לקיים מצוות נתינה, שפיר צריך לקיים גם בכל-שהוא', כשיטת הטור. העולה מדבריו, אם אדם יודע שלשכנו הכהן יש בעלי חיים ברשותו הוא מחויב לתת לו את התרומות, אף ששיעורן מועט, אם אכן אין בכך טרחה רבה.

סיכום

הבאנו ארבעה נימוקים להסביר את היעדר נתינת התרומות לכהנים בזמן הזה, כאשר אפשר לצמצם את ארבעת הנימוקים לשניים - העדר ייחוסי כהונה בזמן הזה (הצורך בעדות; מעמד 'כהני חזקה'), השפעת שימושי הכהן על הנתינה (אי-יכולת אכילה; שיעור ניתנה מועט). הבאנו את הקשיים העומדים בבסיס נימוקים אלו, הן ביחס לייחוסי כהונה שאינם מהווים מניעה, והן ביחס לשימושי הכהן שיכול להשתמש לדברים אחרים מלבד אכילה ושיש חיוב נתינה גם בכמות קטנה כל עוד אין בכך טרחה מרובה.