התחלת גמר מלאכה בבית אריזה - חלק ב'

 

ד. הגדרת "בית" למעשרות

מאחר שהסקנו עפ"י דעת הרמב"ם, שאכן התחלת גמר המלאכה בבית מהווה גמר מלאכה המחייב בהפרשת תרו"מ, יש לשאול: מהו "בית" לענין זה? הרמב"ם (מעשר פ"ד ה"ד-ה"ו) מגדיר מהו "בית" לענין קביעה למעשרות, ולדעתו התנאי לכך הוא "דירת קבע". עפ"י זה כתב הרמב"ם:  

"...סוכות שעושין ביני כרמים וביני הגנות בימי הקיץ, אע"פ שדרין בהן כל ימי הקיץ... - אינן קובעין למעשרות. וכן סוכת היוצרים החיצונה וסוכת החג בחג אינן קובעין, שכל אלו אין דירתן קבע... בית הכנסת ובית התלמוד, אם יש בהן בית דירה - קובעין, ואם לאו - אין קובעין. האוריארות (=אורוות) והאוצרות שבשדות העשויות למוכנס - אינן קובעין, ואם היו לדירה - קובעין..."

נראה שהדוגמא הקרובה ביותר לנד"ד היא "סוכת היוצרים". על כך נאמר במשנה (מעשרות פ"ג מ"ז):

"סוכת היוצרים - הפנימית חייבת, והחיצונית פטורה".

וכתבו על כך רש"י (סוכה ח ע"ב ד"ה שתי) והרע"ב (ד"ה סוכת היוצרים):

"רגילים לעשות שתי סוכות זו לפנים מזו; בפנימית מצניע קדרותיו ודר שם, ובחיצונה עושה מלאכתו ומוכר קדרותיו".

ומכאן - שמפעל תעשיה, (וק"ו בית אריזה, שהוא פרוץ יותר) - אינו מוגדר כ"בית", ואינו קובע למעשרות.

הרב מרדכי עמנואל שליט"א העירני, שמפסק השו"ע בהל' עירובין (סי' שע סעי' א) ובהל' מזוזה (יו"ד סי' רפו סעי' א-ב וש"ך ס"ק ב) נראה שהוא חולק על הרמב"ם (הל' עירובין פ"ד ה"ח, הל' מזוזה פ"ו ה"א) בהגדרת "בית". ומכאן שגם לענין קביעות למעשרות יש לפסוק כדעה הסוברת שגם מבנה שאינו "בית דירה" קובע למעשרות.

אעפ"כ נראה שהאחרונים - שהביא בהלכות תרו"מ את דעת הרמב"ם - נוטים לחלק בין מזוזה ועירובין לבין קביעות למעשר, אלא שלא ברור מהו טעם הדבר. וייתכן שלמדו זאת מדין חזרה מעורכי המלחמה במי שבנה בית ולא חנכו, שהגמרא (סוטה מג ע"א) לומדת מפסוק שגם בית התבן, בית הבקר ובית האוצרות נחשבים כ"בית".

ולענ"ד נראה שאין מסתבר לחלק בין הנושאים השונים: כל היסוד של "גמר מלאכה" ו"קביעות למעשרות" הוא הכנה לאכילה. הכנה לאכילה יש רק בבית מגורים. בית שאינו למגורים אינו מכין לאכילה. לכן אין הוא קובע למעשר למרות שבמזוזה ועירובין דינו יהיה שונה. וכנראה, זוהי שיטת האחרונים.

וכך מוכח מדעת הרא"ש: בהל' מזוזה ובהל' עירובין הוא הוא בר-הפלוגתא של הרמב"ם, וסובר שמחסן הוא "בית"; ואילו בהגדרה של "סוכת היוצרים" במעשרות - מסכים הוא שצריך שידור בסוכה הפנימית מפני שנדרש "בית דירה". אך נראה שניתן לדחות את הראיה, ולומר שסוכת היוצרים שונה בכך שאינה דירה לכל ימות השנה, אלא לימות החמה בלבד, ומשום כך צריך שבקיץ ידור בה ממש. משא"כ מפעל תעשיה שהבעלים נמצאים בו בכל ימות השנה. 

ה. בית אריזה שיש בו משרד וחדר אוכל

אך יש לומר שבית האריזה ייחשב "בית" ממש מצד זה שיש בו משרדים, שהם "בית דירה" לאדם. ואף שהם טפלים לו, הרי מצינו הלכה דומה לזו ברמב"ם (הל' מעשר פ"ד ה"ו):

"בית הכנסת ובית התלמוד, אם יש בהן בית דירה - קובעין, ואם לאו - אין קובעין".

ולכאורה הוא הדין לבית אריזה. ואין לומר שמשרד, שאין ישנים בו, הוא פחות מדירה, שהרי כתב הרמב"ם בהל' מזוזה (פ"ו ה"ז):

"רפת הבקר שהנשים יושבות בה ומתקשטות בה - חייבות במזוזה, שהרי יש בה ייחוד לדירת אדם".

וא"כ הגדרת "דירה" היא רחבה בהרבה. וק"ו לבית אריזה שיש בו מקום למנוחת הפועלים, לשתיה חמה, לארוחות וכדו'. הלכה זו מסבירה מדוע יש מזוזות במפעלי תעשיה וכדו' גם לדעת הרמב"ם. בכל אחד מהם יש גם חדרים לשימושם האישי של העובדים, כגון: חדר אוכל, מטבחון, חדר הלבשה, חדר מנוחה וכדו'. חדרים אלו מחייבים במזוזה את כל הפתחים המובילים אליהם.

החזו"א (מעשרות סי' ד ס"ק י) מפרש אחרת את המושג "יש שם בית דירה" לענין מעשרות:

"והאי יש שם בית דירה... נראה דר"ל דדר בבית האוצרות ובבית הכנסת. ולא שיש שם חדר מיוחד לדור שם. דאי יש שם חדר מיוחד - ודאי אותו חדר טובל לאחרים. ומיהו י"ל דע"י בית דירה חשיב כל ביהכ"נ דירה לו... אבל לא משמע כן בעירובין שם..."

עוד כתב החזו"א (מעשרות סי' ה ס"ק יד) בענין חנות, שאף היא קובעת למעשרות:

"וחנות צ"ע למה קובע, מאי שנא מבית האוצרות שאין בהן בית דירה? ואפשר דאיירי דהוא מקום פיתא. א"נ כל בית שיש בו תשמיש מרובה הוי בית לענין מעשר, וכמש"כ לעיל (ס"ק יא) בסופר ומשנה. וכן הרמב"ם כתב (פ"ד ה"י) דחנות קובעת כבית. ומשמע שאין החנות בית, ואם אוכל שם - הרי היא בית..."

ומסיק החזו"א (סי' ה ס"ק ט):

"גדר בית הקובע - היינו בנין שנעשה לדור בו אדם. ונראה דלאכול בו חשיב דירה... אבל בתים לאצור תבואה או אורוות סוסים - לא חשיב בית..."  

ומכאן יש לעיין בדינו של בית אריזה ומפעל תעשיה שהעובדים נמצאים שם במשך רוב שעות היום. והם שונים מאד ממחסנים למיניהם.  

ו. קביעה למעשרות מדין "חצר"

אף אם נאמר שבית אריזה אינו נחשב "בית" מכוח המשרד שיש בו, (במיוחד אם המשרד נמצא במבנה נפרד או שהכניסה אליו היא מבחוץ) - יש מקום לדון על בית האריזה ומפעל התעשיה כ"חצר", שאף היא קובעת למעשרות. וכך כתב ערוה"ש (סי' צז סעי' ד):  

"יראה לי דבית שהוא פחות מד' על ד' - מ"מ מדרבנן קובע למעשרות, דלא גרע מחצר... ובתנאי שיהא בו כל דיני חצר... וכן כל מה שיתבאר שאין להם דין בית - מ"מ דין חצר יש להם".

ראיה לדבריו ניתן להביא מבית שער, אכסדרה ומרפסת, שגם הם קובעים למעשרות כחצר (רמב"ם מעשר פ"ד ה"ט). והדברים מתאימים להגדרות העקרוניות של "חצר" בדברי הרמב"ם (הל' מעשר פ"ד ה"ח):  

"אי זו היא חצר הקובעת? כל שכלים נשמרין בתוכה או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה או שאם יכנס אדם לה אומרין לו מה אתה מבקש..."  

להלכה די באחד מכל התנאים הללו כדי שהחצר תקבע למעשרות, ואכן בבית אריזה - קיימים כולם.

אך נראה לענ"ד שאין לחוש לדברי ערוה"ש, מכמה סיבות:

1. מדברי החזו"א (מעשרות סי' ב ס"ק טז) משמע שמיקל וסובר שבית שאין בו ד' אמות אינו כחצר.
2. מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל ("התורה והארץ" ב עמ' 316) מודה בעיקרון לערוה"ש, שבית אריזה יכול להיחשב כ"חצר", אבל לדעתו סככת מיון איננה אפילו חצר, מפני שאין לה מחיצות. ואם מכוניות יכולות להיכנס - אין היא "חצר" אפילו אם יש לה מחיצות ודלתות. ומכיון שבתי אריזה רבים הם במצב כזה - מסתבר שאין להם אפילו דין "חצר", וק"ו שאין להם דין "בית".
3. מכיון שדין התחלת גמר מלאכה - שייחשב כגמר מלאכה מלא - הוא חידוש גדול, נראה לומר ש"אין בו אלא חידושו", ואין הדברים אמורים אלא בבית ממש, ולא בחצר ושאר מקומות שאינם קובעים למעשרות אלא מדרבנן.

ראיה לסברה זו - השלישית - יש מדברי המקדש דוד (סי' נו אות ב ד"ה כתב הרמב"ם, השני). הוא דן בדברי המשנה (מעשרות פ"ג מ"ח):

"תאנה שהיא עומדת בחצר - אוכל אחת אחת ופטור, ואם צירף (שתים) - חייב".

ומבארים בעלי התוס' (ב"מ פח ע"ב ד"ה בעל), שאצל בעה"ב, ברגע שלקט שתים לאכילה - נקבעו למעשר, ואילו אצל הפועל, שמלאכתו היא ליקוט התאנים - לא ייקבעו התאנים למעשרות עד שיגמור את הכל. ומקשה המקדש דוד: מדוע לא כל תאנה נקבעת למעשרות בעת לקיטתה? הרי ברגע שלקט אחת יש התחלה של גמר מלאכה! הוא מביא לכך שני תירוצים:

1. בתירוצו הראשון מתייחס המקדש דוד לדעה שנתקבלה להלכה, הסוברת שיש הבדל בין בית לבין שדה (לעיל א'). ואומר המקדש דוד שדינה של התאנה אמור בחצר, ואילו דין גמר המלאכה בקישואים אמור בבית.
2. בתירוצו השני מבאר המקדש דוד את הסוגיא לפי ההסבר הראשון של המהר"י קורקוס (שם), שאינו מחלק בין בית לשדה. ולדעה זו הוא אומר, שמכיון ששאר התאנים מחוברות לעץ - אין אפשרות שהכל ייגמר בלקיטת התאנים הראשונות; ומכיון שאין גמר מלאכה לחצאין - כל התאנים נגמרות רק בגמר הלקיטה.

מדברי המקדש דוד עולה שנקט כדבר פשוט שחצר היא כמו "שדה" ולא כמו "בית" לענין זה.

ניתן להביא ראיה לכך מדברי הרמב"ם (פ"ג הי"ג), המביא בהמשך דוגמאות נוספות למקרים בהם התחלת גמר המלאכה אינה קובעת את הכל למעשרות. ואלו דבריו:

"התבואה - משימרח... ואע"פ שמירח - מותר ליטול מן הקוטעים ומן הצדדין וממה שבתוך התבן, ואוכל.

ומכאן שהמירוח אינו גומר את המלאכה של כל התבואה, אלא את מה שבערימה בלבד".

על כך כותב המקדש דוד (סי' נו ס"ק ב בסופו, ד"ה הנה) בתירוצו הנוגע לשיטה שנפסקה להלכה, שהגורן, היקב ובית הבד - אינם "בית", ואין הלכה זו אמורה בהם. לגבי היקב, אכן אפשר לומר שהוא לא היה בתוך מבנה כלל, אלא עמד בחוץ. דבר זה קשה להאמר כלפי בית הבד, שמן הסתם היה בנין מקורה. ומכאן יש להביא ראיה למה שכתבנו לעיל, שבמבנה המיועד לתעשיה ולא למגורים - אין דין "בית" לענין התחלת גמר מלאכה.

ז. הפרשה לפני גמר המלאכה

באופן עקרוני, אסור להפריש תרו"מ לפני גמר המלאכה. אחת השאלות העקרוניות בהקשר זה היא, האם הגדרת "גמר מלאכה" לעניין זה זהה להגדרת המושג גם לחיוב ההפרשה. באותה שאלה דן הרב שמעון בירן הי"ד ("התורה והארץ" ב עמ' 247- 260), אך לא הגיע להכרעה, אם כי הנטיה היא לומר שההגדרות שונות. מתוך כך יש לשאול גם בנד"ד, אם התחיל לגמור את המלאכה בבית, שהכל נקבע למעשר, האם מותר להפריש ממנו תרו"מ?

החכמת אדם (שערי צדק פרק ב, בינת אדם ס"ק ד) כתב שדין התחלת גמר מלאכה בבית אמור גם לענין הפרשה לפני גמר המלאכה. מקור דבריו הוא סוגיית הירושלמי (מעשרות פ"א ה"ד):

"תני: אבל כובר הוא מקצת, ותורם מן הכבור על שאינו כבור. א"ר אילא: שכן דרך בעלי בתים להיות מכניסין לתוך בתיהן. מאי טעמא? והאלפים והעירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו (ישעיהו ל, כד)".

ומכאן למדנו שמשעה זו מותר לתקן את הכל. ולענין זה, ההגדרות של הקביעות למעשר ושל ההיתר להפריש - זהות. הפני משה (ד"ה שכן) מסביר את דברי ר' אילא ואומר:

"דרך בעלי בתים להיות מכניסין לתוך בתיהם התבואה עם הפסולת שלה. וכדיליף מקרא דישעיה... שהתבואה בלולה בתבן ובהמוץ. והואיל שמדרך הבע"ב שאינן מקפידין אם בלול הפסולת לתוכו - תורם הוא מן הכבור על שאינו כבור".

דברי הירושלמי מובאים להלכה ברמב"ם (הל' תרומות פ"ה ה"ד-ה"ה):

"אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו...

מאימתי תורמין את הגורן? - משיברור. ברר מקצת - תורם מן הברור על שאינו ברור..."

ומכאן מסיק החכמת אדם (שם):

"וצ"ל דהיינו עפ"י מה שכתב... התחיל לגמור וכו' - חייב לעשר הכל. ולפי"ז א"ש".

וכן כתב גם החזו"א (מעשרות סי' ג ס"ק כג ד"ה ירו') בהתייחסות לדברי הירושלמי:

"צ"ע... הא מ"מ כבר הכריעו חכמים דבכובר לא נגמרה מלאכתו עד שיכבור... ואפשר... כובר מקצתו ותורם מן הכבור על שאינו כבור, אם אדם רוצה לכבור מקצתו ולאכול השאר בליל חמיץ - תורם מן הכבור על שאינו כבור. ומיהו אין דין זה אלא בקטניות, ולא בתבואה, אע"ג דבקרא לא כתיב קטניות".  

ובהמשך (ד"ה מיהו) כתב החזו"א:  

"מיהו ברמב"ם (הל' תרומות פ"ה ה"ה): מאימתי תורמין את הגורן? - משיברור. ברר מקצת - תורמין מן הברור על שאינו ברור.

ואינו מובן פירושו. ועוד יש לפרש דר"ל, שאם עשה גורן אחד - תורם ממנו אף על התבואה שנזרתה ולא הוצברה. דכיון דכבר התחיל לגמור - אין זה בכלל תורם מדבר שנגמרה על לא נגמרה..."

מכאן יש להסיק שאיסור ההפרשה לפני גמר המלאכה לא חל בזמן שהתחיל לגמור חלק מן הפירות (אם זה בתוך הבית).

מדברי מהר"י קורקוס (תרומות פ"ה ה"ה) משמע שאינו מסכים לכך, ואלו דבריו:

"ומה שאמרו כאן שתורמין מזה על זה אעפ"י שזה נגמר וזה לא נגמר, ואילו בשאר לא אמרו כן - אפשר דמפני דזו מלאכה קלה היא, משעה שהתחיל בה הרי היא כאילו נגמרה..."

ולפ"ז אין הדברים אמורים אלא בכה"ג שהתחיל במלאכה קלה. מהר"י קורקוס אינו אומר את החילוק הזה בהלכות מעשר. ומכאן יש להסיק שההגדרות של "גמר מלאכה" לענין חיוב ההפרשה ולענין היתר ההפרשה - שונות הן, ואין ללמוד מזו לזו כלל ועיקר. הדברים תואמים את שיטתו של מהר"י קורקוס עצמו (מעשר פ"ג ה"ח), שכתב בנוגע להיתר להפריש קישואים ודלועים בשלב מוקדם:

"וקמ"ל, שלענין אי בעי לתרום - מיקרי "נגמרה מלאכתו" ויכול לתרום".

במאמרו של הרב בירן הי"ד ("התורה והארץ" ב עמ' 254-260) מובאת דעת רבים מן האחרונים שנוקטים שהגדרת גמר המלאכה שונה בשני הנושאים שאנו דנים בהם. לכן נראה שקשה לקבל את דברי החכ"א והחזו"א להלכה, וע"כ יש להורות לחומרא בשאלה זו.

אך מ"מ, אין שאלה זו אמורה למעשה אלא בבית. וכפי שכתבנו לעיל, מפעל תעשיה וסככת מיון אינם מוגדרים כ"בית" אלא כ"חצר". מסיבה זו, גם התחלת גמר המלאכה לא תוכל להיחשב כגמר מלאכה המתיר להקדים את ההפרשה.

מסקנות

1. כאשר גמר המלאכה נעשה בתוך בית - התחלת גמר המלאכה קובעת את כל הפירות למעשר. אך אם הוא נעשה בשדה או בחצר - גמר המלאכה קובע למעשרות רק את מה שנגמר בפועל לאחר שגמר את כל מה שתכנן.
2. בית אריזה אינו מוגדר כ"בית" אלא כחצר. לכן הגזר שבמערך המיון מותר באכילת עראי עד לאריזתו.
3. גם לאחר התחלת גמר מלאכה, יש לחשוש לדעה הסוברת שעדיין חל האיסור להפריש תרו"מ לפני גמר המלאכה.

 

למעבר לחלק א'