התחלת גמר מלאכה בבית

הצגת הבעיה

בבתי אריזה רבים מקובל שהעובדים אוכלים מן הפירות במהלך העבודה. ההיתר לאכול מותנה בכך שעדיין לא נגמרה מלאכתם של הפירות. בשאלת ההגדרה של גמר המלאכה עסק חברנו הרב שמעון בירן הי"ד ("התורה והארץ" ב עמ' 185-241). הבעיה היא אם גמר המלאכה הוא כאשר הפירות מוכנים לשיווק בבית האריזה או בגמר מלאכת השדה. הדעה המקובלת היא דעה אמצעית: אם בבית האריזה נעשית פעולה משמעותית, כגון: ניקוי - הרי שגמר המלאכה הוא בבית האריזה. ואם נעשות שם פעולות פחות משמעותיות, כגון: מיון לפי סוגים, אריזה וכו' - הרי שגמר המלאכה הוא מילוי הכלים בשדה (כך כתבנו בחוברת "הפרשת תרו"מ במערכת הצבורית" בשם הראשל"צ הגר"מ אליהו שליט"א והגרי"י נויבירט שליט"א). לפי הגדרה זו, במערכי מיון לגזר, שהגזר מגיע אליהם מלוכלך בבוץ, ורק שם הוא עובר ניקוי יסודי - מותר לעובדים לאכול במהלך העבודה, עד לסיום האריזה.

אך במחשבה שניה, הנחיה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. שכן מדברי הגמרא והרמב"ם משמע, שמרגע שמתחילים לבצע את גמר המלאכה בחלק מהפירות - נקבעו כולם למעשר. ומכיון שכך, יש לאסור על העובדים לאכול מן הגזר מהרגע שנסתיימה אריזתה של שקית הגזר הראשונה מאותה עגלה.

בשאלה זו דן כבר הרב שמעון בירן הי"ד ("התורה והארץ" ב עמ' 237-240), וכאן עלינו להרחיב את הדיון*.

1. מקור ההלכה ושיטות הפוסקים

נאמר בגמרא (ב"מ פח ע"ב):

מתיב מר זוטרא: "איזהו גורנן למעשרות? בקישואים ובדלועים - משייפקסו...". אי תנא "עד שייפקסו" - ה"א עד דגמר לפיקוסייהו. קמ"ל: "משייפקסו" - מכי אתחולי פיקוסייהו.

עפ"י הדברים האלה פסק הרמב"ם (מעשר פ"ג ה"ד):

התחיל לגמור מלאכתן מאחר שנכנסו לבית - חייב לעשר הכל. כיצד? הכניס קישואים ודילועין לבית קודם שישפשף - משיתחיל לשפשף אחת נקבעו הכל למעשר. וכן כל כיוצא בזה.

לדעת הרמב"ם, מן הרגע שהתחיל לבצע גמר מלאכה ביחידה אחת - נגמרה מלאכת כולן[1]. ודבריו מובאים גם במאירי (שם, ד"ה מאחר).

מדברי רש"י נראה שהוא חולק על הרמב"ם. וכך הוא כותב (שם ד"ה עד שייפקסו מיבעי ליה):

הואיל ולאשמועינן אתא דאף בית אינו קובע עד שייפקסו - הכי איבעי ליה למתני. והשתא דתניא "משייפקסו" - לאשמועינן אתא דמשייפקסו נתחייבו בכל מקום שהן.

ומדבריו עולה שמשמעות דברי הגמרא אינם כדברי הרמב"ם, אלא באו ללמד שגמר מלאכה מחייב במעשרות גם בפירות שלא ראו את פני הבית. ולפי דעתו גמר המלאכה הוא רק בגמר כל הפירותל. אך השיטה המקובלת להלכה היא שיטת הרמב"ם[2].

2. ביאור שיטת הרמב"ם: דוקא בבית

על שיטת הרמב"ם יש להקשות מדבריו בהמשך (שם ה"ח):

היה משפשף אחת אחת, כיון שגמר כל צרכו - נגמרה מלאכתו.

ומכאן למדנו שגמר מלאכה של פרי אחד אינו קובע את כל השאר למעשרות. ולהיפך, אפילו אותו פרי אינו גמור עד שיגמור את השאר[3].

האחרונים עמדו על הסתירה ברמב"ם, והביאו לכך מספר תירוצים:

א. מהר"י קורקוס (מעשר פ"ג ה"ח ד"ה היה) כתב בפירושו הראשון, שאם כוונתו לגמור את כל הערימה - די לגמור פרי אחד כדי שהכל יחשב גמור. אך אם כוונתו לגמור רק חלק ממנה - צריך שיגמור את כל הפירות שהוא זקוק להם[4].

ב. בפירושו העיקרי כותב מהר"י קורקוס (שם), שבתוך הבית - ההתחלה גומרת את הכל, ואילו בשדה - צריך שיגמור את כל הפירות שצריך. וכן דעת רוב האחרונים[5].

3. הגדרת "בית"

אך עדיין נשאלת השאלה, מהו "בית"? הרמב"ם (מעשר פ"ד ה"ד-ה"ו) מגדיר "בית" לענין קביעה למעשרות. ולדעתו התנאי לכך הוא "דירת קבע", וכתב:

...סוכות שעושין ביני כרמים וביני הגנות בימי הקיץ, אע"פ שדרין בהן כל ימי הקיץ... - אינן קובעין למעשר. וכן סוכת היוצרים החיצונה וסוכת החג בחג אינן קובעין, שכל אלו אין דירתן קבע... בית הכנסת ובית התלמוד, אם יש בהן בית דירה - קובעין, ואם לאו - אין קובעין. האוריארות והאוצרות שבשדות העשויות למוכנס - אינן קובעין, ואם היו לדירה - קובעין...

נראה שהדוגמא הקרובה ביותר לנד"ד היא "סוכת היוצרים". על כך נאמר במשנה (מעשרות פ"ג מ"ז):

סוכת היוצרים - הפנימית חייבת, והחיצונית פטורה.

וכתבו על כך רש"י (סוכה ח ע"ב ד"ה שתי) והרע"ב (ד"ה סוכת היוצרים) באותה לשון:

רגילים לעשות שתי סוכות זו לפנים מזו, בפנימית מצניע קדרותיו ודר שם, ובחיצונה עושה מלאכתו ומוכר קדרותיו".

ומכיון שהגדרת "בית" תלויה בדירה ולא בצורה - יוצא שמפעל תעשיה (וק"ו בית אריזה שהוא פרוץ יותר) - אינו מוגדר כ"בית", ואינו קובע למעשרות[6].

4. קביעה למעשרות מדין "חצר"

אמנם אפשר היה לדון על בית האריזה ומפעל התעשיה כ"חצר", שאף היא קובעת למעשרות. וכפי שכתב בערוה"ש (סי' צז סעי' ד):

יראה לי דבית שהוא פחות מד' על ד' - מ"מ מדרבנן קובע למעשרות, דלא גרע מחצר... ובתנאי שיהא בו כל דיני חצר... וכן כל מה שיתבאר שאין להם דין בית - מ"מ דין חצר יש להם.

מכיון שדין התחלת גמר מלאכה שיחשב כגמר מלאכה מלא - הוא חידוש גדול, נראה לומר ש"אין בו אלא חידושו", ואין הדברים אמורים אלא בבית ממש, ולא בחצר ושאר מקומות שאינם קובעים למעשרות אלא מדרבנן.

ראיה לדבר יש בדברי המקדש דוד (סי' נו אות ב ד"ה כתב הרמב"ם, השני). הוא דן בדברי המשנה (מעשרות פ"ג מ"ח):

תאנה שהיא עומדת בחצר - אוכל אחת אחת ופטור, ואם צירף - חייב.

ומבארים בעלי התוס' (ב"מ פח ע"ב ד"ה בעל), שבעה"ב, ברגע שלקט שתים לאכילה - נקבעו למעשר, ואילו בפועל, שמלאכתו היא ליקוט התאנים - לא נקבעו למעשרות עד שיגמור את הכל. מקשה המקדש דוד: מדוע לא כל תאנה נקבעת למעשרות ברגע שנלקטה? הרי ברגע שלקט אחת יש התחלה של גמר מלאכה!

המקדש דוד מביא לכך שני תירוצים:

א. התירוץ הראשון אמור לדעה שנתקבלה להלכה, הסוברת שיש הבדל בין בית לשדה. ואומר המקדש דוד שדינה של התאנה אמור בחצר, ואילו דין גמר המלאכה בקישואים אמור בבית.

ב. בתירוצו השני מבאר המקדש דוד את הסוגיא לפי ההסבר הראשון במהר"י קורקוס, שאינו מחלק בין בית לשדה. ולדעה זו, מכיון ששאר התאנים מחוברות לעץ - אין אפשרות שהכל ייגמר בלקיטת התאנים הראשונות, ומכיון שאין גמר מלאכה לחצאין - כל התאנים נגמרות רק בגמר הלקיטה.

מדברי המקדש דוד עולה שנקט כדבר פשוט שחצר היא כמו "שדה" ולא כמו "בית" לענין זה.

ניתן להביא ראיה לכך מדברי הרמב"ם (פ"ג הי"ג), המביא בהמשך דוגמאות נוספות למקרים בהם התחלת גמר המלאכה אינה קובעת את הכל למעשרות:

התבואה - משימרח... ואע"פ שמירח - מותר ליטול מן הקוטעים ומן הצדדין וממה שבתוך התבן, ואוכל.

ומכאן שהמירוח אינו גומר את המלאכה של כל התבואה, אלא את מה שבערימה בלבד[7].

על כך כותב המקדש דוד (סי' נו ס"ק ב בסופו, ד"ה הנה) בתירוצו הנוגע לשיטה שנפסקה להלכה, שהגורן, היקב ובית הבד - אינם "בית", ואין הלכה זו אמורה בהם. לגבי היקב, אכן אפשר לומר שהוא לא היה בתוך מבנה כלל, אלא עמד בחוץ[8]. דבר זה קשה להיאמר כלפי בית הבד, שמן הסתם היה בנין מקורה. ומכאן יש להביא ראיה למה שכתבנו לעיל, שבמבנה המיועד לתעשיה ולא למגורים - אין דין "בית" לענין התחלת גמר מלאכה.

מסקנה

א. כאשר גמר המלאכה נעשה בתוך בית - התחלת גמר המלאכה קובעת את כל הפירות למעשר. אך אם הוא נעשה בשדה או בחצר - גמר המלאכה קובע למעשרות רק את מה שנגמר בפועל לאחר שגמר את כל מה שתכנן.

ב. בית אריזה אינו מוגדר כ"בית" אלא כחצר. לכן הגזר שבמערך המיון מותר באכילת עראי עד לאריזתו.