הפרשת תרומות ומעשרות לפני גמר מלאכה - חלק ה'

נמצאנו למדים מתוך פרשנות הראשונים לגמרא, שהיה מנהג קדום להפריש לפני גמר המלאכה! לסיכום יש מקום להסתפק מה דעת השולחן ערוך, אך מספר פוסקים אחרונים אומרים שהיום אין טעם של גזל או טורח השבט, וממילא בדיעבד (לפחות)

התורם זיתים על שמן וכו' אפילו ללא רשות כהן - תרומתו חלה. ראינו שהיה כבר מנהג קדום להפריש לפני גמר מלאכה. אמנם מספר ספרים מביאים את הדין של המשנה בצורתו המקורית.

בעית הפרשת תרומת המעשר לכאורה לא נפתרה, שכן אם יפריש פחות מהכמות של אחוז, לא עשה כלום, ואפילו שלקלקלה אזיל, ואפילו שהכל היום כברשות כהן. כדי שתרומת מעשר תחול בדיעבד, יש להפריש כשעור הראוי לשמן.

כמובן שלכתחילה אין להפריש לפני גמר מלאכה, וכל הדיון כאן הוא אם התרומה חלה בדיעבד או לא.

י"ג. קולות של שעת הדחק

האור שמח מחדש שיש מצבים בהם "תנאי בית דין" להפריש מן הגמור על שאינו גמור, למנוע תקלה. כדוגמא הוא מביא את המקרה במשנה מסכת מעשרות פ"א (מ"ו): "התבואה משימרח... הקטניות משיכבור. ואם אינו כובר עד שימרח. אע"פ שמירח, נוטל מן הקוטעים ומן הצדדים וממה שבתוך התבן ואוכל".

וקשה, הרי מה שבתוך התבן עוד לא נגמרה מלאכתו, ואיך נחשב שהפרישו עליו, הרי הוי מן הגמור על שאינו גמור? עונה האור שמח: "וצ"ל דגם זה נכלל בכלל תנאי ב"ד שלהפריש מן התקלה אמרו חכמים שיתרום לכתחילה מן הגמור על שאינו גמור בהאי גוונא".

דבריו נפסקו להלכה בכרם ציון: "אע"פ שאמרנו דאין תורמין מן הגמור על שאינו גמור, יש מהגדולים שמחדש לומר שבכדי להפריש מן התקלה, תנאי ב"ד הוא דבכה"ג מותר לתרום לכתחילה מן הגמור על שאינו גמור".

יש לגישה זו חשיבות, בבואנו לנתח את המציאות היום, בה יש מקומות שהתקלה של דרישה להפריש מן הגמור על הגמור היא גדולה. יתכן שדרישה כזאת תגרום שלא יפרישו כלל, שכן הרבה פעמים במצב של "גמר מלאכה" כל הסחורה הטובה ארוזה וממוינת, והחקלאי עומד בנסיון גדול כשצריך להסיר הצידה אפילו למעלה מאחוז.

יעוין בדברי הרב הרצוג שכותב: "קיימא לן שכל שעת הדחק היא דיעבד (תורת חטאת כלל ט"ז) וה"ה היכא שיש לחוש לקלקולים. ובפרט שהוא דבר של רבים יש מקום להקל יותר".

מטעם זה הוא חוכך להקל ביקב שעליו נשאל בשנת תש"ו. אמנם בסוף התשובה מסיק: "בד"א? באקראי. אבל בקביעות - לעקור איסור דרבנן לכתחילה - חוששני מאד, אפילו בתרומה בזה"ז שהולכת לאיבוד".

דברים אלו יהיו לנגד הפוסק בהלכות אלו, אשר ברוב המקרים הבעיתיים הדיון הוא האם לכתחילה להתיר או לא, אך בדיעבד פשיטא שהתרומה חלה.

י"ד. סיכום כללי

במאמר זה סקרנו את המקורות לאסור הפרשה לפני גמר מלאכה. הלימוד המרכזי הוא מהפסוק בבמדבר י"ח: "כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב". מכאן למדו בספרי שיש להפריש דווקא מהגמור. י"א שאיסור זה הוא מדאורייתא, וי"א שהפסוק הוא אסמכתא בעלמא לאיסור דרבנן. בין כך ובין כך, מוסכם לכו"ע שבדיעבד התרומה חלה.

בירושלמי נחלקו, האם דין זה נאמר רק על ענבים/יין, זיתים/שמן ושבולים/חיטים. מחלוקת זו ממשיכה בראשונים ובאחרונים: האם להתיר לכתחילה בשאר פירות להפריש לפני גמר מלאכה (שיטה 2 במשנה ט': רב יהוסף אשכנזי ועוד - פ"ו ופ"י/2 לעיל, ובהע' 94 לעיל - הריבמ"ץ).

יש הנוקטים דרך ביניים להלכה: הדין לכתחילה חל על זיתים וענבים וכל הדומה להם בלבד (אור שמח: לעיל פרק י').

יש הסוברים שבכל הפירות אסור לכתחילה לתרום לפני גמר מלאכה, אך בדיעבד יש חילוק: החמירו יותר בזיתים ענבים וחיטים לפסול לגמרי את ההפרשה (פרק ח/2 - דעת חזקיה בגמרא והסוברים כמותו) או לפחות בזתים וענבים וכל הדומה להם מבחינת הטרחה בהכשרתם וכדו' (פ"ח/4 - מהר"י קורקוס בדעת הרמב"ם).

ישנם ראשונים שגם בדיעבד אין מחלקים בין סוגי הפירות, אך סוברים שבדיעבד התרומה חלה רק כשזה ברשות כהן. אך כשהפריש לפני גמר מלאכה שלא ברשות כהן: אפילו בדיעבד אינו חל (פ"ח/3 - ר"ש ועוד בהסבר דעת רבי יוחנן בגמרא).

יש דעות שבזה"ז אין שום צורך להחמיר בדיעבד (פרק י"א/2). יש מי שסובר שבזה"ז מותר לכתחילה להפריש מפירות שלא נגמרה מלאכתם על פירות שלא נגמרה מלאכתם והאיסור הוא רק על הגמור על שאינו גמור ולהיפך (רב ישראלי בנספח).

יש דעות שבשעת הדחק או בחשש לתקלה - אפשר להקל להפריש לכתחילה לפני גמר מלאכה (פרק י"ב).

בתורם שמן על זיתים ויין על ענבים יתכן ויש חיוב לחזור ולתרום, בגלל גזרות מיוחדות (משנה ח' - פ"ז לעיל). י"א שאין גזרות אלו קיימות היום (לעיל פרק י"א/1).

מצד שני אם זיתים אלו בתהליך כבישה: מותר אפילו לכתחילה לתרום עליהם משמן וכן לגבי תורם ין על ענבים (משנה ט' - פ"ו לעיל).

מכל האמור יוצא, שלכתחילה לא רצוי להפריש מפירות נשר שבודאי לא נגמרה מלאכתם, על פירות גמורים. אמנם במקום של הפסד גדול או חשש לתקלה, יתכן לזכור שמדובר באיסור לכתחילה, ולצרף את הדעות שהאיסור חל רק על ענבים זיתים וכו' וכן את המקילים לכתחילה במקום תקלה.

עוד יש לצרף את אותם הדעות הסוברות שגמר מלאכת הפירות הוא בבית האריזה. ממילא יתכנו מצבים שהוא רוצה להפריש מפירות הנשר על פירות המשאית שליד הפרדס, ושניהם לא נגמרה מלאכתם. במצב זה ניתן לצרף עוד את דעת הרב ישראלי שמותר בזה"ז לכתחילה להפריש מפירות שלא נגמרה מלאכתם על פירות שלא נגמרה מלאכתם.

ט"ו. נספח:

מכתב הרב ישראלי בענין הפרשה לפני גמר מלאכה

י"ט אייר תש"נ בשאלה אם ניתן להפריש תרומת מעשר מהשאריות שנשארות בפרדס השאלה היא . .מצד הפרשה משאינו גמור על שאינו גמור... אם ניתן להורות לעשות כן לכתחילה? 1. פסיקה בדין הפרשה משאינו גמור על שאינו גמור כתב הרמב"ם: "אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו, שנאמר: כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב - מן הגמור על הגמור".

ומקורו במשנה תרומות.

והנה בטור וכן בשו"ע (של"א) הביאו הלכה זו (סע' נ"ד) והשמיטו הבבא אמצעית - "לא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו". וצ"ע אמאי? ב"פרישה" כתב: משום שזה נשמע בכל שכן, שאם מדבר שנגמרה מלאכתו אין לתרום על שלא נגמרה מלאכתו, מכל שכן שאין לתרום ממה שלא נגמרה על שלא נגמרה.

אך אין זה מספיק לענ"ד, דא"כ לא היה צריך להביא גם הבבא האחרינא, שאין לתרום משלא נגמרה על שנגמרה, דזה הוי ק"ו טפי. ועיין רע"ב ותוי"ט. גם דברי התוי"ט מוקשים, דמה סברה היא להעדיף הפרשה משאינו גמור על הגמור? הרי אדרבא, מסתבר יותר, שעל הגמור ודאי שאינו יכול לתרום ממה שלא נגמרה מלאכתו. וצ"ע.

2. דין מפריש מהגמור על שאינו גמור (ולהיפך) - דין מין על שאינו מינו ומה שנראה בטעם ההשמטה: הנה הש"ך כתב וז"ל: "...מיהו, היינו מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא, ועיקרו למין על שאינו מינו הוא דאתא".

והיינו, שהלכה זו בשו"ע באה לאחר הסעיף הקודם, שדן בהפרשה ממין על שאינו מינו, והוא עיכוב מן התורה. והשוו חכמים את הגמור ושאינו גמור, כאילו שני מינים, ומפריש ממין על מין אחר. ומשו"ה אין הבדל בין שמפריש מן הגמור לשאינו גמור או שמפריש משאינו גמור על הגמור, כיון שנחשבים לשני מינים, לא שייך לחלק בין זה לזה. אכן כאמור, אין זה אלא מדרבנן, כי קרא אסמכתא בעלמא הוא.

3. דין מפריש משאינו גמור על שאינו גמור - דין רע על יפה לפי זה, טעון הבנה מה שהמשנה כוללת באיסור גם משלא נגמרה על שלא נגמרה. דהכא לא שייך כלל לראות זאת כשני מינים שונים, שהרי שניהם באותו מצב. א"כ - מין אחד הם.

וצ"ל, שבזה טעם אחר איכא: דדומה למפריש מן הרע על היפה. דזה שמפריש עליו, הרי עומד להגמר מלאכתו על ידי הבעלים, בעוד שהתרומה נפרשת, וממילא תנתן בצורה זו לכהן. על כן, יש איסור להפריש מעיקרא בצורה זו שיש בזה הפסד לכהן. אמנם, אף זה אינו ממש מן הרע על היפה, שהרי ברגע זה, גם התבואה שמפריש ממנה התרומה עכשיו היא באותו מצב כמו התרומה. מכל מקום, מצד שזה עומד להיות מוגמר, החשיבו חכמים זאת להפרשה מן הרע על היפה. הרי זה איסור דרבנן, בדומה לשתי הדוגמאות האחרות: מהגמור על שאינו גמור, ומשאינו גמור על הגמור. (ונראה, שבכוונה הקדימה המשנה הדוגמא של הגמור על שאינו גמור, להשמיענו, שהנימוק שם הוא מצד שזה דומה לשני מינים, ולא כמו שהיה ניתן לפרש בהפרשה משאינו גמרו על שגמור, שזה מדין מן הרע על היפה). ומובן הרע"ב, ומתורצת הערת התוי"ט.

4. מה נוהג בזמן הזה לפי זה יובן, שבזה"ז, שהתרומה לאיבוד אזלא מפני הטומאה, ועל כן אין בזה"ז החיוב להרים תרומה מן היפה, כמבואר בשו"ע (סע' נ"ב), שלמרות שמן התורה חיוב להפריש מן היפה דווקא, הוסיף בזה וכתב: "ונ"ל, שהשתא שלאיבוד אזלא מפני הטומאה, אין להקפיד בכך". ובבאור הגר"א שם כתב בזה בטעמא: "דכל מה שתורם (בזה"ז) הוי מהרע".

ממילא אזיל גם הטעם באיסור הפרשה דמשאינו גמור על שאינו גמור. כיון דכל עיקר הטעם בזה משום דמדרבנן הוי כמפריש מן הרע על היפה, בזה"ז שאין איסור גם להפריש מן הרע "דכל מה שתורם הוי מן הרע" - כל שכן שמותר להפריש משאינו גמור על שאינו גמור.

לא כן הפרשה מן הגמור על שאינו גמור או להיפך. שם האיסור מפני שזה דומה למפריש משני מינים שונים. האי טעמא שייך גם בזה"ז (מדרבנן מיהת וכנ"ל), כיון דגם בזה"ז אין חלות הפרשה של מין אחד על מין אחר. וא"כ, א"ש השמטת השו"ע את הבבא במשנה וברמב"ם, האוסרת הפרשה משאינו גמור על שאינו גמור, והביא רק הרישא והמציעתא דמתניתין, כי רק שתי הלכות אלה שייכות גם בזה"ז. ואילו הסיפא אינה קיימת בזה"ז.

5. קנס ללוי בזה"ז נראה, דמהאי טעמא נמי השמיט בשו"ע ההלכה שהביא הרמב"ם: "בן לוי שלקח מעשר שבלים - לא יתן תרומתו לכהן שבולים, אלא קונסין אותו לדוש ולזרות ולתן לו מעשר מן המעשר מן הדגן... ומפני מה קנסוהו לכתוש? מפני שלקח המעשר שבלים והפקיע ממנו תרומה גדולה".

לפי מה שהביא בשו"ע (סע' י"ט) שתרומה בזה"ז מפני שעומדת לשריפה שיעורה בכל שהוא (היינו שמשום זה העמידוהו על עיקר החיוב שמדאורייתא שתרומה בכל שהוא) - אם כן לא שייך נמי לקנוס שהפקיעה מתרומה גדולה. כיון שממילא אין התרומה שלה בעל ערך, מעיקרא דדינא ניתן להפריש מן השבולים על השבולים.

6. הפרשת מעשרות משאינו גמור על שאינו גמור לכאורה עדיין יש להעיר בענין ההפרשה משאינו גמור על שאינו גמור, שהוסבר לנו שהוא מצד גדר הפרשה מן הרע על היפה. אמנם מצד תרומה לא שייך ענין זה בזה"ז, דכנ"ל אין חיוב להפריש מן היפה בדוקא... אך שם בשו"ע באותו סעיף שנאמר באשר לתרומה "אין להקפיד" נאמר עוד ש"במעשר הניתן ללוי ולעני יש להקפיד בכך". והיינו, מפני שבאלו, גם בזה"ז ההפרשה היא בעלת ערך, ולא אזלא לאיבוד כמו תרומה.

אך נראה, שדין זה של חיוב להפריש מן היפה, אינו מן התורה אלא בתרומה לבד, ולא במעשרות, כמבואר ברמב"ם: "אין תורמין אלא מן היפה, שנאמר: בהרימכם את חלבו ממנו".

הרי שדין זה אינו מן התורה אלא בתרומה בלבד. נמצא, שלגבי מעשרות, גם בזמן שהכל מן התורה - לא היה חיוב זה אלא מדרבנן. א"כ, הא דכתב השו"ע (כנ"ל) דגם בזה"ז במעשרות יש להקפיד, אינו אלא מדרבנן בעיקר חיובו. (ומכוון הלשון "יש להקפיד" דאינו אלא גדר הקפדה בעלמא.) זה אינו שייך אלא כשהאחד יפה והשני רע. לא כן בהא דמשאינו גמור על שאינו גמור, שכל עיקר ההשוואה למין רע ומין יפה אינו אלא מדרבנן - בזה לא מצינו הקפדה זו.

ועל כן מובן, למה לא הובאה ההלכה בשו"ע... שלענין מעשרות יש על כל פנים להקפיד שלא להפריש משאינו גמור על שאינו גמור, כשם שהביא הבחנה זו בין תרומה למעשרות בענין החיוב להפריש מן היפה. כי נ"ל לענין זה באמת אין קפידא גם במעשרות.

וניתן אולי להוסיף עוד, שכיון שכנ"ל, כל עיקר הדין של חיוב הפרשה מן היפה אינו מן התורה אלא בתרומה, במעשר הדבר תלוי בקפידת הלוי והעני. וכל שהם מסכימים לקבל מן הגרוע - אין איסור בדבר כלל. הרי בזה"ז, שאין הם מקבלים אלא התמורה בכסף, אין הקפדה שלהם לקבל דווקא מן היפה. על כן מותר גם לכתחילה להפריש כל כה"ג שמעיקרא הם מין אחד, ואין זה גרוע מן השני..

התשובה על השאלות היא איפוא: אפשר להפריש התרומה ותרומת המעשר ממה שנשאר בשדה ובפרדס, ואין צורך מן המוקף, אפשר להפריש גם לכתחילה, למרות שמדובר בהפרשה מפירות וירקות שלא נגמרה מלאכתם על אלה שאף הם לא נגמרה מלאכתם.

אבל, כשאחד נגמרה מלאכתו והשני לא נגמרה, אין להפריש מזה על זה לכתחילה, אפילו ממה שנגמרה על זו שלא נגמרה, אע"פ שיש לראות זאת כאילו מפריש מן היפה על הגרוע.

למעבר לחלק ד'