הפרשת תרומות ומעשרות לפני גמר מלאכה - חלק א'

ראשי פרקים:

א. פתיחה

       ב. מקור לאיסור לתרום לפני גמר מלאכה - בתורה

       ג. מקור לאיסור לתרום לפני גמר מלאכה - במשנה

       ד. איסור דאורייתא או דרבנן

       ה. הגבלות לדין - ניתוח המשניות של תרומות פרק א'

       ו. תרומות פ"א מ"ט: זיתים וענבים למאכל - תורמים לכתחילה

       ז. תרומות פ"א מ"ח: גדר מי חטאת - תרומה ויחזור ויתרום

       ח. תרומות פ"א מ"ד: תרומה שלא חלה אפילו בדיעבד

1. הסבר הירושלמי למשנה
2. חילוק בין זיתים וענבים לשאר פירות
3. חילוק בין הפסד על דעת כהן להפסד שלא על דעתו
4. תירוצים אחרים לסתירה בין המשניות
5. שיטת הרמב"ם
6. דין תורם ענבים לפני שנעשו יין

       ט. סיכום משניות מסכת תרומות

       י. פסק ההלכה

       י"א. הגבלות לדין

1. הדין חל על פירות המחוסרים מעשה בגופם
2. הדין חל רק על יין ושמן
3. הדין אינו חל על האוכל קבע לפני גמר מלאכה

       י"ב. האם הדין שייך גם בזה"ז

       י"ג. קולות של דעת הדחק

       י"ד. סיכום כללי

       ט"ו. נספח: מכתב הרב ישראלי בענין הפרשה לפני גמר מלאכה

* * *

א. פתיחה:

למושג "גמר מלאכה", שהוא שלב סיום עבודות החקלאי לפני השיווק, מספר נפקא מינות. אחת ההלכות היא שאסור להפריש תרומות לפני גמר מלאכה: לא מהפרי על עצמו, לא מהפרי על פירות אחרים ולא מפירות אחרים עליו.

יש לבדוק אם יש לאיסור זה מקור מדאורייתא או שהוא גזרה מדרבנן. יש לברר מאיזה פירות אסור להפריש לפני גמר מלאכה, ויש לבדוק אם האיסור תקף גם בזמן הזה.

לבירור גדרי הלכה זו חשיבות מרובה בכל מערכת הפרשת תרומות ומעשרות במגזר החקלאי. בענפים רבים חלק מסוים של היבול נשאר בשטח לאחר סיום הקטיף: תפוזים שנשרו או נפלו לאדמת הפרדס, תפוחי אדמה ובוטנים שנתלשו אך לא נאספו וכדו'. ניצול פירות אלו בתור תרומה גדולה ותרומת מעשר יכול להוות חסכון כספי ניכר לחקלאי, בנוסף לנוחות הטכנית שתמנע תקלות רבות בדרך ההפרשה. דא עקא, הם במצב המוגדר כ"לפני גמר מלאכה". מתוך ניתוח גדרי הלכה זו, נוכל לאתר אפשרויות לפתרון.

ב. מקור לאיסור לתרום לפני גמר מלאכה:

בתורה במדרשי התנאים מובאים פסוקים בתורה שמהם לומדים על איסור הפרשת תרומות לפני גמר מלאכה. בספרי נכתב כך: "כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב - למה נאמר? לפי שהוא אומר: והרמותם ממנו. שומע אני יתרום שבולים על חיטים, ענבים על היין וזיתים על השמן? ת"ל: כדגן מן הגורן - מן הגמור. מכאן אמרו: התבואה משתמרח, והיין משיקפה, והשמן משירד לעוקה"

הספרי מלמדנו שאין להפריש מפרי לא גמור על פרי גמור. בתוספתא רואים שניתן גם ללמוד מהפסוק שאין להפריש מהפרי הלא גמור על עצמו. פסוק זה משמש את בית שמאי במחלוקת עם בית הלל בשאלה האם בדיעבד התרומה חלה במי שבכל זאת תרם תרומה לפני גמר מלאכה, או שצריך לתרום שנית: "התורם ענבים לשוק ועתיד לעשותן צימוקים, תאנים ועתיד לעשותן גרוגרות, רמונים ועתיד לעשותן פרד... בית הלל אומרים: אין צריך לתרום שנייה, ובית שמאי אומרים: צריך לתרום שנייה.

אמרו בית שמאי לבית הלל: הרי הוא אומר: וככמלאה מן היקב - לא תרם זה מן היקב (שהרי תרם לפני גמר מלאכת הצמוקים, וזה כמו לתרום מענבים לפני גמר מלאכת היין ביקב)! אמרו להם בית הלל: הרי הוא אומר: וכל מעשר הארץ... קדש לה'" (ויקרא כ"ז/31); אם אתה אומר צריך לתרום שנייה, אף זה לא קיים קדש לה'" (הוא מבטל את הקדושה של התרומה הראשונה שתרם).

מתוספתא זו משמע שגם בית שמאי וגם בית הלל מסכימים שאין להפריש לכתחילה לפני גמר מלאכה. מחלוקתם רק לענין מי שהפריש בדיעבד.

מתוספתא אחרת (תרומות פ"ג/י"ח) אנו למדים שגם תרומת מעשר יש להפריש רק לאחר גמר מלאכה.

"בן לוי שנתנו לו שבולין ועתיד לעשותן גורן, ענבים ועתיד לעשותן יין, זיתים ועתיד לעשותן שמן - כשם שתרומת ראשית מן הגורן ומן היקב, כך תרומת מעשר מן הגורן ומן היקב".

המקור בתורה לאיסור הפרשת תרומת מעשר לפני גמר מלאכה, וגם לאיסור הפרשת מעשר ראשון עצמו, לפני גמר מלאכה מובא בירושלמי, והוא אותו פסוק בבמדבר. סוף סוף הפסוק הרי עוסק בלוי המפריש את תרומתו: "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן" (במדבר י"ח) - ממה שהוא מצוה את בן לוי לתרום מן הגמור (הפסוק עוסק בתרומת מעשר), הדא אמרה שאסור ליתן לו שיבולין".

אם הלוי מצווה לתת תרומת מעשר מן הגורן - כלומר כשנגמרה מלאכתו, סימן שגם לישראל אסור לתת ללוי שבולים, אלא דבר גמור מן הגורן.

הגר"א מביא את הלימוד של הירושלמי ומדגיש ש" משמע דאף על עצמו אסור לתרום" (וכמו שהראינו לעיל שמשמע מהמחלוקת בתוספתא).

לימוד נוסף מהתורה מוזכר בראשונים. הר"ש למעשרות כותב: "איירי לאחר שנתבשלו כל צורכן, ונתלשו - אימתי באו לידי דיגון וחיוב, משום דכתיב: דגנך - דיגונך, שיתמרח בכרי".

וכן רש"י: "...וכיון דנקרא דגן, נעשה טבל לתרומה, כדכתיב: ראשית דגנך".

יש כאן מקור לחיוב במעשרות משלב של דיגון, כלומר: משלב של גמר מלאכה, אך לא נאמר כאן מפורש שאסור להפריש תרומות ומעשרות לפני כן.

ג. מקור לאיסור לתרום לפני גמר מלאכה:

במשנה המשנה בסוף פרק ראשון של מסכת תרומות מסכמת את ההלכה: "אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ואם תרמו - תרומתן תרומה"

וכן נאמר במשנה סוף פ"ק דחלה: "התרומה...אין ניטלין...אלא...מן הדבר הגמור".

ניתן לסכם את הדין של המשניות כך: לכתחילה יש לתרום רק לאחר גמר מלאכה, על פירות שנגמרה מלאכתן. אם תרם לפני גמר מלאכה, בדיעבד תרומתו חלה. מסתבר שמקור הדין של המשנה הוא באותו פסוק לעיל.

יש להוסיף למשנה זו את דברי התוספתא: "התורם ענבים לעשותן צמוקים, תאנים לעשותן גרוגרות, רמונים לעשותן פרד" - לכתחילה לכו"ע לא יעשה כן. בדיעבד מחלוקת ב"ש וב"ה. לב"ש - יחזור ויתרום. לב"ה - אין צורך.

בפשטות, תוספתא זו עוסקת במקרה כמו במשנתנו של מפריש לפני גמר מלאכה על לפני גמר מלאכה. הלכה כב"ה האומרים שבדיעבד תרומה, וכבמשנתנו. יש להסיק מכאן שה"ה לתורם מפרי שנגמרה מלאכתו על פרי שלא נגמרה מלאכתו ולהיפך.

המנחת ביכורים ותוספתא כפשוטה טוענים שהתוספתא עצמה מדברת על המקרה של תורם מפרי שנגמרה מלאכתו על פרי שלא נגמרה מלאכתו. גם כך דעת בית הלל מתאימה למשנתנו.

אולם האור שמח מוכיח שהתוספתא מתווספת למשנה ט' בפרק א' של מסכת תרומות, ולמקרה המיוחד שם בסיפא של תורם מענבים ואח"כ נמלך לדורכם בגת. כאן נחלקו ב"ש וב"ה אם צריך לחזור ולתרום מן הגת, שהרי נמלך לעשותם יין, או שלא. אין מדובר על הדין הרגיל של תורם לפני גמר מלאכה.

ד. איסור דאורייתא או דרבנן:

נחלקו המפרשים אם האיסור להפריש לפני גמר המלאכה הוא מהתורה או מדרבנן.

1. התוקף מדרבנן העובדה שהמשנה לעיל במסכת תרומות פסקה שבדיעבד התרומה חלה אומרת דרשני. אם מדובר על לימוד מפסוק בתורה - מנין לנו לומר שאיסור תורה חל רק לכתחילה? לכן אומר הש"ך: "קרא אסמכתא בעלמא הוא, ועיקרו למין על שאינו מינו הוא דאתא, הלכך בדיעבד תרומתו תרומה".

וכ"כ בעשר תעשר: "אינו אסור אלא מדרבנן, מפני שהוא דומה למין על שאינו מינו, וקרא אסמכתא בעלמא, דעיקר קרא דכדגן מן הגורן, על שאינו מינו".

גם הרב הרצוג סבור שהלימוד מהפסוק הוא אסמכתא, "ואי ס"ד שזוהי תורה - אמאי בדיעבד תרומתו תרומה?". אעפ"כ הוא מדגיש

ש"ידוע שכל שנלמד מן הכתוב, אף באסמכתא, חמור יותר מדרבנן, שאין לזה אסמכתא במקרא".

2. התוקף מדאורייתא נגד הדעות האלו יש להציג את דעת המהר"י קורקוס שכותב, שמכיוון שישנם שני מקורות הפוכים בתורה, האחד האוסר הפרשה לפני גמר מלאכה ("כדגן מן הגורן"), והאחד שמתיר ("כל מעשר הארץ"), י"ל שהתורה מלמדת אותנו בפסוק האחד שלכתחילה לא יתרום, ובפסוק השני מלמדת שאם תרם - תרומתו תרומה. כל זה בדין תורה! כן משמע קצת מהר"ש, המביא את דברי התוספתא הזאת כדי להסביר מדוע בדיעבד התרומה חלה. כנראה כוונתו לדברי בית הלל שאמרו שהפסוק "כל מעשר הארץ" מלמד שבדיעבד התרומה חלה.

בדומה למהר"י קורקוס כותב גם המבי"ט שיש פסוק של "כל מעשר הארץ" שמתיר בדיעבד, ופסוק של "כדגן מן הגורן" שאוסר לכתחילה. אדרבא, לימוד זה "תופס" את הפסוק הזה כך שאנו נאלצים לומר שהלימוד האוסר הפרשה מהטמא על הטהור הוא רק אסמכתא! עוד כתב המבי"ט במקום אחר, שזו שיטת הרמב"ם שהאיסור לכתחילה לתרום לפני גמר מלאכה הוא מדאורייתא.

בשיטה זו הולכים גם הצל"ח, הניר והמעשר והתרומה.

לסיכום נמצאנו למדים, שישנן שתי גישות להתיחס לפסוקים בתורה המלמדים שאין להפריש לפני גמר מלאכה. גישה אחת גורסת שהפסוקים הם אסמכתא בעלמא, וגישה שניה סוברת שתוקף האיסור הוא מדאורייתא.

כל גישה בדרכה מסבירה מדוע בדיעבד התרומה חלה למרות שהפריש לפני גמר מלאכה. אם האיסור מדרבנן, הרי שרבנן הם שהקלו בדיעבד. אם האיסור מדאורייתא, צריך לומר שיש פסוק מיוחד המלמד שהתרומה חלה בדיעבד.

בהמשך המאמר נראה מקרים שבהם גם בדיעבד התרומה לא חלה. כמו כן נטפל בשאלה על אלו פירות בדיוק חל האיסור לתרום לפני גמר מלאכה. בכל אופן, בהקשר של פרק זה כבר ניתן לציין, שיתכן שיש לחלק בין סוגי פירות שונים. פירות שהוזכרו בפסוק במפורש, קרי: גורן ויקב (דגן ויין) - אסור מדאורייתא להפריש מהם לפני גמר המלאכה; שאר פירות שלא הוזכרו בפסוק במפורש - איסורם מדרבנן, אם בכלל. כך עולה למשל מתוך דברי הרדב"ז לרמב"ם, או דעת רבי יוסי בן יוסי בירושלמי למ"ט, וכל הפוסקים כמותו, כפי שנראה בהמשך. אפשר כנגד זה לטעון, שגם אם נאמר שכל חלות האיסור היא מדרבנן אפשר לחלק בין סוגי פירות שונים: חז"ל החמירו בדין הפרשה לפני גמר מלאכה רק באותם פירות שמצאו מפורשים בתורה.

ה. הגבלות לדין:

ניתוח המשניות של תרומות פרק א' בבואנו לדון בגדרי האיסור להפריש תרומה לפני גמר מלאכה יש לענות על מספר שאלות.

1. מהו גמר מלאכה? שאלה זו נידונה במאמרים אחרים בספר זה, גם בהקשר הספציפי של איסור הפרשה לפני גמר מלאכה.

2. על אלו פירות חל האיסור? 3. מתי אסור רק לכתחילה, מתי לא חל אפילו בדיעבד, מתי חל בדיעבד אך יש לחזור ולתרום, ומתי מותר אפילו לכתחילה לתרום לפני גמר מלאכה? בשתי השאלות האחרונות נטפל, תוך ניתוח ארבע משניות דומות שישנן בפ"א של מסכת תרומות. כל המשניות עוסקות בהלכות הפרשה לפני ואחרי גמר מלאכה. ברם, בכל משנה הדין שונה, ועל כן יש להגדיר בדיוק את כל פרטי ההלכה, וליישב את הסתירות שבין המשניות. וכך נאמר במשניות מסכת תרומה, פ"א מ"ד, ומ"ח-מ"י: להדפיס כאן צילום של משניות פ"א תרומות משנה ד', ומשנה ח' משנה ט, משנה י.

שלושת המשניות הראשונות עוסקות בזיתים, שמן, ענבים ויין. הדין בכל משנה שונה: במשנה ט' מתירים לכתחילה להפריש לפני גמר מלאכה.

במשנה י' אסור לכתחילה, אך התרומה חלה בדיעבד.

במשנה ח' בדיעבד תרומתו תרומה, אך חייב לחזור ולתרום. במשנה ד' תרומתו אינה חלה אפילו בדיעבד.

הירושלמי ופרשני המשנה עסקו בישוב סתירות אלו. ננתח כל משנה בפני עצמה, ונבחן את ההלכות העולות ממנה.

ו. תרומות פ"א מ"ט: זיתים וענבים למאכל - תורמים לכתחילה

משנה ט' מתירה לכאורה להפריש לפני גמר מלאכה. כך נאמר במשנה: "ותורמין שמן על זיתים הנכבשים, ויין על ענבים לעשותם צמוקים".

במשנה י' נאמר, שאין תורמים לכתחילה מדבר שנגמרה מלאכתו (כמו יין) על דבר שלא נגמרה מלאכתו (ענבים המיועדים לצמוקים). מדוע משנה ט' מתירה זאת לכתחילה? ישנן שתי אפשרויות עיקריות להסבר המשנה. הדרך הראשונה מסבירה שזיתים הנכבשים וענבים המיועדים לצמוקים נחשבים כנגמרה מלאכתם. ממילא ברור שמותר לכתחילה לתרום משמן או יין עליהם. הדרך השניה מסבירה שאמנם זיתים נכבשים וענבים המיועדים לצמוקים לא נגמרה מלאכתם, אך מסיבה כלשהי האיסור לתרום לפני גמר מלאכה לא חל עליהם.

עתה נפרט את שתי הדרכים האלה.

1. מדובר אחרי גמר מלאכה הירושלמי מסכת תרומות - לפי הפני משה - מסביר שהחידוש של המשנה הוא, שאפילו לכתחילה תורמין שמן על זיתים נכבשים, ושאכן זיתים נכבשים נחשבים שנגמרה מלאכתם למרות שרוב זיתים עומדים להוציא שמנם.

וכן משמע ברמב"ם: "אבל תורמין שמן על זיתים הנכבשים. למה זה דומה? לתורם משני מינים שאינם כלאיים זה בזה מן הרע על היפה".

משמע מדבריו שיש מקום לדון רק מצד שאלו שני מינים ולא מצד שלא נגמרה מלאכתם.

הרדב"ז מסביר איך ניתן לומר על ענבים העומדים לעשותם צמוקים שנגמרה מלאכתם: "הרי ענבים נגמרה מלאכתן לאכילה אע"פ שהוא רוצה לעשותן צמוקים, כיון שעדיין לא שטחם לצמקן. אבל אם התחיל לצמקן - לא גמר מלאכתן עד שיעמיד ערימה".

לדעת הרדב"ז הזיתים עליהם מדובר במשנה הם זיתים שסיימו את תהליך הכבישה, והם עתה ראויים לאכילה, וזוהי גמר מלאכתם (אם כי פשט לשון "זיתים הנכבשים" במשנה משמע שהם בתהליך של כבישה). אמנם ביביע אומר דחה את דברי הרדב"ז, והוכיח מהירושלמי שגמר מלאכת זיתי אכילה היא בלקיטתם לכלכלה וחיפוים. לכן ברור שנגמרה מלאכתם. אין צורך לומר שמדובר בזיתים שסיימו כבישתם. כל המשך הדיון כאן בפרשנות המשנה הוא על ענבים שעומד לעשותם צימוקים, שהם לכאורה לפני גמר מלאכה.

 

למעבר לחלק ב'