גמר מלאכה בפרי המיועד לשוק

שאלה

העובדים אצל חקלאים בלקיטת ירקות בשדות. האם מותר להם לאכול מהירקות בזמן הקטיף מהארגזים לאחר מילואם, ללא הפרשת תרומות ומעשרות?

א. קביעות למעשר

פסק הרמב"ם1 על פי המשנה במעשרות2 שפירות שהגיעו לעונת המעשרות דהיינו שכבר ראויים לאכילה, כל עוד לא נגמרה מלאכתן בשדה, כגון בתבואה ההפרדה של הגרעינים ומירוחם ובפירות אחרים סיום הכנסתם לארגזים או לכלים,3 מותר לאכול מהפירות אכילת עראי – אכילה מזדמנת, כפי שרגילים לאכול בשדה בלא הכנה מיוחדת כבישול או סחיטה, בלא הפרשת תרומות ומעשרות. לאחר שלב זה מתחלק הדין בין פירות העומדים לשיווק ובין פירות העומדים להביא לבית. פירות העומדים לשיווק הואיל וכבר נגמרה מלאכתם, אסור לאכול מהם בלא הפרשת תרומות ומעשרות, אך פירות שלא עומדים לשיווק אלא עומדים להביא לבית, מותר עדיין לאכול מהם אכילת עראי בלא הפרשת תרומות ומעשרות עד הכנסתם לבית. שלב הכנסת הפירות לבית נקרא קביעות למעשר, ולא רק הכנסה לבית קובעת למעשר אלא ישנם עוד שישה דברים הקובעים למעשר, ואחד מהם הוא המקח. בעבודה אצל חקלאים, הפירות כמובן מיועדים לשיווק, ולכן מתחייבים בתרומות ומעשרות מיד בעת גמר המלאכה. לעומת זאת, בגינה פרטית – מותר לאכול ארעי כל זמן שלא נקבעו הפירות למעשר ולא הוכנס לבית. בירושלמי4 התבאר ממה נובע ההבדל בין פירות שמיועדים לשיווק לבין פירות שמיועדים לבית:

מה בין המוליך לשוק מה בין המוליך לביתו? בשעה שהוא מוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי, ובשעה שהוא מוליך לשוק לא בדעתו הדבר תלוי, בדעת הלקוחות הדבר תלוי, שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד.

כלומר הואיל והפירות עומדים למקח מיד, כבר משלב גמר מלאכה חל עליהם קביעות למעשר, כאילו כבר נעשה המקח.

ב. מהו גמר מלאכה בימינו

בזמן חז"ל היה מקובל שיווק ישיר מן השדה לשווקים ואם היו באים לקנות כבר בשדה היה בעל השדה מוכר להם מיד. אך היום ישנו שלב ביניים והוא בית אריזה, שתחילה מעבירים את הירקות לבית האריזה לצורך ניקוי או מיון לפי גדלים ורק לאחר מכן הפירות נשלחים לשווקים. עולה השאלה מהו השלב הקובע בפירות העומדים בימינו לשיווק, האם גמר מלאכה בשדה או רק לאחר הכנתם בבית האריזה? בשאלה זו נחלקו הפוסקים. הרב אהרונסון5 כתב בתשובה שאם בית האריזה שייך לחקלאי והפירות לא נשלחים לשיווק באריזות שנתמלאו בשדה, גמר המלאכה הוא לאחר הכנת הפירות לשיווק בבית האריזה. הגר"ש ישראלי6 כתב שכל פעולה שרגילים לעשותה בפירות טרם הכנסתם לבית, כדוגמת פעולות הנעשות בגורן וביקב, נחשבת שעדיין לא נגמרה מלאכתם. אבל לאחר שמלאכת השדה נגמרה וצריך להכניס את הפירות הביתה לשם גמר הכשרתם לאכילת אדם (בישול וכדומה) נחשבים הפירות כנגמרה מלאכתם. ובמכתב7 הרחיב יותר שלא רק כל עוד יש צורך בהכשרת גוף הפרי נחשב שלא נגמרה המלאכה, אלא כל שלא נארז בצורת השיווק, עדיין אין זה גמר מלאכה. וזו לשונו:

נראה פשוט שעד ההכנסה לשקים שזוהי צורת השיווק שלו אין זה גמר מלאכה דומה שזוהי בדיוק גם צורת השיווק של תבואה שהיא אחר מירוח. הטחינה והבישול וכו' הרי זה כבר לאחר שהקונה מכניס אותו למקומו.

הרב שלמה מן ההר8 הרחיב עוד וכתב שלא צורת האריזה לשיווק קובעת מהו גמר מלאכה, אלא דעתו של החקלאי, וכל זמן שאין דעתו למכור את הפירות אלא רק בשווקים, לא גרע דינם מפירות המיועדים לביתו, כפי שפירות אלו אוכל אכילת עראי עד שיגיע לביתו, כך יכול לאכול מן הפירות המיועדים לשוק עד שיגיע לשוק ממש. מנגד, הרב מרדכי אליהו9 נקט שהדבר תלוי בסוג הפעולה המתבצעת בפירות בבית האריזה. אם היא פעולה משמעותית בדומה להכנת יין ושמן, כגון ניקוי או הפרדת הפסולת, גמר המלאכה יהיה רק לאחר מכן בבית האריזה. אך פעולות כגון, מיון ואריזה לפי איכות או ציפוי בדונג, אינן משמעותיות לעניין, והפירות נחשבים כנגמרה מלאכתם בשדה.

מסקנה 

א. כל עוד לא סיימו את הקטיף לא נגמרה מלאכתם של הירקות וניתן לאכול מהם אכילת עראי ללא הפרשת תרומות ומעשרות.

ב. לאחר שסיימו לקטוף והניחו את הירקות בארגזים, אם הארגזים נלקחים מיד לשיווק הרי נגמרה מלאכתם לשוק, ואין לאכול מהם ללא הפרשת תרומות ומעשרות. אם הירקות עוברים לבית אריזה של החקלאי לצורך מיון ואריזה ולא ישירות לשיווק, נראה שלרוב הפוסקים האיסוף בשדות לא נחשב גמר מלאכה והעובדים בקטיף יכולים לאכול מהם ללא הפרשת תרומות ומעשרות. אכן לדעת הרב מרדכי אליהו אם לא נעשית בירקות פעולה משמעותית כניקוי מעפר (כבגזר ותפוחי אדמה) הרי נגמרה מלאכתם בשדה, ואין לאכול מהם ללא הפרשת תרומות ומעשרות.