פירות חו"ל שבאו לא"י לענין וידוי

קדושת מקום שכבשו עולי מצרים

א. נראה שפירות חו"ל שבאו לא"י גם אם יש בהם דין ביעור ווידוי, מ"מ יש מקום לומר שאין הם מעכבים את הוידוי אם לא הפריש מהם תרו"מ, משום שאין בהם קדושה אלא חיוב בלבד.

ועיין בב"ח סו"ס של"א שהפטור של פירות א"י שיצאו לחו"ל הוא גם לאחר שכבר נמרחו בא"י. וכ"ד המנ"ח. ומסתבר שמאחר שאין הדבר תלוי במירוח, אזי כשחזרו לא"י הם חוזרים ומתחייבים. ולפי"ז הו"ה להיפך בפירות חו"ל שנכנסו לא"י - שדינם שוה לפירות א"י שיצאו לחו"ל, כסברת הכס"מ (הל' תרומות פ"א הכ"ב) שגם בפירות חו"ל אלו החיוב הוא אפילו לאחר מירוח בחו"ל,  ואם חזרו לחו"ל הם שבים להיות פטורים מתרו"מ. וא"כ לכאורה גם משו"ז שניתן לבטל מהם חובת התרו"מ, אין הם מעכבים את הוידוי, אם לא הפרישם. אמנם צ"ע בזה שהרי גם פירות א"י יכולים להיפטר אם יצאו לחו"ל, וי"ל.

ב. והנה בפטור של פירות א"י שבאו לחו"ל נראה שהוא דוקא לחו"ל ממש, ולא למה שכבשו עולי מצרים. וראיה לזה ממ"ש (פ"ב דדמאי מ"א) "אלו מתעשרין דמאי בכל מקום" דחזקתן מא"י. ופירש הר"מ (פי"ג מהל' מעשר ה"ד) דדוקא בשל יוצאי מצרים ובסוריא ולא בחו"ל, וביאר במהר"י קורקוס משום פטור ד"שמה"[1], ומוכח שאפילו בשל עולי מצרים הן חייבין. ובאמת מהכא גופא ראיה לזה, דאמאי נקט אין מביאין מע"ש מסוריה ולא נקט משל עולי מצרים דעדיפי מסוריה, אלא בע"כ דלגבי זה הוי באמת א"י.

ג. ונראה דהו"ה גם לדין פירות חו"ל שבאו לא"י שמתחייבים בתרו"מ, שגם אם באו למקום שכבשו רק עולי מצרים מתחייבים. והא דלא נתחייבו בתרו"מ פירות שגדלו במקום שכבשו עולי מצרים משום שמה, היינו משום דבכ"מ נראה דקדושה שנפחתה גרועה מזו שלא היתה קדושה כלל, עיין כתובות (כו ע"א) דחלל גרע מלוי ואינו אוכל במע"ר, וזהו גם הטעם בקרקע של נכרי בא"י, שפטורה מתרו"מ גם במירחן אח"כ ישראל, למ"ד יש קנין לגוי להפקיע מתרו"מ, ואינה מתחייבת כפירות חו"ל שבאו לא"י.

ד. והנה הקשו לסוברים שתרו"מ בזמן בית שני מדרבנן, א"כ איך הקריבו אז בכורות ומעשר בהמה שהם באים רק ממקום שמביאים מע"ש?

ונראה שהפטור ממקום שאין מביאין ממנו מע"ש, אינו מוסב דוקא על מקום שאם זורעים שם מתחייבת התבואה במע"ש, אלא אפילו אם רק המקום ראוי שתתחייב שם תבואה במע"ש ויפריש שם, אפילו אם התבואה גדלה במקום אחר, גם באופן כזה הוא נקרא מקום שמביאין ממנו מע"ש. ולכן חו"ל שלעולם אין מביאין משם מע"ש, שגם אם מירח שם תבואה  של א"י היא פטורה ממע"ש, אינה מקום שמביאין ממנו מע"ש, ומה שמביאין מחו"ל תבואה שנמרחה בא"י ויצאה לחו"ל, אי"ז נקרא שמביאין מחו"ל, מאחר שהקובע הוא המקום שמתחייבת שם התבואה במע"ש, וחיוב תבואה זו היה בא"י. אבל א"י, בין מקום שהגדל שם חייב במע"ש ובין מקום שרק המתמרח שם אפילו הוא מתבואת חו"ל, חייב במע"ש, מקומות אלו הם הנקראים מקום שמביאים ממנו מע"ש.

ולפי"ז בזמן בית שני אע"פ שתרו"מ מדרבנן, מ"מ הרי דין ד"שמה" היה נוהג בכל מקום שכבר כבשו עולי מצרים כמושכ"ל, א"כ כל מקומות אלו ראויים להביא משם מע"ש, והו"ה לבכורות ומע"ב.

ה. ובעיקר הדבר  דדין "שמה" נשאר גם בכיבוש עולי מצרים, הטעם הוא משום דקדושת א"י בטלה רק למה שתלוי בגדולי קרקע ולא לכל דבר, דהרי סנהדרין וקדוש החודש נהגו אף לאחר חורבן והן אינן אלא בא"י, וכשיש כמותן בא"י אין מקדשין אלא בא"י (ברכות סג ע"א) אעפ"י שבטלה קדושת הארץ למעשרות. ובאמת מפורש בכתובות (כה ע"א) לחד מ"ד דחלה דלא בעי כיבוש, חייבים בחלה מה"ת בזה"ז. והנה אם אינו תלוי בקדושת כיבוש הרי"ז נוהג גם במה שכבשו רק עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל. ועיין ברדב"ז (הל' סנהדרין פ"ד ה"ו). ונראה דהא דמנו בפ"ק דכלים (מ"ו) קדושת א"י לעומר ושתי הלחם ולא מנו עמהם תרו"מ, משום דעומר ושתי הלחם נוהגים בכל א"י, דאינם בשביל קדושת כיבוש, ולכן גם ממקום שכבשו רק עולי מצרים מביאין עומר ושתי הלחם.

ו. ולשיטת הרשב"א שבתוס' (ב"ב פא ע"א) שבכורים חשיבי חובת גברא,  ולכן צריך קרא למעט חו"ל, י"ל שגם עיקר בכורים בא ממקום שכבשו רק עולי מצרים. ולכן מנו שם במשנה דכלים גם בכורים. אמנם גם אם לא נניח כן אלא דדין בכורים עצמם כדין תרומה, ובהן נמי בעי כבוש, אבל נפ"מ לתוספת בכורים דהן באין גם מחלק של יוצאי מצרים. ועיין שם בב"ב דמוקמי אדמתך למעוטי חו"ל, ובתוס' תמהו הא זה חובת קרקע ול"ב קרא, ויתכן דבא למעט תוספת בכורים.

אבל באמת שם בב"ב, נ"ל בפשטות, דאתא למעט פירות שבאו מחו"ל, דבתרומה חייב משום "שמה" ומבכורים פטורין, אם כי סבר התם דאפילו פירות מן השוק חייב בבכורים, אולם בחולין (קלו ע"א) דממעט חו"ל מארצם צ"ע  אם אפשר ליישב כך, אבל התם נל"פ כמש"ש לעיל למעט שותפות עכו"ם, וה"נ חצי ארץ וחצי חו"ל, ובעי שהכל יהיה מארצם וכמ"ש בפ"ק דבכורים.