פרשת תרומה - התרומה המרוממת

התרומה המרוממת

הרבה אנשים, כשרק שומעים את המילה "תרומה" מתחילים להילחץ. "נו, מה רוצים מאיתנו עכשיו", הם אומרים לעצמם, "לא משנה מה הסיפור, הכנסת כלה, מחלה לא עלינו או סתם קשיים כלכליים, אבל בסופו של דבר המטרה היא להוציא ממני כסף". בסוף אולי הם נותנים, אבל אי אפשר להגיד ששמחה גדולה ממלאת את ליבם.

כאן היה מקום להביא סיפורים על מצוות הצדקה, ועד כמה הכלל "צדקה תציל ממוות" עובד בשטח. אפשר היה להביא את הסיפור על בִּתו של ר' עקיבא שניצלה מהכשת נחש ביום חופתה כי טרחה ביום השמח בחייה לעזור לעני, ואפשר היה להביא עוד עשרות ומאות סיפורים כאלה, מלפני אלפי שנים וגם מימינו. אבל כאן אני דווקא רוצה לדבר על משהו אחר לגמרי.

התרומה מופיעה בהקשר נוסף בתורה, בפרשת קורח. בניגוד לתרומה של הפרשה שלנו, המיועדת לבניין משכן ה', ולכן, לצערנו לא כל כך אפשרית, הרי שהתרומה של פרשת קורח דווקא קיימת בימינו, ברוך ה', ובגדול. המדובר על התרומה הגדולה, שהיא המתנה הראשונה שניתנת כיום מהיבול החקלאי, ואמורה להינתן לכהן (שכיום לא יכול לאכול אותה, כי התרומה צריכה להיאכל בטהרה ואנו נחשבים טמאי מתים). אחריה מקבל הלוי עשירית ממה שנשאר, כשגם הלוי צריך להפריש עשירית ממה שקיבל (כלומר קרוב למאית מכלל היבול) לכהן. המתנה שנותן הלוי לכהן נקראת "מעשר מן המעשר" בלשון התורה, או "תרומת מעשר" בלשון חכמים.

בפסוקים המדברים על התרומה הניתנת לכהן מן היבול מופיעות המילים "והרמותם ממנו תרומה לה'", כלומר המילה "תרומה", היא מלשון הרמה. המתנה שנותן המגדל לכהן בעצם מרוממת את היבול וגם אותו את החקלאי. אם עד עכשיו החקלאי דאג ליבול שלו, לכסף שלו ולצרכים שלו, כעת הוא מתרומם וחושב גם על השני. כעת הוא הופך להיות אדם אחר, מרומם יותר, קרוב יותר לה'.

דרך האמצע היא הטובה

בניגוד למה שטועים לחשוב, המטרה של התורה היא לא שניתן כמה שיותר, בלי גבול. המטרה היא, כמו בכל המידות, להיות באמצע, כלומר: לא להיות קמצנים ולתת, אבל מצד שני גם לא לפזר את כל ממוננו. הרמב"ם מסביר שהתורה במצוותיה וחוקיה הישרים מביאה אותנו למצב האמצעי הזה. היא למשל תובעת מאיתנו לתת תרומה, אם זה מן היבול, אם זה לצרכי קדושה (כמו שבמשכן) ואם זה לצרכי צדקה אחרים, אבל היא בכוונה לא דורשת שניתן את הכל, כי זה לא טוב לתת את הכל. היא דורשת שניתן חלק לא גדול מדי אבל גם לא קטן מדי כדי לחנך אותנו לנתינה, אבל מצד שני שומרת עלינו שלא נגיע גם לפזרנות.

התרומה, אם כן, נקראת כך בגלל שהיא מרוממת את האדם ומכוונת אותו לתת, במידה כמובן, כדי שיוכל להתרומם יותר ויותר ולהתקרב לה' יתברך, שנותן לנו מידו הפתוחה המלאה והרחבה.

מעשה ברימים

חיפה, שנת ג' תתק"י לבריאה (150 לספירת הנוצרים). חיפה היא אמנם עיירה קטנה שבה יושבים דייגים רבים, אבל מדי יום חמישי מתקיים בשער העיר שוק ובו סחורה חקלאית מכל האיזור. יוחנן נשלח על ידי אימו לקנות כמה מצרכים שהיו חסרים לה לשבת. הוא אוהב את הקניות הללו, גם כי הוא אוהב לסייע לאימו, אבל גם כי היא מרשה לטעום מעט מהפירות המתוקים שהוא מביא הביתה, בבחינת "וטועמיה חיים זכו".

הפעם הוא ידע שכשיגיע הביתה אחיו הקטנים ישמחו במיוחד. הוא הביא להם מעדן שנמכר בזול מאוד, כי הגיע משקמונה, העיירה הסמוכה מדרום. המדובר הוא על רימים. אל תטעו. לא מדובר על תולעים חלילה. יהודי חיפה הם יראי שמים ונזהרים מאוד במה שהם מכניסים לפה וגם במה שהם מוציאים מן הפה, כלומר נזהרים מלשון הרע ורכילות. הרימים הם ה'דומים', פריו של השיזף המצוי, בעל הטעם החמצמץ-מתוק, אותו אהבו רבים, בהם אחיו של יוחנן, לאכול. 

והנה, מי בא לקראת יוחנן? הלא זה יהושע! יהושע מבוגר בכמה שנים מיוחנן. הם למדו בעבר באותו תלמוד תורה, אולם כעת יהושע גדל והלך ללמוד באושא, אצל התנא הגדול ר' יהודה בר אלעאי. אושא אמנם נמצאת לא רחוק, בצד השני של הר הכרמל, אבל יהושע לא חוזר פעמים רבות לבית הוריו שבחיפה. הוא מעדיף להישאר אצל ר' יהודה וללמוד ממנו תורה. מדי פעם כשהם נפגשים, מלמד יהושע את יוחנן דברים חדשים שלמד.

מיד כששני הידידים נפגשים הם מתחבקים ומתרגשים איש לקראת רעהו. יוחנן מבין שיהושע הגיע רק כעת מאושא, "אתה בודאי רעב מאוד" הוא אומר ליהושע "בוא ותטעם כמה רימים. קניתי הרבה כאלה ומחירם זול מאוד". אולם יהושע נרתע: "אי אפשר לאכול את הרימים הללו מבלי לעשרם, הלא הם דמאי!".

דמאי הוא כינוי לתוצרת חקלאית שנלקחה מ'עם הארץ'. עם הארץ הוא יהודי ששומר תורה ומצוות אולם לא מדקדק בהם. את המתנה הראשונה, התרומה עם הארץ מקפיד לתת לכהן, כי הוא שמע שמי שאוכל מתבואה שלא הופרשה עליה תרומה גדולה חייב מיתה בידי שמים. אבל את שאר המעשרות, מעשר ראשון (שבתוכו תרומת מעשר) ומעשר שני, הוא לא תמיד נותן. האמת היא שרוב עמי הארץ מקפידים גם לעשר, אולם מכיוון שאין הדבר תמיד כך תיקן יוחנן כהן גדול, שהיה כנראה גם מלך חשמונאי ונכדו של מתתיהו הכהן, שמכל תבואה שנלקחת מעם הארץ יש להפריש לפחות תרומת מעשר ומעשר שני (את המעשר הראשון אין חובה לתת וניתן לאוכלו כי אין בו קדושה מיוחדת).

יוחנן מכיר היטב את דיני דמאי. אביו לימד אותו אותם. אצלם בבית רוב הפירות והירקות נקנים בחוץ, כי אביו הוא דייג ואיננו פנוי לעסוק בחקלאות. "אבל הרימים הרי פטורים מדמאי" הוא אומר ליהושע, "כי בניגוד לרוב הפירות הרימים מגיעים מעצי בר מן ההפקר ולכן אינם חייבים בכלל בתרומות ובמעשרות". "נכון" אומר לו יהושע, "אבל הרימים שאתה קנית הם מיוחדים, מיד ראיתי את זה. הרי אלו רימי שקמונה, שם ישנם גם רימים שחקלאים מגדלים והם אינם עצי-בר, ולכן מורה ר' יהודה שיש להפריש מהם דמאי".

יוחנן שמח כמו תמיד על ההלכה החדשה והטריה שלימד אותו יהושע, ועל כך שלא נכשל באכילת מאכלים שיש בהם בעיות כשרותיות. הוא מיהר לרוץ הביתה ולעדכן את אביו בדברים שמקורם בבית מדרשו של ר' יהודה.

הקלין שבדמאי, השיתין והרימין... ר' יהודה אומר: ... כל הרימין פטורין חוץ מרימי שקמונה" (דמאי א א)

שקמונה – העיר האבודה

שקמונה היא עיר עתיקה שנמצאת כיום בתחומי העיר חיפה, בסמוך למכון לחקר ימים ואגמים, על חוף הים. היום היא נבלעה בתוך חיפה המודרנית, אך במקור היא הוקמה שנים רבות לפני חיפה העתיקה, הסמוכה לה מצפון. שקמונה נוסדה כנראה בימי הכנענים, ודוד המלך כבש אותה מידי הפיניקים. מימי שלטונו של דוד או שלמה נמצא במקום קנקן עליו כתוב השם העברי 'למלכיאל', כנראה שמו של הפקיד הישראלי האחראי. היא חרבה בזמן מסעו של פרעה שישק לארץ ישראל, אך נושבה מחדש. היא חרבה ונושבה שוב בימי ממלכת ישראל. מתקופה זו ישנם בתי בד רבים, מה שמלמד על תעשיית שמן זית מפותחת, אבל גם צלמיות (פסלונים קטנים) רבים. לכן לא פלא שממש באותן שנים קרא אליהו הנביא לעם ישראל ולנביאי הבעל למעמד המפורסם על הר הכרמל שנמצא מעל שקמונה כדי להזכיר לכל המבולבלים מי האלוקים האמיתי. שקמונה הישראלית חרבה על ידי מלך אשור, כמו כל ממלכת ישראל.

שקמונה אמנם נושבה שוב, הפעם על ידי נכרים (מהתקופה הפרסית נמצאה במקום חרב הדומה לחרבות מוכרות משושן הבירה. אז ייצרו במקום את צבע הארגמן), אך נכבשה בהמשך על ידי החשמונאים. מימי התלמוד נמצאו בעיר רצפות פסיפס רבות, שעל אחת מהן כתוב ביוונית: המקום הזה הוא של הימים המאושרים. אך הימים המאושרים בשקמונה נגמרו עם הכיבוש הערבי (המאה השביעית לספירה) והעיר חדלה להתקיים, עד שבעשרות השנים האחרונות היא הפכה לחלק מחיפה, העיר השלישית בגודלה בישראל.