פרשת כי תשא

"ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך לא תבשל גדי בחלב אימו" (שמות לד כו)

"נותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבוא"

ברוך ה', התרגלנו כבר לכך שמצוות התלויות בארץ הן דבר שבשגרה. אנחנו יודעים היטב שאי אפשר סתם כך לקנות פירות וירקות בשוק הפתוח ולאוכלם מיד, גם אם נתעלם מסוגיית הערלה בפירות, הרי שיש להפריש תרומות ומעשרות גם מירקות, ובשנת השמיטה העניינים הופכים להיות מורכבים שבעתיים. לעומת זאת, כשאנו נתקלים במצוות בניית המשכן והמקדש והמצוות הרבות הקשורות לקרבנות, אנחנו יודעים היטב בצער רב שמאז שחרב בית המקדש השני ועד שייבנה, במהרה בימינו, המצוות הללו כמעט ולא נוגעות לחיי המעשה.

אבל בואו נכיר בכך שהזיכרון שלנו הוא קצר. אבותינו שעלו מן הגולה, מקפידים ככל שהיו במצוות, לא הכירו את המצוות התלויות בארץ, לפחות לא למעשה. הם הקפידו על כשרות לכל פרטיה, בעיקר בכל מה שנוגע לחלק השני של הפסוק המובא בראש דברינו, הלכות בשר וחלב, אבל לא היו רגילים לכך שגם בפירות וירקות ישנן מצוות שיש להקפיד עליהן. זכינו והיום המצוות התלויות בארץ כבר נכנסו לרשימת הדרישות ההלכתיות הברורות מאליו של כל אדם ירא שמים.

על המציאות הזו, שאבותינו יכלו רק לקרוא עליה במשנה בגמרא ואנחנו חיים אותה יום יום, אין לנו אלא לומר תודה גדולה מאוד לריבונו של עולם.

אבל יחד עם התודה הגדולה הזו שחובה עלינו לומר כדי שלא להיות חלילה כפויי טובה, עלינו לזכור את מה שעוד חסר, את בית המקדש ועבודתו, להצטער עליו להתפלל ולפעול לבניינו.

מצוות הביכורים מצווה התלויה בארץ ובמקדש

לכל מי שיצא בימי חייו להפריש תרומות ומעשרות יודע שהמתנה הראשונה שהאדם מפריש היא תרומה גדולה. זה נכון, אבל רק בזמן הזה. בזמן שבית המקדש קיים ישנה מתנה נוספת, זו שמלווה בכמות הגדולה ביותר של צבע וססגוניות, וכנראה גם זו שמזכירה לנו בצורה הברורה ביותר מיהו בעל הבית שנתן לנו את הכוח לעשות ולהצליח בעבודתנו. זוהי מצוות הבאת הביכורים, הכוללת את הפרשת הביכורים, העלאתם לבית המקדש, נתינתם לכהנים וקריאת פרשת מקרא ביכורים.

מצוות הביכורים היא בעצם מצווה התלויה בארץ, ולכאורה, אנחנו שזכינו לחזור לארץ אבותינו וחזרנו למצוות התלויות בארץ היינו אמורים לחזור גם אליה. אלא שהמשנה בסוף מסכת שקלים, שנפסקה להלכה ברמב"ם בפרק ב של הלכות בכורים מלמדת אותנו שהביכורים אינם נוהגים אלא בפני הבית, שהרי הפסוק שמופיע בפרשתנו (וגם בפרשת משפטים) תולה את הבאת הביכורים בבניין הבית, יש בית – יש ביכורים, אין בית – אין ביכורים. זוהי המצווה שמקשרת בין מה שזכינו וכבר יש לנו, לבין מה שאנו עדיין מצפים שיהיה לנו. כנראה, רק כשייבנה המקדש נוכל באמת לזכור מאיפה באנו ("ארמי אובד אבי וירד מצרימה וכו" – פרשת מקרא ביכורים, דברים כו), ומי הביאנו עד הלום ("הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'". שם).

 - הבאת ביכורים

סיור בסוריה

ואם דיברנו על מצווה שאנו עדיין לא זוכים לקיים, מתאים לדבר גם על מקום שאמור להיות תחת שליטת ישראל אך עדיין איננו כזה.

הבאת ביכורים מסוריא

המשנה בסוף מסכת חלה, מספרת על אנשים שהביאו מתנות כהונה: חלה, בכור בהמה וביכורים שלא במקום ובזמן הראוי, ולכן לא קיבלו אותם מהם. בסוף הרשימה מסופר על יהודי בשם אריסטון שהביא ביכורים מאפמיא. גם כאן היינו מצפים לתשובה השלילית השגרתית, ובודאי על מקום בעל שם כל כך נכרי, אולם להפתעתנו, דווקא במקרה הזה קיבלו ממנו. המשנה גם מנמקת מדוע: "מפני שאמרו: הקונה בסוריא כקונה בפרבר שבירושלים".

מהי סוריא?

כמו שארץ ישראל לא בהכרח תואמת את הגבולות המדיניים של מדינת ישראל כיום, כך גם 'סוריא', שהיא מונח הלכתי, איננה תואמת בהכרח את הגבולות המדיניים של מדינת סוריה דהיום, אבל כיוון היא בהחלט נותנת.

סוריא היא חבל ארץ מצפון לארץ ישראל שדרגתו מבחינה הלכתית נמוכה מזו של ארץ ישראל אך גבוהה מזו של חוץ לארץ, לכן, למשל, בעוד שאין מביאים ביכורים מחוץ לארץ, מסוריא מביאים, ולכן ביכוריו של אריסטון מיודענו התקבלו. הרמב"ם (הלכות תרומות פ"א ה"ד) מסביר את הסיבה למעמד הביניים הזה של סוריא: "ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל? מפני שכבש אותם [דוד] קודם שיכבוש כל ארץ ישראל, אלא נשאר בה משבעה עממים; ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה תחילה, ואחר כך כבש ארצות אחרות – היה כיבושו כולו כארץ ישראל לכל דבר. והארצות שכבש דוד הן הנקראין סוריה". לא כאן המקום לדון בסוגיה הסבוכה של גבולות הארץ, אך יש להניח שאם לא כל סוריא, לפחות חלקה נמצא בתוך הגבולות שניתנו לאברהם אבינו, גבולות עתידיים ורחבים יותר מאלו שכבשו עולי מצרים.

גבול ישראל סוריה

אפמיה

אמנם מספר ערים בשם אפמיא נזכרו בספרות חז"ל, אולם אפמיא שמדובר עליה כאן היתה עיר גדולה שישבה צפונית מערבית לעיר חמת, ממזרח לנהר הסורי הגדול אורנטס (ארנת). כיום יושבת ליד חורבותיה העיירה הסורית קלעת אל מאדיק. העיר נוסדה על ידי היוונים הסלווקים שישבו בסוריה, וזכורים אצלנו בעיקר לרע בגלל אחד המלכים מהשושלת, אנטיוכוס הרביעי מחנוכה. אולם מעניין שזיהוי אחת מנקודות הגבול הצפון-מזרחי של ארץ ישראל בגבולות (המצומצמים!) של פרשת מסעי, 'שפם', מזוהה על פי התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל כאפמיה. ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו מספר (תולדות מלחמת היהודים ברומאים ב, יח, 5) כי בזמן המרד הגדול, זה שהוביל לחורבן הבית השני, בעת שרוב הגויים בערי סוריה רצחו את שכניהם היהודים, תושבי אפמיה היו בין הבודדים שנהגו ברחמים ולא עשו זאת. בין חורבות העיר המפוארת נמצאה שדרת עמודים בת 1800 עמודים, כשרוחב הרחוב מגיע לארבעים ושנים מטרים. גם בית כנסת מתקופת התלמוד נמצא בעיר.

המקום היה כנראה משופע בחקלאות רבה, בגלל פוריות המקום שנבע מכך שהנהר התרחב מאוד סמוך לעיר ונוצרה שם ימת אפמיה, המוזכרת בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג) כאחד משבעת הימים הסובבים את ארץ ישראל. לא פלא שיראת השמים של אריסטון הניעה אותו להעלות ביכורים לבית המקדש בירושלים כדי להחדיר בעצמו ובמשפחתו את הקשר שבין אלו הגרים רחוק מהמרכז היהודי לבין מקום השראת השכינה, וממילא גם להיות מושפעים על ידי זה ולהתמלא בענווה מול מי שבאמת נותן לנו את הכח לעשות חייל.

כנראה שמטרתו הושגה והוא אף עלה עם משפחתו לירושלים. כיצד אנו יודעים? בשנת תשמ"ט נמצאה בחקל דמא (דרום גיא בן הינום) שבירושלים מערת קבורה שלמה ומפוארת שלא הושחתה בדורות קודמים. אחת הגלוסקמאות (ארון קבורה לקבורת עצמות) היה אמנם שבור, אך כתובת שהייתה עליו סיפקה את המפתח להבנת זהות הנקברים במערה. על הכתובת היה כתוב: "אריסטון אפמי". זהו, מסתבר, קברו של אותו אריסטון שהוזכר במשנה כמי שביכוריו התקבלו ברצון