'מעלה אני עליך כאילו עשיתם'

א. תורת קודשים ותורת זרעים

הגמרא (סוטה יד ע"א) אומרת:

דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי; אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם, שנאמר: (ישעיהו נג) לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות נפשו ואת פושעים נמנה והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע.

ב'מי מרום' (חי"ז, עמ' ב-ג) הסביר הרב חרל"פ, שכל מצווה שקיים משה רבנו ע"ה, הכניס בה קדושה רוממה מאוד, עד שכל אחד מישראל שמקיים מצווה זו מקבל עליה שכר גדול ומיוחד. על כן רצה משה רבנו לקיים את המצוות התלויות בארץ, כדי שכל אחד שיקיים לאחר מכן מצוות אלו – שכרו יהיה גדול לאין שיעור, כיוון שהוכנס בהן כוחו של משה רבנו. על כך ענה לו הקב"ה: 'מעלה אני עליך כאילו עשיתם', ולכן כל העושה אחת מן המצוות התלויות בארץ – שכרו גדול כשכר מצווה שעשאה משה רבנו ע"ה.

הרב חרל"פ הקשה, מדוע חשש משה רבנו בייחוד על מצוות התלויות בארץ ולא על כל המצוות כולן? הוא הסביר על פי דברי רש"י (ב"מ, קיד ע"ב, ד"ה: בארבעה), שיש דין מיוחד בקודשים, שכל העוסק בתורת חטאת הרי זה כאילו קיים אותה. מכאן נלמדת קביעה זו רק לגבי תורת קודשים ואינה נלמדת לגבי תורת זרעים. אם כן, חשש משה רבנו שהלימוד של מצוות התלויות בארץ, כאשר הוא במדבר, אינו נחשב כאילו עשאן, לכן רצה משה לקיימם בפועל בכניסתם לארץ. על כך אמר לו הקב"ה שמעלה הוא עליו כאילו עשאן ולכן כל המקיים מצוות אלו, שכרו כשכר מצוות שעשאן משה רבנו ע"ה.

נשאלת השאלה, מה בין תורת חטאת לתורת זרעים, מדוע אין העיסוק בתורת זרעים נחשב כאילו היא קוימה?

ב. העוסק בתורת חטאת

הגמרא (מנחות קי ע"א) אומרת:

אמר ריש לקיש, מאי דכתיב (ויקרא ז): זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם? כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא: האי לעולה למנחה, עולה ומנחה מיבעי ליה! אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם.

אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (ויקרא ו): זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.

ריש לקיש ורבא דנים על אדם הלומד תורה, ונחלקים בשאלה האם לימוד התורה הינו תחליף לקורבנות. דעת ריש לקיש היא שכך הוא. רבא מתקשה, שאם הייתה התורה תחליף לקורבנות, צריך היה להיות כתוב: 'זאת התורה – מנחה, זאת התורה – עולה', שמשמעותו שזאת התורה היא עולה ומנחה. על כן הסביר רבא שלומד התורה איננו צריך כלל לקורבנות, מכיוון שלימוד התורה בעצמו הינו כפרה לאדם[1].

רבי יצחק דן על אדם שלומד את תורות החטאת והאשם. הוא מדייק מלשון הכתוב 'תורת החטאת' 'תורת האשם', שכל הלומד את הלכות הקורבנות כאילו הקריב בעצמו חטאת ואשם[2].

המהרש"א מתקשה בדברי רבי יצחק, מדוע אמר שדווקא העוסק בתורת חטאת ואשם, ולא הביא: 'כל העוסק בתורת עולה ומנחה', שגם עליו מעלה הכתוב כאילו הקריב? ותשובתו היא, שברור הדבר שעולה ומנחה, הבאים בתור נדבה – העוסק בתורתן, הרי זה כאילו הביא נדבה, אלא שר' יצחק מחדש, שגם העוסק בתורות אשם וחטאת, שבאים בתור כפרה על חטא ואינם באים בנדבה, נחשב כאילו הקריב בפועל את הקורבנות.

סיוע לדברי רבי יצחק נביא מלשון הגמרא (תענית כז ע"ב):

אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? - אמר לו: לאו. - אמר לפניו: רבונו של עולם, במה אדע? - אמר לו: קחה לי עגלה משלשת וגו'. - אמר לפניו: רבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? - אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עונותיהם.

עולה מכך, שפשטות הסוגיה היא כדעת רבי יצחק, שהעוסק בתורת חטאת מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חטאת, ומאמר זה הובא להלכה בשו"ע (או"ח סי' א סעי' ה): 'טוב לומר פרשת הקרבנות'[3].

ג. 'מכפרת קצת'

על דברי רבי יצחק שהעוסק בתורת חטאת נחשב לו כאילו הקריב חטאת, נשאלת השאלה, האם הכפרה היא גמורה או שאין כאן אלא מקצת כפרה?

הטור (או"ח סי' א) כתב:

וכשיסיים פרשת העולה יאמר רבון העולמים יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי עולה בזמנה וכן יאמר בפרשת המנחה והשלמים והאשם ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן לפי שאינה באה נדבה.

על דברי הטור שלאחר פרשת חטאת, אין אומרים 'יהי רצון'. הקשה הב"י:

ואם תאמר מאחר שאינו אומר אחר קריאת פרשת חטאת יהי רצון שיהא זה חשוב וכו' אם כן למה כתב רבינו שקורא פרשת החטאת? יש לומר דהא ודאי קריאת פרשת חטאת מכפרת קצת אם חטא חטא שחייבין עליו חטאת, ואפילו אם אינו יודע שחטא יקרא מספק, ואם חטא תכפר עליו ואם לא חטא הא מיהא יתנו לו שכר כקורא בתורה.

דברי הב"י שאמירת החטאת מכפרת קצת, מוכחים ממה שאנו לומדים על ר' ישמעאל בן אלישע (שבת יב ע"ב). לאחר שהטה הנר בשבת, אמר שיכתוב על פנקסו שכשיבנה המקדש יביא חטאת שמנה. מכאן שאפילו אם יקרא כעת פרשת חטאת, יצטרך להביא קורבן, ואין אמירת הפרשה מועילה אלא קצת. וכן הרמ"א (או"ח, סי' שלד, יו"ד, סי' קפה) הביא דרכי תשובה בתעניות וצדקה למי שהתחייב חטאת, ולא כתב שיקרא פרשת חטאת. מדוע לא הציעו הפוסקים שבתור דרך תשובה יקראו פרשת חטאת? אלא שהדברים מובנים על פי דברי הב"י שאין בקריאה כפרה גמורה, ולכן צריך לעשות פעולות נוספות של כפרה, וכשיבנה המקדש יצטרכו להקריב קורבן.

השו"ע (או"ח סי' א סעי' ה) הביא שיש להקדים קריאת פרשת עולה לקריאת פרשת חטאת. הקשה המג"א, שהרי קיימא לן שחטאת קודמת לעולה, ומדוע בקריאת הקורבנות אנו מקדימים את העולה לחטאת? המג"א הסביר שחטאת מביא האדם גם כשספק אם חטא, אבל על עולה אומרת הגמרא, שאין אדם שלא חייב להביאה על מצוות עשה. על כן הקדימו עולה לחטאת. לפי יסוד זה נראה שאם אדם יודע בבירור שחטא – עליו להקדים אמירת פרשת חטאת לאמירת פרשת עולה. אלא שעדיין קשה, שאפילו בספק, עלינו להקדים חטאת לעולה, משום שזהו דין תורה שחטאת קודמת לעולה. ב'מצוות ראי"ה' (סי' א סעי' ה) תירץ הרב קוק על פי דברי המשנה (זבחים פח ע"א), שחטאת קודמת לעולה מכיוון שחטאת מכפרת, ולכן קדושתה גדולה מעולה, שאינה מכפרת, למרות שעולה היא כליל למזבח. כל זה היה כשהביאו חטאת לכפרה, אולם בזמן הזה העולה קודמת לחטאת[4], משום שאין לנו קורבן וזבח, אלא אמירה ועיסוק בתורת חטאת בלבד, וכאמור אלו אינם מכפרים לגמרי[5].

ד. בין חטאת וזרעים

נראה שהמשמעות המרכזית של דברי חז"ל 'כל העוסק בתורת חטאת מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חטאת', היא לעניין הכפרה של האדם, אבל תורת זרעים וקיום המצוות התלויות בארץ, אינם חלק מתהליך הכפרה של האדם. לכן לא נאמר לגביהם 'כל העוסק... מעלה עליו הכתוב כאילו עשאן'. דברי רבי יצחק נאמרו בחטאת ובאשם שהם קורבנות של כפרה. עולה ומנחה לעומת זאת, אינם תמיד לכפרה אלא באות גם בתור נדבה, ועל כן לא אמר רבי יצחק שכל העוסק בתורתם, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבם, שכן העיסוק בתורת נדבה אינו נחשב כאילו הביא נדבה. גם המצוות התלויות בארץ אינן בגדר כפרה, ועל כן העיסוק בהם איננו נחשב כאילו עשאום. לאור זאת מובן מדוע לא הסתפק משה רבנו בעיסוק בתורת זרעים, אלא רצה לקיים את המצוות התלויות בארץ בעצמו בכניסתו לארץ, כפי שהסביר הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, על מנת להכניס בכל מצווה את מעלתו של משה רבנו ע"ה.

[1] נראה שמחלוקת זו הובאה גם במדרש 'תנחומא' (אחרי סי' י): 'צפה הקב"ה שבית המקדש עתיד ליחרב ואמר הקב"ה לישראל כל זמן שבהמ"ק קיים ואתם מקריבין קרבנות לתוכו מתכפר עליכם, ובזמן שאין בית המקדש קיים במה מתכפר עליכם? התעסקו בדברי תורה שהן משולין כקרבנות והן מתכפרין עליכם. שנאמר (ויקרא ט): זה הדבר. וכן הנביא אומר (הושע יד): קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. בכל הקרבנות נמשלו דברי תורה, מקריבין יין נסך על גבי המזבח שנאמר (במדבר טו) ויין לנסך רביעית ההין, נמשלה דברי תורה ליין שנאמר (משלי ט) ושתו ביין מסכתי, מקריבים לחם על גבי המזבח שנאמר (במדבר כח) את קרבני לחמי לאשי, וכן הוא אומר (שמות כה) ונתתי על השולחן לחם פנים לפני תמיד, נמשלה תורה ללחם שנאמר (משלי ט) לכו לחמו בלחמי, מקריבים על גבי המזבח שמן שנא' סולת בלולה בשמן, נמשלה תורה לשמן שנ' (קהלת ט) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר'.

ב'תנחומא' הובאו שתי דעות. תחילה הובאה הדעה שדברי תורה משולין כקורבנות המכפרים, ומשמע שהעוסק בתורה איננו צריך להביא קורבן אלא עצם העיסוק בתורה הוא הפוטר את האדם מחטאיו, כקורבנות, והיא כשיטת רבא בגמרא. לאחר מכן הובאה הדעה שהתורה היא תחליף לקרבן על חטאי האדם, והיא כשיטת ריש לקיש בגמרא.

[2] עיין ברש"י שדן לעניין חוקה, וברע"א שהקשה עליו, ובפרישה (סי' א, ס"ק טז).

[3] 'באר הגולה' (ס"ק מ) כתב שהמקור לדין השו"ע הוא בגמרות תענית ומגילה, בהבטחת הקב"ה לאברהם אבינו, ולא הזכיר את דברי ר' יצחק (מנחות, קי ע"א). ועיין בב"י ובב"ח שהביאו את הגמרא על ר' יצחק בתור המקור לדברי הטור. ונראה שלדעת 'באר הגולה', הבטחת הקב"ה לאברהם מתקיימת בקריאה של הפרשה, אף ללא לימוד ועיון במהות הפרשיות, ואילו ר' יצחק דן על אדם שלומד ומעיין בתורת חטאת ועולה, ועל כן הביא 'באר הגולה' את המקור מהבטחת הקב"ה לאברהם אבינו. אבל הב"י והב"ח הביאו גם את ר' יצחק בתור המקור לאמירת הקורבנות כל בוקר.

[4] עיי"ש, עוד ראיות שאין אמירת פרשת הקורבנות מכפרת, אלא תולה עד שיבנה המקדש; ולהרחבת דברים עיין ב'הר צבי', סי' א; שו"ת 'תורה לשמה', סי' קכ; אנציקלופדיה תלמודית, כרך יד, עמ' תקג.

[5] מלשון הגמרא בתענית 'כל זמן שקוראין בהן', ניתן לדייק שאין כאן כפרה גמורה אלא תלייה עד שייבנה המקדש, ואז יחזרו לחיוב הבאת הקורבנות מעיקר הדין. ומה שאמרה הגמרא 'ומוחל אני על כל עוונותיהם', היינו עד שייבנה המקדש.