פרשת ויקרא: הקרבן ייחודי

עוזיהו המלך כמשל

עוזיהו מלך יהודה היה מן המלכים הצדיקים בשושלת בית דוד. בספר מלכים ב (טו ג) נאמר עליו: "ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה אמציהו אביו". בהמשך אמנם נאמר "רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות", אולם צריך לזכור שאמירה זו איננה יוצאת דופן גם ביחס למלכים רבים משושלת זו. לכן תמוה מאוד הפסוק הבא: "וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו, וישב בבית החפשית, ויותם בן המלך על הבית שופט את עם הארץ". מדוע קיבל עוזיהו עונש משפיל שכזה – להיות במצב שמכונה כיום 'נבצרות', כשבנו מולך בפועל, ועוד בגלל צרעת, עונש בעל מטען רוחני שלילי גדול שגורם למעין נידוי למי לשנתנגע בו?

אבל מה שכיסה ספר מלכים גילה ספר דברי הימים. שם (ב כו טז), אחרי תיאור הצלחתו הגדולה בניהול ענייני הממלכה (שנבעה, אגב, מדרישת האלוקים שלו – פסוק ה'), הוא מחליט לעלות דרגה ועושה מעשה שעליו אומר הכתוב: "וכחזקתו גבה ליבו עד להשחית וימעל בה' אלוקיו". מהו המעל הזה? האם הוא סר מדרכו הטובה לעבוד את ה'? ההיפך, הוא דווקא רצה לעבוד את ה' ביתר תוקף! "ויבוא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטורת". ברוב דבקותו בה' הוא רצה לעשות מעשים שהתורה אוסרת על זר שאינו כהן לעשותם, ואז "והצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים בבית ה' מעל מזבח הקטורת...ויבהילוהו משם וגם הוא נדחף לצאת כי ניגעו ה'". זוהי מעילתו שבגללה נצטרע!

מלך ולא כהן

נראה שהרעיון שסיפור זה, על המלך שרצה להיות כהן, מלמדנו שלכל אחד ישנו התפקיד הייחודי שלו, אותו חלק בעולם שעליו לתקן. אין כאן מקום לתחרות או קנאה. המטרה שלנו היא לבנות את ארמונו של מלך העולם, לעשותו בנוי בתכלית השלמות. כל אחד זכה בסך מסויים של מטרים מרובעים שעליו לבנות, ואת העבודה הזו הוא אמור לעשות על הצד הטוב ביותר. ברגע שמי שאחראי על הריצוף מחליט על דעת עצמו, ולו יהא זה מתוך אהבת המלך, להיות אחראי גם על התקנת מערכת החשמל, הוא מועל בתפקידו, כי לא די שהוא מזניח את הגזרה עליה היה ממונה, אלא שהוא עוסק בדברים שאין לו את הכישרון לתקנם, וכך הוא בא לתקן ונמצא מקלקל.

התיקון – ייחודי לכל אחד

אחת השאיפות הקדומות של האדם, ממש סמוך לבריאתו, היא הרצון לתת לבורא העולם משהו מהברכה שבורא העולם העניק לו. אדם הראשון הקריב קרבנות סמוך לבריאתו, וכך גם בניו, קין והבל. דבר זה הוא אמיתי ומבורך, אך כדי שהוא יוביל לבנייה ולא חלילה ההיפך, צריך להקפיד שהכל יעשה לפי ההדרכה האלוקית.

לכל רכיב בבריאה יש צורה ייחודית שבו הוא מתעלה. למשל, לקרבן עולה יש להביא זכרים ולא נקבות. אם ירצה אדם שיש לו רק נקבות בעדרו ברוב דבקותו להעלות עולה לה' מפרותיו או רחלותיו – הוא לא יתקן אלא יקלקל, כי הצורה שבה אפשר להתקרב לה' דרך בהמות ממין נקבה איננה עוברת ב"מסלול" של העולה.

קרבן ראשית אך לא לריח ניחוח

באופן דומה מצווה התורה אותנו שלא להקריב פירות מתוקים, "דבש" בלשון התורה, למזבח. האם בגלל זה מי שגידל תאנים או תמרים מנוע מלהביאם לבית המקדש? לא ולא, הוא יכול להביאם[1], לא כקרבן, אלא כ"קרבן ראשית", כביכורים, שאינם לגמרי קרבן, אך הם כן קרבים למזבח. זה רצוי ואפילו חובה, אך להביאם לקרבן – לא. ברגע שאדם מבין כי לכל דבר יש תפקיד, וכל דבר יכול לגלות את מלכות ה' בעולם, אך בצורה המתאימה לו, ולא מתוך רצון לחקות אחרים (רצון שעלול לנבוע מתוך קנאה מוטעית) – נבנה המסד שעליו אפשר לבנות באמת ארמון למלך הכבוד.

הצבועים המהירים

אנשי הר צבועים הביאו ביכוריהם קודם לעצרת ולא קיבלו מהם, מפני הכתוב שבתורה: 'וחג הקציר ביכורי מעשיך'" (חלה ד י, ביכורים א ג)

אחת התופעות המוכרות בעולם הטבע היא העובדה שפרטים של אותו מין צמח שנמצאים באזור חם יותר ממהרים לפרוח או להבשיל פירות מאשר פרטים בני אותו מין שגדלים באזורים קרים יותר. זוהי התופעה המתוארת במשנה זו, ומפורטת גם בתוספתא (שביעית ז יב), בהקשר לברכה שנתן יעקב לבנו בנימין הנדרשת על אזורים שונים בנחלתו: "...'בנימין זאב יטרף' – זו ארצו שחוטפת, 'בבוקר יאכל עד' – זה יריחו שמוקדמת, 'ולערב יחלק שלל' – זה בית אל שמאחרת". כלומר, יריחו הנמוכה והחמה מקדימה להבשיל פירותיה, ואילו בית אל הגבוהה והקרה מאחרת. גם פירותיהם של אנשי הר צובעים מיהרו להבשיל, כך שיכלו להביא את ביכוריהם לפני חג השבועות, אולם הכהנים לא קיבלו מהם את הביכורים, כי זמן הבאת הביכורים הוא רק מחג השבועות.

הר הצבועים הזה קשור כנראה לגיא הצבועים המוזכר בקשר להתקפת הפלישתים על שאול בראשית מלכותו. שם מוזכר גיא הצבועים בהקשר למדבר. שם המקום השתמר כנראה בשם הערבי של הואדי "ואדי אבו-א-צ'בע", והוא נמצא מדרום מזרח למכמש ויורד לבקעת הירדן. אזור זה הוא בנחלת שבט בנימין, שכאמור, יש בנחלתו אזורים שממהרים להבשיל. המיקום הזה, אגב, גורם לבן ציון סגל בספרו 'הגיאוגרפיה במשנה' לדחות אפשרות שמדובר בצבועים אחר באזור לוד (נחמיה יא לד-לה), מקום שאינו חם במיוחד, ולכן ספק אם הפירות ממהרים להבשיל שם.

[1] ראה ביכורים ג ו: "והניחו בצד המזבח והשתחווה ויצא".