פרשת בחוקותי – על מעשר שני על מעשר בהמה ועל ירושלים עיה"ק

שני סוגים של מעשרות ירושלמיים

וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא, קודש לה'... וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'. (ויקרא כז ל,לב)

מעשר התלוי בארץ ושאינו תלוי בארץ

בפסוקים הללו מוזכרים שני סוגים של מעשרות, האחד הוא מעשר שני והאחר הוא מעשר בהמה. מעשר שני הוא מצווה התלויה בארץ, בקרקע, ולכן אין הוא נוהג אלא בארץ ישראל, כמו כל התרומות והמעשרות מן הצומח. מעשר בהמה, לעומתו, כלשון המשנה במסכת בכורות, נוהג בין בארץ ובין בחוץ לארץ, שהרי הוא מצווה שאינה תלויה בקרקע ובגידוליה. למרות האמור, שני המעשרות הללו נפגשים במקום אחד – בירושלים, כי את שניהם יש להעלות לירושלים ולאוכלם בטהרה, כשמעשר בהמה אפילו נחשב כקדשים קלים ויש להקטיר את אמוריו על גבי המזבח ובשרו נאכל לבעלים.

מעניין שבשני סוגי המעשרות הללו חכמים השפיעו מאוד על תחולתם בימינו, אך בכיוונים הפוכים. בעוד שמעשר שני (כמו כל התרומות והמעשרות מהצומח) אינו נוהג בזמנינו מן התורה (לפחות לפי דעת הרמב"ם תרומות פ"א ה"כו, כי רוב ישראל אינם שרויים על אדמתם) ואילו חכמים הם שהנהיגו אותו בזמנינו, הרי שמעשר בהמה דווקא כן נוהג מן התורה בזמנינו. כאן חכמים עשו פעולה הפוכה, ואסרו לעשר מעשר בהמה כשאין בית מקדש, שהרי אין דרך לאכול מעשר בהמה תמים, כי אי אפשר להקטיר את אמוריו על המזבח, ואם יעשר אדם את בהמתו יש חשש שיבוא לידי אכילת קדשים בחוץ שהיא איסור כרת (רמב"ם בכורות  פ"ו ה"ב).

ברור שחשש מעין זה אינו קיים במעשר שני, ולכן אין טעם לגזור גזירה דומה על מעשר שני, למרות הדמיון בין המעשרות.

תזכורת לקדושה מול קדושה מסוכנת

למרות שהחילוקים הם חילוקים הלכתיים מובנים, כדאי לנסות להבין מהו ההבדל הרוחני שנמצא מעבר להלכה היבשה. מדוע נוצרה מציאות לפיה חז"ל ביקשו להרחיק אותנו ממצוות מעשר בהמה, בעוד שלמצוות מעשר שני הם דווקא ביקשו לקרב אותנו, ולמרות שמן התורה היינו פטורים ממנה – באו הם וחייבו אותנו בה?

נראה שהדבר קשור לעובדה הפשוטה אותה הזכרנו שמעשר שני כמו כל התרומות והמעשרות הוא מצווה התלויה בארץ. גם כשאין בית מקדש, גם כשישראל אינם שרויים על אדמתם, הארץ היא קדושה. היא קדושה מעצם זה ש"עיני ה' אלוקיך בה", וגם מעצם מסירות הנפש שקידשו אותה אבותינו שבאו לשבת בה בימי יהושע, ובעיקר בימי עזרא בראשית ימי הבית השני. יתכן שעניין הלכתי מסויים מונע מהקדושה הזו להתגלות בכל מצוות הארץ, אולם כדי שלא נשכח זאת חז"ל תיקנו שתרומות ומעשרות כן ינהגו בארץ. מצוות הארץ מזכירים לנו את קדושתה של הארץ, וכך אנו גם זוכרים להתנהג בה כראוי למי שחי בארמונו של המלך, שאלמלא כן, הרי הארץ עלולה חלילה להקיא את מי ששוכח זאת.

מהלך אחר קיים במצוות מעשר בהמה. שם החשש הוא לא מכך שהאדם ישכח את הקדושה אלא מכך שהוא לא ידע כיצד לנהוג איתה. במקרה כזה חז"ל יאמרו שגם אם התורה מצווה להפריש מעשר בהמה, אם יש חשש שהאדם לא ידע לנהוג נכון עם הקדושה הזו – שב ואל תעשה עדיף. עדיף שהאדם יגדל בהמות ולא ישלה את עצמו שהוא מתעסק בקדשים מאשר שהוא יפריש מעשרות שהם קדשים אך לא ידע לנהוג איתם כראוי.

יש כאן שני מהלכים שקיימים גם בדרך עבודתו הפרטית של האדם ולשניהם יש מקום. ישנה לעיתים מציאות בה האדם רוצה לקדש את עצמו, אך מדרגות הקדושה הללו אינן שייכות לו והוא איננו מסוגל להתמודד עימן בצורה דומה. לאדם כזה נאמר להנמיך יעדים, מוטב לו שיעסוק בעבודה רוחנית ברמה נמוכה יותר מאשר יחיה ב'אורות גבוהים' אך לא מכוונים. לעומתו יתכן אדם שמענווה, אמיתית או פסולה, יחשוש מהעיסוק בקדושה, אולם הריחוק הזה שהוא כופה על עצמו מעולם הקדושה, או לפחות מהרמות הגבוהות יותר של קדושה יגרום לו לנפילה, כי הוא בעצם יתעלם מהכוחות הטמונים בו. אדם כזה – שומה עליו להתקדש יותר, ולו כדי שיזכור שהוא באמת בעל נשמה קדושה.

אמנם אסור לקבוע כאן כללים, אך אם בימי הגלות היה המהלך של מעשר בהמה בולט יותר, הרי שעם התקדמות אור הגאולה יש יותר מקום למהלך של מעשר שני, ורבים דיברו על כך שעם התקדמות הגאולה יש לעסוק יותר בסתרי תורה ולשאוף למעלות רוחניות גבוהות יותר. אם תרצו – כאן עמדנו על הקשר שבין ל"ג בעומר שזה עתה עברנו ליום ירושלים הבא עלינו לטובה.

ירושלים גבולות סביב לה

גבעות ירושלים

בשבוע שעבר עסקנו בגבולות ארץ ישראל לעניין מצוות התלויות בארץ. מסתבר שגם לירושלים יש גבולות, וגם להם השלכות לעניין המצוות התלויות בארץ. מעשר שני (וגם מעשר בהמה וכל הקדשים הקלים) נאכלים בכל ירושלים. אין הכוונה כמובן למקומות השייכים מוניציפאלית לעיריית ירושלים, אלא לשטחים שהם חלק מהעיר המקודשת. ניתן להוסיף על העיר הקדושה, אולם הדבר לא נעשה על ידי צו של שר הפנים אלא על ידי תהליך המפורט במשנה במסכת שבועות ( ב ב). גם פדיון מעשר שני אפשרי רק כל עוד הפירות לא נכנסו לירושלים, אך מרגע שהם נכנסו – לא ניתן יותר לפדותם. אם אכילת מעשר שני אינה אפשרית בימינו, בגלל החובה לאכול את המעשר בטהרה, הרי שהאיסור לחלל מעשר שני שנכנס לירושלים נוהג גם נוהג, והוא רלוונטי במיוחד למי שזכה להתגורר באזורי ירושלים המקודשים.

ירושלים הקדומה מחולקת לשתי יחידות עיקריות: הגבעה המזרחית, שבפסגתה בצפון נמצא הר הבית ובשיפוליה מדרום שוכנת עיר דוד, שהיא אמנם החלק העתיק של ירושלים אך נמצאת מחוץ לחומות העיר העתיקה של היום שנבנו על ידי הסולטאן העות'מאני סולימן המפואר במאה ה-16 למניינם. עיר דוד מכונה אצל ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו משלהי ימי הבית השני בשם העיר התחתונה. היחידה השניה היא הגבעה המערבית, או העיר העליונה בלשונו של יוסף בן מתתיהו, שעליה נמצאים רבעי העיר העתיקה של היום, לפחות הדרומיים שבהם (היהודי והארמני).

מכיוון שלהלכה נפסק (רמב"ם הלכות בית הבחירה ו יד) שכל אחד מהדברים שמופיעים במשנה במסכת שבועות נדרש לצורך קידוש העיר, הרי שבהכרח שכל מה שהיה חלק מירושלים בימי הבית השני אך לא היה חלק ממנה בימי הבית הראשון איננו מקודש, שהרי ברשימה נזכרים מלך (מבית דוד), אורים ותומים וכן נביא, שלא היו בימי הבית השני (נביא היה רק בראשית ימי הבית השני). לפי זה יוצא שבימי תפארתה של ירושלים, בסוף ימי הבית השני היו בירושלים אזורים שלמים שלא נחשבו חלק מהעיר המקודשת, כך משתמע גם מהתוספתא (סנהדרין פ"ג ה"ד).

תוצאותיה הארכיאולוגיות של מלחמת ששת הימים

עד מלחמת ששת הימים היתה מחלוקת גדולה בין החוקרים לגבי מימדיה של ירושלים בימי הבית הראשון. היו ה'מצמצמים' שסברו שירושלים שכנה אז רק בשטחה הצר של עיר דוד, והיו ה'מרחיבים' שסברו ששטחה היה הרבה יותר גדול, כפי שבאמת משתמע מהתנ"ך. אחרי שחרור ירושלים, במקביל לשיקומו של הרובע היהודי שנחרב בחלקו הגדול במלחמת השחרור על ידי הירדנים, ערך פרופ' נחמן אביגד חפירות נרחבות בשטח הרובע. בין הממצאים המאלפים שנחשפו התגלו קטעים של חומה בת שבעה מטרים רוחב (!) שהקיפה את ירושלים מצפון וממערב. החומה נמצאה בצפונו של הרובע היהודי על גדתו של גיא שנקרא בשם הנחל הצולב, שכיום אינו ניכר בשטח. ממצא זה, שתוארך לימי חזקיה כחלק מהיערכותו למסעו של סנחריב מלך אשור, הצטרף לממצאים רבים נוספים מחלקה השני של תקופת בית ראשון, והמחלוקת הוכרעה באופן חד משמעי לטובת המרחיבים. כך ניצל כבודה של ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים גם במימד הארכיאולוגי.

תגלית זו מסייעת לנו גם למצוא את גבולות ירושלים המקודשת, ולהכריע כי לפחות כל מה שנמצא מדרום לחומה הזו (שזכתה לכינוי החומה הרחבה בגלל פסוק בספר נחמיה) הוא בגדר ירושלים המקודשת וניתן (בזמן שיש מזבח) לאכול בו מעשר שני. יהי רצון שנזכה במהרה להיטהר ולאכול מעשר שני וגם קדשים קלים בכל רחבי ירושלים המקודשת.

להרחבה בנושא זה ראה מאמרו של אשר גרוסברג בתחומין י"ט, המופיע גם בקישור הבא: http://www.daat.ac.il/daat/v-articles/techumin19a.pdf