פרשת אמור - הקרבנות מהיבול

ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלוקיכם (ויקרא כג כב)

מה ראה כתוב לתנם באמצע הרגלים? אלא ללמד שכל מי שמוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו, וכל שאינו מוציא אלה מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו (תורת כהנים)

מה למצוות התלויות בארץ אצל המועדים?

פרק כג בספר ויקרא הוא פרק ששייך באופן מובהק לחלק 'אורח חיים' של השולחן ערוך, בהיותו מדבר על ענייני המועדים. ככזה, הפסוק שעוסק במתנות עניים, השייכות למצוות התלויות בארץ נראה כל כך לא שייך. חז"ל התייחסו לכך ובעצם אמרו, במאמר המובא בראש הדברים, שפסוק זה נמצא באמצע הלכות הרגלים וקרבנותיהם כדי ללמד שמי שנותן מתנות עניים עושה פעולה השקולה לכל פסוקי הפרק האחרים, שסובבים סביב הקרבת הקרבנות המיוחדים לכל חג.

בית המקדש הוא מקום השראת השכינה. הוא התגלמות הדירה שאיווה לו ה' בעולם התחתון. מלבד השראת השכינה הזו, בה יורד ה' אלינו, ישנו גם מהלך הפוך, בו אנו עולים אל ה'. העלייה אל ה' היא, כמובן, איננה בגופנו אלא על ידי הקרבת הקרבנות, כביכול אנו נותנים משהו לה', משהו משלנו שנחשב כאילו הקרבנו את עצמנו לפניו.

הברכה שנותן ה' בשדהו של היהודי בארץ ישראל היא ביטוי להשראת שכינה. זהו גם הסימן המובהק לחזרת השראת השכינה לעם ישראל בארץ ישראל: "אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר {יחזקאל לו-ח}: 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'" (סנהדרין צח ע"א). זהו המהלך בו ה' יורד אלינו. אולם ישנו גם מהלך הפוך, בו אנו פועלים איתו, ומוסרים עצמנו למענו. זה יכול להיות בגופנו, אבל זה אמור להיות גם בממוננו. לתת מהברכה שברכנו ה' לעניים, בהתאם לציוויו של ה'. אין פלא כי מהלך זה מקביל להקרבת הקרבנות. לעומת זאת, מי שזכה לברכת ה' אך אינו נותן ממנה את המתנות אותן הוא מצווה לתת, בעצם מסתפק בירידה של ה' אליו, כביכול, אך איננו מוכן להעלות את עצמו אל ה', ולכן הוא משול למי שבית המקדש קיים בזמנו אך אינו מקריב לתוכו קרבנות.

מתנות עניים בימינו

בפרשתנו מוזכרות שתי מתנות עניים. הרמב"ם (מתנות עניים א ז) כותב: "נמצאת למד שארבע מתנות לעניים בכרם: הפרט והעוללות והפאה והשכחה, ושלש מתנות בתבואה הלקט והשכחה והפאה, ושתים באילנות השכחה והפאה", נוסיף לרשימה זו מעשר עני, שניתן בשנים ג', ו' לשמיטה במקום מעשר שני בסדר הפרשת התרומות והמעשרות, ובכך נחתום את רשימת מתנות העניים.

אם לא שמעתם על חקלאים שמשאירים פאה בסוף שדותיהם, או על עניים שבאים בכרם ללקט את העוללות, שהם גרגרי הענבים שנפרדו מהאשכול, זה לא בגלל שאתם לא בעניינים. למרות שלדעת חלק מהפוסקים חובת נתינת מתנות עניים היא מן התורה גם בימינו, בדרך כלל לא נהוג להשאיר מתנות עניים בשדה או במטע. הסיבה לכך היא שבימינו העניים לא מעוניינים בכמה שיבולים או פירות בודדים. הרבה יותר משתלם להם לאסוף כסף, במצב כזה פוסקים הטור והשולחן ערוך שאין חובה להניח את המתנות (אם כי יש הפוסקים אחרת, אלא שנהגו כמו הטור והשולחן ערוך). יחד עם זאת, בתשובה שפרסם הרב אהוד אחיטוב בגיליון המאה של 'אמונת עיתך' הוא מסיק שאם ידוע בוודאות שהעניים יבואו לאסוף בכוחות עצמם או בעזרת הבעלים את המתנות ישנה חובה להשאיר את מתנות העניים בשדה.

במילים אחרות במצוות השארת מתנות עניים, בניגוד להרבה מצוות אחרות הקשורות לנתינה, אם המקבל אינו מעוניין במתנה – אין בה יותר צורך (לפחות לפי הפסיקה המקובלת כיום), ואין משמעות לעצם השארת המתנות בשדה בפני עצמם.

ירק מיריחו

שישה דברים עשו אנשי יריחו, על שלושה מיחו בידם ועל שלושה לא מיחו בידם... ואלו שמיחו בידם: ... ונותנין פאה לירק (פסחים ד ח)

החמרה בפאה קולא בתרומות ומעשרות

פאה אינה ניתנת רק מגידולי שדה, אלא גם מאילן. יחד עם זאת היא לא ניתנת מכל אילן או מכל גידולי שדה. אחד הכללים להגדרת המין החייב בהשארת פאה הוא "מכנסו לקיום", או במילים אחרות: דרישה לחיי מדף ארוכים. חיטה היא בעלת חיי מדף ארוכים, וכך גם זיתים, ולכן שני גידולים אלו חייבים בפאה. לעומתם, לירקות אין חיי מדף ארוכים (לפחות במצב רגיל, שלא בקירור), ולכן הם פטורים מפאה.

לכאורה אנשי יריחו החמירו על עצמם, ורצו לזכות את עניי עירם במתנה גם מירק, למרות שהם אינם מחויבים בכך מעיקר הדין. לכאורה מדובר על יוזמה חיובית שיש לברך עליה. אולם חכמים דווקא מיחו בידם על כך. הסיבה לחוסר נחת הרוח של חכמים ממעשיהם היא שיש כאן 'חומרא שאתי לידי קולא'. ההלכה אומרת שמה שניתן כמתנות עניים פטור מהפרשת תרומות ומעשרות. אם אנשי יריחו נותנים פאה מדבר שעל פי דין הוא אינו פאה הרי שהם גורמים לכך שהעניים יאכלו את הפאה הזו (שהיא אינה פאה באמת) מבלי להפריש תרומות ומעשרות, ובעצם יאכלו טבל האסור באכילה.

יריחו – מעמק עכור לפתח תקווה

העיר יריחו היא אחת הערים העתיקות בארץ ישראל שקיימת כפי שהיא עד ימינו. היא הייתה הראשונה לכיבוש הארץ וסדר כיבוש העיר ונפילת חומותיה הם מן הסיפורים היותר ידועים בתנ"ך. למרות קללתו של יהושע על מי שיבנה את יריחו מחדש, חיאל בית האלי בנה את יריחו מחדש, ואכן נתקיימה בו קללת יהושע וכל בניו מתו, 'בבכורו ייסדה ובצעירו הציב דלתיה'. כנראה שמדובר על העיר העתיקה, כי עיר חדשה באותו שם נבנתה כבר קודם לכן, מכיוון שיריחו מוזכרת מספר פעמים קודם לכן החל מימי השופטים.

בימי הבית השני התיישבו רבים משבי הגולה ביריחו, חז"ל מספרים במסכת תענית (כז ע"א) שמתוך כ"ד משמרות כהונה י"ב התגוררו ביריחו. הורדוס ובנו ארכיליאוס הקימו בה מעונות חורף, שהרי מדובר במקום חם, סמוך לים המלח. בימי הלל הזקן ולאחריו שימשה במקום כינוס לחכמים.

המקום נחשב בעיני חז"ל מקום פורה מאוד "דושנה של יריחו" שעלה בנחלתו של שבט בנימין. במקום ישנן רצפות פסיפס של בתי כנסת יהודיים מימי התלמוד.

בשלהי התקופה העות'מאנית הציע הסולטאן שני שליש מאדמות יריחו למכירה. בין המתמודדים על הזכייה באדמות היו חברת 'פתח תקווה', ששמה ניתן לה על שם הפסוק בהושע פרק ב: "ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקווה". חברת 'פתח תקווה' לא זכתה באדמות, אך הורישה את שמה למושבה שכן הצליחה להקים בהמשך באדמות הכפר אומלבס שבמישור החוף.

במלחמת ששת הימים שוחררה יריחו, אך כמו שנכבשה ראשונה על ידי יהושע כך נמסרה ראשונה (יחד עם עזה)  לידי הפלסטינים עם תחילת הסכמי אוסלו. העיר נחשבת שקטה יחסית, אם כי עם פרוץ האינתיפאדה השנייה לפני חמש עשרה שנים נשרפו שם הישיבה ובית הכנסת העתיק 'שלום על ישראל', והקזינו המפורסם של העיר הפך לזירת ירי על היישוב הישראלי הסמוך ורד יריחו. לא נותר אלא לצפות ליום שבו נוכל לשוב ולדון על מעשיהם של בני יריחו בעירם, שאם מיחו בידם על כמה מעשים, כנראה ששאר מעשיהם היו טובים ורצויים.