פרשת שופטים: כלאי גזל

"לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך" (דברים י"ט, י"ד)

תקציר: השגת גבול היא מצווה התלויה בארץ שנוהגת רק בארץ, אך גם נדרשת כאיסור כלאיים. הדמיון ביניהם מסייע להבין מהו היסוד הרוחני שמאחורי איסור השגת גבול ומדוע הוא נוהג, שלא כמו גזל רק בארץ. הפרסאות שמותירות לר' יהודה את שנת השמיטה למשך שנה נוספת, גדלו בטבריה, זו סיבה טובה לדבר על אחת מארבע ערי הקודש החשובות

       העיר טבריה 

מצווה התלויה בארץ?

איסור גזל הוא בודאי מצווה שנוהגת בין בארץ ובין בחו"ל. לכן מילים מאוד מפורשות המופיעות בפסוק הזה ואשר מהן נראה בפירוש שאיסור השגת גבול נוהג "בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך" בלבד, נשמעות מתמיהות. ובאמת, חז"ל בספרי כבר עמדו על הדומה והשונה שבין איסור גזל לאיסור השגת גבול ואמרו: "בארץ ישראל עובר בשני לאווין ובחו"ל עובר בלאו אחד". באמת שיש משהו מוזר לפגוש דין שמקומו בחלק חושן משפט של השולחן ערוך ואף על פי כן נוהג רק בארץ ישראל אבל הפסוקים, כאמור, מדברים בעד עצמם. לנו לא נותר, אם כן, להבין מדוע הדבר כך.

'ראשונים' מוזרים על הלכות כלאיים

התמיהות בפסוקים הללו אינן נגמרות כאן. במסכת שבת (פד ע"ב) המשנה מתארת בקיצור את מה שהופיע כבר במסכת כלאים פ"ג משנה א, על ערוגה שיש בה שישה טפחים על שישה טפחים שאפשר לזרוע בתוכה חמישה מינים שונים של זירעונים ולא יהא הדבר אסור משום כלאים. הגמרא מסבירה שהטעם לדין זה הוא שלחכמים מקובל שחמישה מינים המפוזרים  בצורה מסוימת בערוגה בת שישה טפחים על שישה טפחים אינם יונקים האחד מהשני, ולכן הדבר מותר. הגמרא הייתה יכולה לעצור כאן, ואנו היינו אומרים לעצמנו, כמו במקרים אחרים, שבודאי יש כאן איזושהי הלכה למשה מסיני, 

שהיא המקור לקבלתם של חז"ל. אולם הגמרא לא עושה זאת. היא מביאה את דרשתו של האמורא הארץ ישראלי ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל,
על הפסוק המובא בראש דברינו. ר' יוחנן מבין שהפסוקים מדברים על איסור כלאים (כך שיטת תוספות במקום, נראה ששיטת רש"י בהסבר הסוגיה שונה וקרובה יותר לפשט הפסוקים העוסקים בגזל), והגבול המדובר אינו גבול בין שדה אחד לחברו אלא בין מין אחד למין אחר. אולם הדבר המדהים הוא זהותם של אותם ראשונים עליהם מדבר הפסוק. כל עוד הסברנו את הפסוק לפי פשוטו, כסוג של איסור גזל בקרקעות ארץ ישראל, יש להניח כי ה'ראשונים' עליהם מדבר הפסוק
הם אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי אבות המטות שהנחילו את הארץ לבני ישראל. כך אכן מתבקש ממילה אפופת הוד קדומים כמו 'ראשונים'. אולם ר' יוחנן מפרש אחרת לגמרי את זהותם של אותם ראשונים. לשיטתו מדובר כאן על יושבי הארץ הקדמונים "בני שעיר החורי", שישבו בהר שעיר לפני בוא בני ישראל לארץ. אנשים אלו היו בעלי ידע אגרונומי פנומנאלי, והם ידעו על סמך ריח וטעם האדמה לומר איזו קרקע ראויה לגידול זה ואיזו ראויה לגידול אחר, וממילא גם הכירו את שיעור היניקה של כל צמח.

גזל הוא כלאיים

חז"ל אומרים "רובם בגזל ומיעוטם בעריות", כלומר גזל הוא העברה הנפוצה ביותר בין בני האדם. ומקביעתם של חז"ל אפשר להבין שהעברה הזו נפוצה גם אצל אנשים שלא נמצא אצלם הרבה עברות אחרות. נראה כי אחד הגורמים לקלות הראש הזו שאנו נוהגים בגזל היא 'קצר' כלשהו בהבנה שממון שנמצא אצל אחד הוא קניין אלוקי בלעדי שהוענק לאותו אדם, ומי שמעביר אליו חלק מאותו קניין שלא בדרכים המקובלות והלגיטימיות יוצר בעצם פגיעה בסדר המציאות ובמעשה בראשית.
כלאים היא מצווה המוגדרת בתורה כחוק, אולם באופן כללי אפשר להבין שהעיקרון המנחה את המצווה הזו הוא ההבחנה בין מינים שונים, והמקום המיוחד שיש לכל מין, כאשר ערבוב ביניהם הוא בעצם בלבול במעשיו של הבורא  יתברך,  בלבול  במעשה בראשית. אילו  היינו 

מתייחסים לשימוש בממון הזולת ככלאים, יש להניח שכמות  הגזל  הייתה  פוחתת  משמעותית.  האמת  היא
שהדברים נכונים גם בחו"ל, אולם בארץ ישראל הדבר נכון שבעתיים "משום שבארץ ישראל כל מה שיש לאדם הוא שלו בהחלט לדורות ולדורי דורות , מה שאין כן בחו"ל בגלות בין האומות אין לישראל זכות מוחלטת בקרקע, לכן אי אפשר לכנות זאת בשם השגת גבול מוחלט ממש וזה נחשב רק כמטלטלין שעוברים על "לא תגזול" (תורה תמימה). זו הסיבה שאיסור השגת גבול, שלא כמו גזל, נוהג בארץ ישראל בלבד.

פרסאות שבטבריה

ר' יהודה אומר הפרסאות שביעית שלהן מוצאי שביעית, שהן עושות לשתי שנים. אמרו לו: הרי הן אצלך בטבריה, ואינן עושות אלא בנות שנתן (תוספתא שביעית פ"ד ה"א)

שנת שמיטה במוצאי שמיטה

שנת השמיטה מממשת רעיון נאצל של 'כי לי הארץ'. אבל יש בה גם כמה סעיפים שגורמים הכבדה כזו או אחרת לא רק על החקלאי אלא גם על האדם הפרטי. השיש מלא בשאריות של פירות שביעית, והגינה זועקת לטיפוח מעבר למינימום המותר גם בשמיטה, כל זה גורם לנו, מלבד התענוג של שבת לה', להתגעגע גם לקצת עבודה. ובכל זאת, למרות שאנחנו כבר בעיצומו של אלול של סוף השמיטה, הרי ששבת הארץ עתידה ללוות אותנו עוד חודשים רבים. הסיבה המרכזית לכך היא שבפירות המועד הקבוע לתחולת קדושת הפירות הוא זמן החנטה של הפירות, כלומר הזמן בו מתחיל להיווצר הפרי. אם הפרי החל להיווצר בשנת השמיטה, למרות שהוא יבשיל זמן רב לאחר שהיא הסתיימה – הפרי יהיה קדוש בקדושת שביעית. זו הסיבה לכך שפירות ההדר של חורף של שנת השמיטה לא היו קדושים בקדושת שביעית (כי חנטו לפני השמיטה),ואילו אלו של מוצאי השמיטה יהיו קדושים
(כי חנטו בשנת השמיטה).

הפרסאות

במשנה מובאת דוגמה קיצונית של בנות שוח שפירותיהם הקדושים בקדושת שביעית מבשילים רק בשנה השנייה לשמיטה, כי זמן ההבשלה שלהם הוא שלוש שנים. בנות שוח מזוהות כצנוברים של אורן הצנובר או כאורן ירושלים, שאכן מבשילים רק כעבור שלוש שנים. ר' יהודה מביא דוגמה למין נוסף, פרסאות (או פרסיות), שזמן ההבשלה שלהן ארוך גם הוא אם כי פחות – הם מבשילים את פירותיהם לאחר שנתיים, ופירות השביעית שלהן מבשילים במוצאי שביעית. חכמים חולקים עליו וסוברים שהפרסיות שנמצאות בטבריה מתנהגות בפירוש שלא כדעת ר' יהודה, והן מבשילות פירותיהן  בתוך שנה אחת. לא נדון כאן בשאלה מהי בדיוק המחלוקת בין ר' יהודה לחכמים – האם זו מחלוקת במציאות או שיש כאן יסוד נסתר אחר שגורם למחלוקת. גם לא נדון בעובדה שמדברי חכמים משתמע שר' יהודה (הוא ר' יהודה בר אלעאי, החכם שמוזכר מספר הפעמים הרב ביותר במשנה) נחשב כתושב טבריה, בעוד שאנו מכירים אותו דווקא כתושב העיר אושא שליד שפרעם בגליל התחתון המערבי,  מקום מושבה הראשון  של  הסנהדרין  הגולה בגליל.   אבל   נאמר   כמה   מילים  על  טבריה, מהערים החשובות בארץ ישראל באלפיים השנים האחרונות.

טבריה עיר הקודש

העיר טבריה נוסדה בשנים הראשונות לספירת הנוצרים על ידי הורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס, שירש את מלכותו בגליל וקרה לה על שם מיטיבו הקיסר הרומי טיבריוס. יחד עם זאת העיר יושבת על חורבותיה, או נכון יותר על בית הקברות, של העיר המקראית רקת שבנחלת שבט נפתלי. מקומה של רקת המקראית מזוהה בתל רקת שמצפון לטבריה. בעיית הקברים מלווה את טבריה מאז היווסדה, ור' שמעון בר יוחאי נזכר כמי ש"טיהר את העיר טבריה, עשה אותה נקייה" באמצעות זריעת תורמוסים. לטבריה עבר ר' יוחנן מציפורי, ואיתו כנראה הישיבה המרכזית של ארץ ישראל והסנהדרין. בהמשך עבר לטבריה גם מושב הנשיאים. התלמוד הירושלמי נערך בטבריה ולא בירושלים, בה לא ישבו יהודים באותם שנים (בגלל חוק שאסר זאת). טבריה הייתה התחנה האחרונה של הסנהדרין לפני ביטולה (וגם של הנשיא האחרון רבן גמליאל השישי), ועל פי מסורת חז"ל משם היא גם עתידה להיגאל,

גם בימי שקיעתה של ארץ ישראל היהודית, בתקופה המוסלמית הקדומה, טבריה היהודית פרחה, ובאותה תקופה (ימי הגאונים) פעלו בטבריה משפחות של נקדנים ובעלי מסורה שהנחילו לנו את סימני הניקוד וטעמי המקרא הטבריינים, המשמשים אותנו עד היום. גם כתר ארם צובא, כתב היד הוותיק והמוסמך ביותר של התנ"ך נכתב בטבריה ונוקד על ידי ר' אהרון בר אשר בטבריה, בהמשך גלה כתב היד למצרים (שם השתמש בו הרמב"ם) ומשם לחלב (ארם צובא), כשאחרי קום המדינה חזר (ברובו) לארץ ישראל. בטבריה נעשה ניסיון להקמת אוטונומיה יהודית בימיה של דונה גרציה ואחיינה דון יוסף נשיא במאה ה-16, וברבע האחרון של המאה ה- 18 הגיעה אליה 'העלייה הראשונה האמיתית' של 300 תלמידי המגיד ממזריטש בראשות ר' מנחם מנדל מויטבסק. עוד קודם לכן חודש היישוב היהודי בה על ידי ר' חיים אבולעפיה שהוזמן לחדש את מסורת הרבנות המשפחתית על ידי השליט הבדווי דאהר אל עומאר ועלה בגיל 80 מאזמיר שבתורכיה כדי לקומם את הריסותיה. טבריה הייתה עיר מעורבת אך אחרי ששוחררה במלחמת השחרור לא נותרו בה כמעט ערבים. גם כיום מהווה טבריה על כ- 40,000 תושביה אחת הערים המרכזיות והחשובות בצפון הארץ.