פרשת עקב - אקלים אלוקי

הדשא של השכן ירוק יותר

המציאות האקלימית שבתוכה יצר ה' את ארץ ישראל איננה פשוטה. השכנים מדרום, המצרים, אינם סובלים ממחסור במים. ארצם אמנם מדברית ברובה, אך רוב האוכלוסייה מתגוררת בסמוך לנהר הגדול הנילוס, שמימיו זורמים בשצף כל השנה. אסונות יכולים להתרחש במצרים דווקא כתוצאה משיטפון של הנילוס. המצרים אמנם צריכים לעבוד כדי למשוך תעלות לשדותיהם, אך אספקת המים המרכזית קיימת תמיד. שיטת ההשקיה המצרית הייתה כזו שעל ידי רגב אדמה המוסת באמצעות הרגל ("אשר השקית ברגלך כגן הירק") היה אפשר לווסת את זרימת המים לחלקה. לא בכדי נחשבה מצרים לאסם התבואה של העולם העתיק.

ואם נסתכל על הממלכות הגדולות מצפון: אכד, אשור ובבל ארצות האזור המכונה מסופוטמיה (מילה שתרגומה שני הנהרות), גם שם מצב משק המים בטוח יחסית. שני הנהרות הגדולים, הפרת והחידקל, אינם מכזבים מימיהם, ומאפשרים שפע של חיים לגדותיהם.

אולם האזור שלנו, שמקורות המים הקבועים שלו מצומצמים, נזקק מאוד למקור מים שונה: מטר השמים. האמת היא, שגם מקורות המים הקבועים שכן ישנם לא יכולים היו להיות מנוצלים בצורה מספיק טובה, כי הארץ היא ארץ הרים ובקעות, וכריית תעלות השקיה במודל המצרי אינה אפשרית במציאות טופוגרפית כזו. גשמים הם הפיתרון הטוב ביותר, לפחות במציאות בה הבאת המים אפשרית רק באמצעות כוח הכבידה.

שקע חמקמק

הבעיה היא שגשמים הם לא מקור קבוע מספיק. המציאות הופכת להיות מסובכת במיוחד במיקום המאוד מסוים של ארץ ישראל. הדבר קשור לשקע הקפריסאי.

שקע ברומטרי הוא מערכת מזג אוויר שלחץ האוויר בה נמוך ביחס לסביבתה. השקעים הם אלו שעל פי רוב מורידים גשמים באזורנו. השקע המפורסם והחשוב באזור הוא השקע הקפריסאי, שמכונה כך על שם האזור ממנו הוא מגיע אלינו – קפריסין. השקע הזה מתקדם ממערב לכיוון מזרח אגן הים התיכון. כאן עומדות בפניו שתי אפשרויות: הראשונה היא להתקדם לכיוון מרכז ואז גם ארץ ישראל תקבל מים, והשנייה היא לנוע צפונה יותר, ואז את הגשמים יקבלו לבנון סוריה ותורכיה, ואילו רוב שטחה של ארץ ישראל יישאר צמא למים.

במה הדבר תלוי? התשובה פשוטה מאוד, והיא כתובה מיד בפסוקים הבאים אחרי אלו שצוטטו בראש דברינו: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום...ונתתי מטר ארצכם בעיתו יורה ומלקוש". לעומת זאת, אם יפתה חלילה לבבנו "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר". 'פו' אחד קטן מצידו של ה' והשקע ה'חמקמק' בורח לו צפונה.

מערכת כזו, כפי שאמרנו, אפשרית רק בארץ ישראל, שהיא "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה". הקב"ה נתן לנו דווקא את הארץ הזו כדי לדאוג שתמיד נישאר קרובים אליו. ברגע שאנחנו מתחילים לזייף – הוא שולח אות בדמות עצירת גשמים. זה לאו דווקא עונש, זה בעיקר אות, ניסיון לעורר שלא נשכח את תפקידנו.

זה יכול להיראות מאוד מלחיץ, כאילו ח"ו הקב"ה תופס אותנו בצוואר, כדי שלא נוכל לברוח ממנו. אבל זה בדיוק הפוך. ה' אוהב אותנו כל כך, ורוצה שנהיה תמיד בקרבתו. כדי שלא נגיע חלילה למצב בו כבר נהיה רחוקים מדי, הוא מאותת לנו ומזכיר לנו לחזור אליו, בטרם יהיה חלילה מאוחר, ואז החזרה עלולה להיות הרבה יותר קשה.

שכנים רעים - מתנה

המציאות הזו נכונה לא רק לאקלים, אלא גם למציאות הגיאו-פוליטית. לפני פחות משבועיים קראנו במגילת איכה "ציווה ה' ליעקב סביביו צריו", חז"ל דרשו פסוק זה על המציאות בה מול כל ישוב יהודי היה ישוב נכרי עוין סמוך. חיפה וקסטרא, טבריה וסוסיתא (היפופוליס). המציאות הזו נכונה גם היום, הן במישור היישובי (הרובע היהודי-הרובע המוסלמי, תל אביב-יפו) אבל גם במישור הלאומי. מאז שנוסדה מוקפת מדינת ישראל באויבים שחולמים להשמיד אותה. גם אחרי שנחתמו עם חלקם הסכמי שלום, אותם עמים אינם מחונכים כלל בכיוון הזה, והתעמולה האנטישמית פועלת שם בעוז.

גם המציאות הזו, שבימינו, כשהמים זורמים בברזים ומפעלי ההתפלה יוצרים מציאות שונה לחלוטין של משק המים, הקב"ה דואג להשאיר אותנו קרוב אליו. זה יכול להיתפס כמשהו מלחיץ, אבל זה יכול להתפרש כאות אהבה מריבונו של עולם.

 סנריות מבית נטופה

אוכלין ברגילה עד שיכלו סינריות מבקעת בית נטופה (שביעית ט ה)

ביעור הרגילה

עם התקדמות שנת השמיטה אנו מתחילים להיתקל לראשונה במצוות ביעור פירות שביעית. כבר הזכרנו בעבר שחובת הביעור חילקה את ארץ ישראל לשלוש ארצות: יהודה, עבר הירדן וגליל. כאשר אנו מסתכלים על כל אחת מהארצות כעומדת בפני עצמה, ובעת שכלה מין מסוים מהשדה שבאותה הארץ, יש לבער אותו גם מהבתים שבאותה הארץ.

משנה זו מלמדת אותנו כיצד נדע מתי כלתה הרגילה, צמח המכונה בימינו רְגֵלַת הגינה. הרגילה גדלה היום כצמח בר, אולם בעבר גודלה גם כצמח מתורבת

גם כיום ניתן למצוא אותה גדלה בר בשטחים המושקים בקיץ. הבעיה היא שצמח זה נוטה לעיתים להסתתר, וקשה לדעת מתי באמת כלה מינו מהשדה. המשנה נותנת כאן סימן ואומרת שכל עוד הסנריות (או סגריות/סנדיות) מצויות בבקעת בית נטופה אפשר לדעת כי גם הרגילה עדיין נמצאת בשדה. הרגילה היא צמח בעל עלים בשרניים האוגרים מים, וככזה הוא גדל באדמות לחות. גם הסנריות הן כנראה חובבות לחות, ולכן הן גדלות בבקעת בית נטופה, ששמה מלמד על לחות אדמתה. ברגע שצמח זה, שלא היה מוכר לרמב"ם (אם כי הוצעו הצעות לזיהויו), כלה מבקעת בית נטופה יש לבער את הרגילה מהבתים.

בקעת בית נטופה

בקעת בית נטופה היא הגדולה בבקעות הגליל התחתון, אורכה כ- 16 ק"מ ורוחבה הממוצע 3 ק"מ (רוחב מקסימאלי – 4.5 ק"מ). מבנהו של מרכז הגליל התחתון הוא של בקעות ורכסים, שסדרם (מדרום לצפון): רכס הרי נצרת, בקעת תורען, הר תורען, בקעת בית נטופה, רכס הרי יטבת, בקעת סכנין, רכס הרי שגור ובקעת בית הכרם. משם ואילך מתנשאים הרי הגליל העליון.

הבקעה מנוקזת רק בחלקה המערבי על ידי נחל יפתחאל. חלקה המזרחי, העמוק יותר, אינו מנוקז, ולכן מדי חורף נוצר בו אגם עונתי שמתייבש בחודשים הבאים, בהתאם לכמויות הגשמים שירדו. הסיבה להיווצרות האגם היא הימצאותה של שכבה עבה של אדמות חרסיתיות אטומות למים.

אדמות הבקעה שייכות בחלקן הגדול לכפרים הערביים בסביבה, שמעבדים אותם, כיום לא כל כך לצורך פרנסה כמו כתחביב או כשמירה על המסורת. במהלך השנים חולקו האדמות ליורשים ונוצרו שטחי עיבוד מאורכים, שלא ניתנים לעיבוד חקלאי מכני. עובדה זו הותירה צמחי בר שונים שנכחדו ממקומות אחרים בארץ, וכן נוף מדהים למתבונן על הבקעה.

בבקעת בית נטופה עובר המוביל הארצי בתעלה פתוחה, כשבמערב הבקעה הוקמו מאגרי אשכול שם מטופלים המים העוברים במוביל בטרם ימשיכו בדרכם דרומה.