פרשת 'ניצבים' - ראש השנה לטבע המתעלה

ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו" (ראש השנה א א)

מדוע ארבעה?

העובדה שהשנה היא מעגלית וחוזרת על עצמה מחדש שוב ושוב מאפשרת לבני האדם להציג את נקודת ההתחלה שלה בהרבה מאוד נקודות אפשריות. ראש השנה של דת אחת חל בתאריך מסוים ושל אחרת חל בתאריך אחר. יש להניח כי מאחורי כל קביעת נקודת התחלה (וסוף...) יש גם אמירה ערכית, שאפשר להסכים איתה או לחלוק עליה. נראה שהמוזר מכולם הוא ראש השנה היהודי. הוא מוזר פשוט מפני שהוא לא אחד. ארבעה (!) ראשי שנים מונה המשנה, כשכל אחד נחשב ראש השנה לעניין אחר. אפשר היה להסתפק בהסבר מקומי לכל אחד מראשי השנים הללו, אבל מכיוון, שכאמור, הקביעה מתי יחול ראש השנה היא בעלת אמירה משמעותית, נראה שהסבר מקומי ממש לא יספק.

מכיוון ששנים מתוך ארבעת ראשי השנים (אחד באלול וא'/ט"ו בשבט) הם פונקציונאליים לגמרי, נתמקד בשנים מראשי השנים הבולטים יותר, אחד בניסן, שהוא נראה מפשט פסוקי התורה ראש השנה של התורה שבכתב, ואחד בתשרי, זה שמכונה בתורה שבעל פה ראש השנה סתם, וכך הוא שגור בפינו ובתודעתנו עד היום.

טבע ומעבר לטבע

ראש השנה הטבעי, זה שמסמל את ראשיתה של העונה החקלאית הוא זה של תשרי. בניסן אמנם מתחיל שלב חדש, כאשר העולם מתנער מחבלי החורף הישנוניים ומתעורר לחיים, אבל הוא לא התחלה של משהו חדש, לכל היותר גילוי של כוחות חיים שהיו טמונים בו עוד קודם לכן.

אם נתבונן נראה שראש השנה של ניסן מהווה באמת התחלה של דברים שאין מקורם בטבע, הם אינם אוניברסאליים וייחודיים לעם ישראל. ראש השנה למניין שנות מלכי ישראל (זו השיטה העיקרית בגמרא) וראש השנה למועדי ישראל, שזמנם נקבע על ידי עם ישראל "מקדש ישראל והזמנים – ישראל דקדשינהו (= שמקדשים) את הזמנים". אלמלא ניתנה תורה לעם ישראל לא היו הרגלים הללו (אולי היו במקומם חגים חקלאיים בעלי מהות שונה לחלוטין).

לעומת זאת, מבט קל על אותם דברים שראש השנה שלהם הוא אחד בתשרי מגלה מיד שמדובר על דברים טבעיים, אוניברסאליים: לשנים ("לתאריך העולם" – רמב"ם), ולמצוות שונות הקשורות לעולם החקלאי: שמיטים, יובלות (תחילת קדושת שנת השמיטה והיובל), נטיעה (אילן שניטע 44 יום קודם לראש השנה מתחיל באחד בתשרי את שנתו השנייה לגבי מניין שנות ערלה) ולירקות (אסור לעשר מירקות שנלקטו לפני אחד בתשרי על ירקות שנלקטו מאחד בתשרי ואילך, וכן חלק מהמעשרות משתנים במעבר משנה לחברתה: מעשר שני בשנים א, ב, ד, ה לשמיטה, ומעשר עני בשנים ג ו לשמיטה).

אלילות מול אורו של משיח

התפיסה האלילית הקדומה גרסה שמה שהיה הוא שיהיה, השנה והמציאות כולה היא גלגל חוזר, אין לצאת ממנו ואין לשאוף למשהו טוב יותר. אחרי החורף יבוא האביב, ואחרי הקיץ יגיע הסתיו וחוזר חלילה. היהדות בישרה לעולם את החידוש הגדול: העולם מתקדם, והוא הולך ומתעלה לקראת הגאולה וגילוי אורו של משיח. מהיהדות זלג הרעיון הזה לדתות אחרות שעיוותו אמנם את המסר היהודי המקורי אך את התקווה לעתיד טוב יותר הן לקחו איתן, עד כדי כך שהרעיון המשיחי העקרוני הוא נחלת רובו של העולם המודרני.

הדברים הגיעו עד כדי כך שאפילו כאלו שאינם מאמינים כלל אימצו את הרעיון הזה, לעיתים בצורה קיצונית יותר מאשר המאמינים. רוצים הוכחות? קומוניזם, הומניזם ואפילו במדעי הטבע – תיאוריית האבולוציה, שמהווה יסוד מוסד לכל גישה שמבקשת לכפור במעשה הבריאה של ספר בראשית (למרות שהיא בפני עצמה אינה נוגדת בהכרח את הכתוב שם, ולא כאן המקום להאריך) הכניסה את יסוד ההתפתחות וההשתכללות למקום המקובע ביותר – לעולם הטבע (וראו על כך באורות הקודש ח"ב עמ' תקלז).

החידוש בתפיסה היהודית המקורית הוא שהשינוי יבוא מתוך הטבע אבל בעזר אלוקי. לא מספיק להאמין שאי פעם נצא מתוך המציאות השחורה והשלילית, אלא ההנחיה האלוקית היא להגיע מתוך החיים הטבעיים ואותם לרומם ולקדש. הדבר נכון לגבי העולם החקלאי, שאת קריאת הכיוון לתיקונו נותנות המצוות התלויות בארץ, והן לגבי כל מערכות החיים האחרות. ההיסטוריה אינה רק תיאור גלגולי העולם המקריים, אלא 'הסתוריה' (כפי שנהג הראי"ה קוק לכתוב מילה זו) – הסתתרותו של השי"ת המכוון את הבריאה לעבר תיקונה.

הספירלה של ראש השנה

אם את היסוד של השינוי המשדד את מערכות הטבע, בצורה של קו ישר העולה מעלה נותן חודש ניסן, החודש בו יצאנו ממצרים באותות ובמופתים, הרי שאת היסוד הטבעי, המעגלי, נותן חודש תשרי, בו נברא העולם (כדעת ר' אליעזר שדעתו נקבעה להלכה בתפילות ראש השנה – "זה היום תחילת מעשיך"). אבל כאן לא מדובר במעגל החוזר על עצמו אלא במעין ספירלה, בה בכל שנה אנו חוזרים לאותה נקודה – אך גבוה יותר. ראש השנה היהודי אינו ציון דרך היסטורי בלבד אלא, כפי שהסברנו, 'הסתורי', המעיד על התקדמות העולם בעוד דרגה.

כשעם ישראל אינו נמצא בארץ הוא אינו יכול לפעול את התיקון בתוך מהלכי הטבע ולכן ראש השנה של התורה שבכתב שניתנה במדבר (כשקביעתו של ניסן כראש חודשים נעשתה עוד במצרים) הוא אחד בניסן, בעוד שהתורה שבעל פה, שחיבוריה היסודיים הראשונים: מדרשי ההלכה והמשנה נערכו בארץ ישראל, סימנה דווקא את אחד בתשרי כראש השנה.

במשנה השנייה של מסכת ראש השנה מופיע אירוע נוסף שהתרחש באחד בתשרי: "כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון". ביום הזה נסקרים כל הברואים וה' יתברך בודק האם אכן הם התקדמו, או שהם נשארו באותו מצב בו היו בשנה שעברה, וכל מה שהשתנה הוא המיקום בתוך המעגל שבאמת אין לו התחלה ואין לו סוף.

שנה טובה ומתוקה, שנה שבה נזכה להתקדם ולקדם את הבריאה כולה לעבר ייעודה הנצחי!

כרם רבעי באלוני ממרא

כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד מכל צד. ואיזהו תחומה: אילת מן הדרום... (ה ב)

מיהי "אילת מן הדרום"

לרגל סיומה של שנת השמיטה הפטורה מהמעשרות וכניסתנו לשנה הראשונה למניין השמיטה שבה מפרישים מעשר שני מלבד תרומה גדולה ומעשר ראשון (ולא מעשר עני המופרש בשנים ג ו לשמיטה). כדאי לשוב ולהיזכר במשנה זו שכבר עסקנו בה בעבר. המשנה מדברת על כך שכרם רבעי (וכן מעשר שני, שלו – דין דומה) יש להעלות לירושלים ולא לפדות כשמדובר היה במקום קרוב יחסית. המטרה הייתה ליצור מצב בו שווקי ירושלים יהיו מעוטרים בפירות. מקום קרוב נחשב כל מקום שהמרחק שלו מירושלים הוא יום הליכה אחד. הגבול מכיוון דרום הוא אילת.

מובן שלא יכול להיות שמדובר על אילת המוכרת לנו היום כעיר השוכנת על שפת ים סוף, בדרום הרחוק של הארץ, שהמרחק שלה מירושלים גדול בהרבה מיום הליכה אחד. אילת זו יש לחפש באזור הרי חברון, הנמצאים דרומית לירושלים. באזור זה ישנם גם כרמים רבים, הידועים בטיבם המשובח (דבר הקשור גם לגובה הרב של האזור היוצר קור שמועיל מאוד לאיכות היין המיוצר מהענבים). המקום המוצע הוא המכונה בערבית ראמת אל-חליל (רמת אברהם), צפונית לחברון ושלושים ושנים קילומטרים דרומית לירושלים, דבר המתאים למהלך יום אחד.

אברהם אבינו, פיסטוק, עבדים יהודים והסכם חברון

שם המקום אילת הוא מלשון אלה, ומזכיר את אלוני ממרא אשר בחברון (אצל יוסף בן מתתיהו יש כאן בלבול בין אלה לאלון). המקום מכונה גם בטנה, כשאלת הבטנה היא הפיסטוק החלבי המפורסם (אגוז האדמה המכונה בימינו בוטן לא היה מוכר כלל בימי קדם ומוצאו מהעולם החדש). אב הכנסיה הירונימוס כותב כי ביריד המפורסם שהיה בבטנה נמכרו אלפי יהודים לעבדות אחרי כשלון מרד בר כוכבא, ולכן הוא זכור לגנות. הוא נחשב גם כמקום אלילי מובהק, ולכן אסרו לסחור בו.

במקום היה עד המאה ה- 19 עץ מרשים שכונה 'אשל אברהם', שהוזכר באחת המסורות כעץ שעליו נשענו המלאכים. מסוף המאה ה- 19 מזוהה העץ במקום אחר, בחצר הכנסייה הרוסית בחברון. זכותו של אברהם אבינו כמו גם היהודים הרבים שהתייסרו במקום בימי הרומאים לא הצדיקו בעיני ממשלת ישראל התעקשות עליו, והוא נמסר לידי הערבים במסגרת הסכם חברון בתשנ"ז מתוך הבטחה שתישמר גישה חופשית של יהודים אליו, הבטחה שלא קוימה.

בתפילות הימים הנוראים, כשנזכיר את זכותו של אברהם אבינו, נזכר במקומות בהם פעל ושלצערנו אינם בשליטתנו המלאה, ובכלל זה ניזכר במצוות מעשר שני שאיננו יכולים לקיים אותה בשלמות היום, כמו מצוות אחרות הקשורות לטומאה ולטהרה, לירושלים ולמקדש.