פרשת ואתחנן - קותלי חזיר כשרים למהדרין

"והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ... ערים גדולות וטובות אשר לא בנית, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מילאת, ובורות חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת. השמר לך פן תשכח את ה'..." (דברים ו י-יב)

 'מלאים כל טוב' – אמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב: קתלי חזירים [מלמד שאפילו דברים טמאים הותרו להם] (חולין יז ע"א)

תל סימוניא

אמת חלקית המחליפה אמת גדולה

אחת מתופעות הלוואי הכואבות של מי שגילה רכיב כזה או אחר של אמת היא שפעמים רבות הרכיב הזה שהוא גילה הופך בעיניו להיות חזות הכל. למשל: קורה שאדם התקרב לתלמיד חכם גדול, שמסייע לו מאוד להתעלות מבחינה רוחנית. אותו אדם ינסה כמה שיותר להפיץ את שמו של רבו, ולקרב כמה שיותר אנשים לחסות 'תחת כנפיו' של אותו צדיק, מתוך הנחה שאם לו זה היה טוב זה בטוח יהיה טוב לכולם. האמת היא שפעמים רבות, יש דרך בעבודת ה' שטובה לאדם אחד אך ממש לא טובה לאדם אחר. הבעיה היא שאותו חסיד, שניזהר מלכנות אותו 'חסיד שוטה' כי הרבה פעמים מדובר בחסידים אמיתיים ולא שוטים, לא מצליח להבין את זה והוא מנסה, לפעמים כמעט בכוח ממש, לכפות על חברו את הרב שלו.

זה לא רק עניין פרסונאלי. זה יכול להיות נכון לגבי כל דבר טוב, הן במה שנתפס בעיני אנשים כ'עבודת ה'' והן במה שנתפס אצלם כמה שמחוץ לזה, למשל הדרכות בריאותיות. הרבה פעמים יכולים אנשים להיתפס להנהגה בריאותית מסוימת ו'למסור עליה את הנפש', מתוך הבנה שהיא חזות הכל. אבל צריך לדעת שגם אם מדובר בדבר נכון, הרי שלכל דבר בעולם הזה יש את המקום והזמן הנכונים בו הם אמורים להיות ממומשים 

הבעיה בהתמקדות בפן מסוים של אמת היא שהאדם הופך את אותו פן של אמת לתחליף לאמת הגדולה עצמה, לריבונו של עולם. יש כאן צד מסוים של עבודה זרה, בה האדם נוטל את הכתר ממי שבאמת הוא שייך לו ומניח אותו על ראש אחד מעבדיו. זו הבעיה וזה גם הפיתרון. בשעה שהאדם יבין שהאמת המוחלטת הוא רק מקור האמת ולא מי מעבדיו, גדול ככל שיהיה, הוא יהיה משוחרר מההשתעבדות המוחלטת לאותו צדיק, לאותה דרך בעבודת ה' או לאותו גילוי קטן או גדול של אמת.

ארץ ישראל והמצוות – כלי להשראת השכינה אך לא התכלית עצמה

הדברים נכונים גם ביחס לדברים החשובים ביותר שאנו מכירים. ארץ ישראל היא דוגמה מובהקת לדבר כזה. "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה", שישנה סדרה שלימה של מצוות שאינן נוהגות אלא בה, ארץ הנבואה, שצדיקי עליון ובראשם משה רבנו השתוקקו להיכנס אליה, עלולה להיהפך אצל אנשים מסוימים למטרה בפני עצמה. וכשיש כאלו שמדמים שארץ ישראל היא ערך בפני עצמו, מנותק מבורא עולם, הסכנות הם רבות ולא רק בתחום הרוחני גרידא. ארץ ישראל עצמה נמצאת בסכנה, ובימים אלו אנו מציינים עשור לאחת הדוגמאות המובהקות לכך.

יתרה מזו, אפילו המצוות עצמם, קורה לא אחת שהן הופכות להיות המטרה העיקרית, כשמי שציווה עליהן נשכח. כמובן, אין הכוונה לכך שיש זמן בו אין צורך לשמור מצוות, חס ושלום. הכוונה היא שאסור לאדם לשים את תכלית מגמתו בהידורים ובחומרות, תוך שהוא כלל לא מביא בחשבון שיש מישהו שציווה אותן. אפשר להיות 'סוחר חומרות' גדול, אך להיות רחוק מריבונו של עולם. כנראה כדי שנזכור את הדברים הללו נקט ה' יתברך בדרך מעניינת. כדי שלא נחשוב שארץ ישראל והמצוות הם מטרה בפני עצמה, מנותקת מריבונו של עולם, התיר לכובשי הארץ לאכול בשבע שנות הכיבוש כל מה שהם מוצאים, ולפי אחת הדעות בגמרא לאו דווקא מטעמים של מלחמה ופיקוח נפש (עיין תורה תמימה במקום). גם לגבי ערלה מלמדת אותנו המשנה

בפרק הראשון של מסכת ערלה: "עת שבאו אבותינו לארץ: מצאו נטוע – פטור מן הערלה". אף על פי שמה שניטע בידי גוי חייב בערלה הרי מה שמצאו נטוע אינו חייב בערלה. עלינו לזכור שלא ארץ ישראל בפני עצמה יוצרת את הקדושה אלא מי שברא אותה והעניק לה את קדושתה. עובדה, בכיבוש הארץ אנשים יכלו לאכול ערלה ולא הייתה בזה שום בעיה. גם חזיר, סמל המאכלות האסורות, אסור רק כשריבונו של עולם קובע שהוא אסור. אם הוא יחליט שזה מותר – כבר אין בזה בעיה. היתר החזיר ושאר האיסורים נועד להוות תזכורת לכך שמטרת המצוות הן ההתקרבות לה' שנגרמת על ידן, ולא המצוות הן המטרה הסופית.

הרחקות בסימוניא

'תבואה בתבואה בית רובע' –  ובלבד שלא תהא חבושה מארבע רוחותיה.  רבי זעירא בעא קומי רבי יסא כי נן אמרין הדא בקעת סימוניא אין זורעין לתוכ' אלא מין אחד בלבד. [תרגום: ר' זעירא שאל לפני רבי יסא: לפי מה שאמרנו, בקעת סימוניא אין זורעין לתוכה אלא מין אחד בלבד (ירושלמי כלאים פ"ב ה"ח)

המשנה במסכת כלאים מדברת על ההרחקות שיש לעשות בין זרעים ממינים שונים כדי שלא לעבור על איסור כלאי זרעים. בין מין אחד של תבואה למין אחר של תבואה (נאמר חיטה ושעורה) יש להרחיק שיעור בית רובע (שטח אדמה שראוי לגדל רובע הקב תבואה). זאת לעומת הרחקה בין מינים שונים של ירקות שהיא רק שישה טפחים. הסיבה היא ששישה טפחים הוא השיעור המינימאלי כדי שאזור היניקה של זרע אחד (שהוא שלושה טפחים) לא יתערב באזור היניקה של זרע אחר, זה המינימום כדי שלא לעבור על איסור תורה. לעומת זאת בתבואה, שבה מקובל לזרוע שטחים גדולים (שלא כמו בירק) נדרשת הרחקה גדולה יותר של בית רובע, כדי ששטחי הזריעה של זרעי התבואה השונים גם לא יראו על ידי מתבונן מן הצד כאילו הם מעורבים. דרישה מחמירה זו בתבואה היא מדברי חכמים, מעבר לדין תורה של הרחקת שישה טפחים.

הירושלמי מוסיף חומרא נוספת וקובע שהרחקה כשיעור של בית רובע מועילה בתנאי שהשדה לא יהיה מוקף מארבע רוחותיו במין השני. אם הוא אכן יהיה מוקף, גם הרחקה של בית רובע לא תועיל, כי במצב כזה השדות ייראו מעורבים למרות ההרחקה.

ר' זעירא שואל את ר' יסא: לפי זה בבקעת סימוניא, שם כנראה מקובל היה לזרוע את כל הבקעה (בקעה בלשון חז"ל כמו בערבית איננה דווקא עמק כבלשון ימינו, אלא שטח אדמה כמו בערבית) מין אחד בלבד, אדם שיש לו שם שדה לא יוכל לזרוע בו מין אחר, שהרי כל שאר השטחים מסביבו יהיו של המין השני, והרחקה במקרה זה לא תועיל לו. ר' יחיאל מיכל אפשטיין בעל 'ערוך השולחן' (יו"ד רצז לב) מסביר על פי שיטת הרמב"ם שר' זעירא התכוון בעצם לדחות את ההלכה האומרת שבמקרה של שדה חבושה מארבע רוחותיה הרחקת בית רובע אינה מועילה, כי לפי זה בבקעת סימוניא אי אפשר לזרוע מין אחר, ואנו יודעים שאין זה דבר נכון. לכן, מסביר ערוך השולחן, הרמב"ם לא הזכיר להלכה את ההגבלה של שדה המוקפת מארבע רוחותיה.

סימוניא היא עיר המוכרת לנו מימי הבית שני, המשנה והתלמוד, אבל היא עתיקה הרבה יותר.  במקרא היא מופיעה בשם שמרון (כבר חז"ל מזהים ששמרון היא סימוניא – ירושלמי מגילה פ"א ה"א). מעניין שאין מדובר פה על מקרה שהשם המקורי אבד, כי בתעודות חיצוניות

המקום נקרא גם בימי המקרא בשם שמע'ון או שַמעוּנַה, כך שהשם המקראי השתבש קמעא, אך מקורו ברור.

שמרון נמנית על הערים החשובות בשולי עמק יזרעאל על הגבול המערבי של הגליל התחתון. מלכה נמנה בין ל"א המלכים שכבש יהושע והיא אף מופיעה כעיר בנחלת זבולון. בימי הבית השני היא נודעה כבר בשם סימוניא, וכך היא מוזכרת אצל יוסף בן מתתיהו כמקום שלוחמים יהודים התבצרו בו לקראת הקרב עם הרומאים במרד הגדול.

סימוניא מוזכרת אצל חז"ל (ירושלמי יבמות פ"יב ה"ו) בהקשר נוסף (מלבד הלכות כלאים), בכך שאנשיה פנו לרבי יהודה הנשיא, שסימוניא נמצאת בין שני הערים בהן ישב – ציפורי ובית שערים, וביקשו שימנה להם רב. רבי שלח אליהם את אחד מבכירי תלמידיו לוי בר סיסי. כשהגיע, העמידו אותו על בימה גדולה והחלו לשאול אותו שאלות בהלכה ולא ידע, באגדה ולא ידע. בני סימוניא המאוכזבים באו לרבי והתרעמו על ה'מציאה' הגדולה ששלח להם. אמר להם רבי: "דעו לכם שנתתי לכם אדם כמוני", קרא לו רבי ושאל אותו את כל אותן שאלות ששאלוהו אנשי סימוניא והוא ענה היטב. שאלו רבי מדוע לא אמר להם את התשובות אם הוא יודע אותם, השיב לו לוי בר סיסי בגילוי לב: הם עשו לי בימה גדולה, ליבי נתגאה ושכחתי את תלמודי. 

בסמוך לתל שמרון/סימוניא נמצא מושב העובדים הראשון נהלל, כשלמרגלות התל מצוי בית הקברות של המושב ובו כמה דמויות מפורסמות. לאחרונה גילה תושב היישוב תמרת הסמוך לתל כתובת על סלע ובה המילה 'שבת', שהחוקרים סבורים שנועדה לסמן את קצה תחום שבת של היישוב מהלול ששכן בקרבת מקום. לרגלי התל מצויה שמורה של עצי שיטה מלבינה, הצפונית ביותר בעולם למין זה, שלדעת פרופ' פליקס הוא מין השיטה ממנו נעשו קרשי המשכן.