?! פרשת נח - אירוע יוצא דופן יוצר תיקון גדול – האומנם

ויאמר ה' אל ליבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו (בראשית ח כא-כב)

אירוע יוצא דופן יוצר תיקון גדול – האומנם?!

הרבה דברים נאמרו בגנותה של השגרה. היא שוחקת, משעממת ומעייפת. כמה אנחנו שמחים שסוף סוף יש איזשהו חג או אירוע משפחתי משמח, שגורם לנו להתרומם כמה טפחים מעל הארץ. להבדיל, למרות שאנו לא מחכים לזה חלילה, לעיתים גם אירוע מצער תורם ליציאה מהשגרה, גם אם לא בצורה המצופה.

מבחינה מסוימת מאורעות יוצאי דופן, שמחים ושאינם כאלה שווים זה לזה בכך שהם מוציאים את האדם מהשגרה. מקובל לחשוב שבכוחם של מאורעות אלה לזרז תהליכים ולהביא פיתרון לבעיות שבימי השגרה האפורה בני האדם דשדשו בהן. האם זה נכון? בחינה של כמה מאורעות כאלה תוביל למסקנה שלא בהכרח.

די אם ניקח את מעמד הר סיני, אותו מאורע כביר שנצרב בתודעת עם ישראל וממנו בתודעת האנושות כולה. ה' אלוקי ישראל מתגלה בצורה שלא הייתה כמותה לפני כן ואחרי כן לעיני עם שלם. לא חולפים ארבעים יום והנה – הנפילה של חטא העגל. אם חשבנו שהמציאות של "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" שהייתה נכונה לגבי מצבו של עם ישראל במצרים השתנתה – הרי לנו שלא ממש. שלושת החודשים שחלפו מאז יצא עם ישראל ממצרים, על כל מאורעותיהם הפלאיים, לא הצליחו לעקור מתוכו בעיות אמוניות. אפילו לא מעמד הר סיני.

גם בפרשתנו, המציאות הופכת להיות מושחתת כל כך עד שאין לה תיקון אלא כליה כמעט מוחלטת. ובכל זאת, כשה' מבטיח שלא יהיה יותר מבול (או במילים אחרות השבתה מוחלטת של סדרי הטבע) הוא אינו מנמק זאת בכך שבעקבות המבול העולם תוקן, וכבר לא יהיה צורך במבול, אלא במילים: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". כלומר, טהרה חד פעמית (בין בצורה של אירוע משמח או כואב) לא תשנה את המציאות הבסיסית שיצר לב האדם רע מנעוריו. אחרי שיעבור אותו אירוע חד פעמי היצר ימשיך לקשקש באדם כזוג ובעצם, לכאורה, לא הרווחנו דבר.

אבולוציה ולא רבולוציה

האם לפי זה יש להתייאש מתיקון האדם והחברה? בודאי שלא! יש דרך לתקן, אבל הפיתרון הוא לא רבולוציה (=מהפיכה) אלא אבולוציה (=התפתחות). ניתן לסתת את הסלע הזה שנקרא יצר הרע, אבל זה תהליך איטי, שנעשה דווקא בשגרה. היצר מוכן לשבת בשקט ביום הכיפורים, על מנת שיוכל לחדש את עבודתו מיד במוצאי הצום. דווקא פעולות שנעשות בימי השגרה כדי לרומם את האדם ולקדשו הן אלו שבכוחן לתקן באמת את העולם.

אם דברינו נכונים, מה בכל זאת התפקיד של האירועים 'שוברי השגרה'? התפקיד של אותם אירועים הוא להתוות דרך, להציב כיוון, ובמקרה של אסון טבע כמו המבול – גם להיפרע מכאלה שאין יותר סיכוי לתקנם. מאוחר יותר, עם החזרה לשגרה צריך לאט לאט להוריד את ההתגלות הגדולה (והתגלות גדולה יש בכל אירוע שובר שגרה, הן מעמד הר סיני והן המבול) לנפש האדם, כך שדווקא מעשים טובים שגרתיים יתקנו אותה.

המצוות התלויות בארץ הן דוגמה טובה לשני הסוגים הללו גם יחד. מצד אחד רוב המצוות הללו הן מצוות 'אפורות' שגרתיות, נטועות עמוק בתוך העולם החקלאי שהרוטינה הקבועה של זרע-קציר-קיץ וחורף חוזרת על עצמה שוב ושוב. אבל יש גם מצוות התלויות בארץ שהן שוברות שגרה, שביעית או יובל החלות אחת לפרק זמן, וביכורים, מצווה חגיגית במיוחד המוציאה את האדם משדהו ומכרמו ומעלה אותו ברוב פאר והדר לבית המקדש, שם הוא גם מצהיר במסגרת פרשת מקרא הביכורים על הכרתו בכך שבורא העולם הוא שנתן לו את הצלחתו החומרית. אמנם המצוות הללו לבדן אין בכוחן לשנות את מהותו של האדם, אבל הן מתוות כיוון, והמצוות האחרות, האפורות יותר אך היומיומיות יחוללו אט אט את השינוי המיוחל.

הגפנים המודלות של כפר עזיז

מעשה שהלך ר' יהושע אצל ר' ישמעאל לכפר עזיז והראהו גפן מודלה על מקצת  תאנה. אמר לו: מהו להביא זרע אל תחת המוֹתר? אמר לו: מוּתר. והעלהו משם לבית המגניה והראהו גפן שהיא מודלה על מקצת הקורה וסדן של שקמה ובו קורות הרבה. אמר לו: תחת הקורה זו אסור והשאר מוּתר  (כלאים ו ד)

הדליה על אילן סרק ועל אילן מאכל

איסור כלאים כולל מספר איסורים שהחמור שבכולם הוא איסור כלאי הכרם, שפירותיו אסורים לא רק באכילה אלא גם בהנאה. כלאי הכרם אסורים כאשר הם נעשים  על ידי זריעה של גידול חד שנתי בסמוך לגפן או תחת אחד מענפיה המשתרגים. הדְליה של גפן על ענפיו של אילן אחר אינה אסורה בפני עצמה. אולם במידה ומדובר באילן סרק (או 'אפיפירות' -  חוט או קנה מלאכותי שנועד לשם הדליית הגפן עליו) אסור לזרוע תחת הענף שעליו הודלתה הגפן, ואפילו לזרוע תחת הענפים האחרים שאין עליהם הדליה אסור. הסיבה לכך היא שבגלל שמדובר באילן סרק, לאדם לא אכפת לבטל את האילן ולהפוך אותו לאמצעי תמך עבור הגפן, ולכן גם הענפים ששריגי הגפן טרם הגיעו אליהם נחשבים כמיועדים להדליה ואסור לזרוע גידול חקלאי חד שנתי תחתם, ואם זרע והגפן התפשטה מעל החלק הזרוע – אסורים גם הענבים וגם הזרע, בהתאם לדיני כלאי הכרם.

לעומת זאת במקרה שהגפן השתרגה על גבי ענף של אילן מאכל, אף שאסור לזרוע תחת הענף שהגפן משתרגת עליו, הרי שמותר לזרוע תחת הענפים האחרים. הסיבה להבדל בעניין זה בין אילן מאכל לאילן סרק נעוצה בהנחה שבעוד שלאדם לא אכפת להפוך את אילן הסרק שלו לאמצעי תמך לגפן, הרי ש"אין אדם מבטל תאנתו מפני גפנו", אדם לא יוותר על שימושה של התאנה כאילן מאכל כך שתמות או שתפסיק להוציא פירות רק כדי שתשמש כתמך לגפן, וממילא אין שאר הענפים נחשבים כמוכן לכך שהגפן תתפשט גם עליו. ואם זרע והגפן התפשטה מעל החלק הזרוע עליו לפנות את שריגי הגפן למקום אחר שלא מעל האזור הזרוע, ואין הפירות אסורים. יש להדגיש כי איסור הכלאים היחידי כאן הוא של זריעת גידולים חד שנתיים תחת הגפן, בעוד שעירוב ענפי הגפן ואילן המאכל האחר אינו אסור משום כלאים.

במקרה של ר' יהושע שהגיע לכפר עזיז וביקר שם את תלמידו ר' ישמעאל תושב המקום הובאו לפניו שני מקרים. המקרה הראשון הוא מקרה קלאסי של גפן המודלית על אילן מאכל, ובמקרה הזה תאנה. ר' ישמעאל נשאל האם מותר לזרוע תחת "המוֹתר", כלומר תחת החלק בענף שהגפן טרם השתרגה עליו. ר' יהושע ענה, כמובן, שהדבר מוּתר. משם נלקח ר' יהושע למקום סמוך (שהיה כנראה גבוה יותר, על פי הלשון 'והעלהו'), ונשאל על גפן שהודלתה על קורה ובסמוך לה היה אילן של שקמה (הקורה אינה קשורה לשקמה – כך על פי הבנת הרב קאפח בדברי הרמב"ם בפירושו למשנה) שבו קורות הצומחות מהשקמה. דינה של הקורה החיצונית הוא ככל אפיפירות ואילן סרק ושם אסור לזרוע תחת המוֹתר. לעומת זאת בשקמה הדין שונה. שקמה אף היא נחשבת (לדעת הרמב"ם) כאילן מאכל, למרות שעיקר שימושה הוא לצורך קורות העץ שהיא מגדלת, כי סוף סוף היא מעמידה פירות הראויים למאכל. לכן זריעה תחת חלק הענף שהגפן טרם השתרגה עליו מותרת, כדין אילן מאכל.

כפר עזיז מזוהה בחורבת עזיז הסמוכה ליטה. על ר' ישמעאל נאמר שהתגורר סמוך לאדום, ובאמת אזור זה כונה בימי הבית השני אדומיאה, כי האדומים התיישבו בו אחרי חורבן הבית הבית הראשון. יתכן גם שמיקומו של כפר עזיז באזורים הדומיים של הר חברון נחשב כסמוך לאדום המקראי ממזרח לערבה.

המקום לא נחפר אולם סקר ארכיאולוגי שנערך במקום לאחר מלחמת ששת הימים איתר גיתות ומערות קבורה בעלות סממנים יהודיים, גם אחרי מרד בר כוכבא, מה שמלמד על התאוששותו של היישוב מכישלון המרד שפגע באזור יהודה בצורה הרסנית. במקום נתגלה מבנה גדול שזוהה על ידי דוד עמית ככנסייה (בגלל צורת המבנה וצלבים שהיו בו ובקרבתו). הדבר מלמד כי היישוב היהודי שהיה במקום בימי המשנה ובתחילת ימי התלמוד 'נכבש' בהמשך השנים על ידי הנוצרים ששלטו בארץ בתקופה הביזנטית.

מיקומו כמו גם מהותו של 'בית המגניה' אינם ידועים. יש המשערים כי מדובר על מקום הסמוך לכפר עזיז או שם משפחה שישבה בכפר עזיז. היו שזיהו בשם את המילה 'הגנה', ואז אולי הכוונה למערות מסתור שהיו ועודן בכפר עזיז ובדרום הר חברון כולו.