פרשה וארץ - לך לך

לך לך: שינוי שם - שינוי המהות

תקציר: שינוי שמו של אברם לאברהם מייצג שינוי במעמדו. הוא הופך להיות אביהם של הגרים ובכך מאפשר להם גם לקרוא פרשת מקרא ביכורים לדעת ר' יהודה. המשנה אמנם חולקת על כך, אך יש בדבר ללמדנו על שני צדדים בשייכותם של הגרים לעם ישראל. שני הצדדים הללו קיימים גם בכל אחד ואחד מאיתנו. בית שאן היא עיר בעלת מעמד הלכתי מיוחד, מהערים העתיקות והמיוחדות בפוריותן בארץ, בעברה עיר מעורבת וכיום יהודית לחלוטין. אברהם – אביהם של ישראל והגרים

והפרתי אותך במאוד מאוד ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו (בראשית יז ו)

בית שאן

תני בשם רבי יהודה הגר מביא ביכורים וקורא, מאי טעמא? דכתיב: 'כי אב המון גוים נתתיך' – לשעבר היית אב לארם ועכשיו אתה אב לכל הגוים (ירושלמי ביכורים פ"א ה"ד)

גר – מביא וקורא או לא קורא?

על פניו נראה שהפסוק והדרשה שעליו סובבים סביב עולם האגדה והרעיון, אולם מהר מאוד לומד מזה ר' יהודה הלכה למעשה בעניין אנושי רגיש – אפשרותו של גר להביא ביכורים ולקרוא את פרשת מקרא הביכורים ככל יהודי אחר. אולם ההלכה שלומד רבי יהודה מפסוק זה סותרת משנה מפורשת במסכת ביכורים (א ד), שם נאמר: "הגר מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר 'אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו' (דברים כו ג). אם הייתה אימו מישראל, מביא וקורא. וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו, אומר אלוהי אבות ישראל; וכשהוא מתפלל בבית הכנסת, אומר אלוהי אבותיכם. ואם הייתה אימו מישראל, אומר אלוהי אבותינו".

ההלכה העולה מהמשנה מסמנת את הגרים מבחינה מסוימת כסוג ב'. זה אמנם לא אמור לגרוע מהאהבה שעליה אנו מצווים ביחס לגר יותר מאשר לכל יהודי אחר, אבל היא בודאי ממקמת אותו בצד: הארץ לא ניתנה לו, והאבות הקדושים אינם באמת אבותיו. את המשנה הזו פוסק להלכה רבינו תם (בבא בתרא פא ע"א תוד"ה 'למעוטי').

אולם הדרשה הזו שמביא הירושלמי בשם ר' יהודה נוקטת דרך הפוכה מהמשנה. לשיטתה הגר יכול להביא ביכורים, ובודאי שהוא יכול לומר בתפילה אלוקי אבותינו, שהרי אברהם אבינו הוא כן אביו "ועכשיו אתה אב המון גוים". כשיטה זו פסק הרמב"ם (הלכות ביכורים פ"ד ה"ג), ואף עודד באמצעותה את רוחו של ר' עובדיה הגר, מגרי הצדק של דורו, באגרתו אליו. גם הר"י בתוספות בבא בתרא הנ"ל פסק כירושלמי.

שני צדדים בגר

נראה שמחלוקת זו מציגה שני צדדים בשייכותו של הגר לעם ישראל. מצד אחד, מבחינה ביולוגית הוא אינו צאצא של האבות הקדושים, ולכן הוא גם לא נוחל חלק בארץ כמו יורש. מצד שני הוא כן בנו הרוחני של אברהם אבינו, אולי אפילו יותר מיהודי מקורי, שהרי אברהם אבינו עזב את דרך ההבל שנחל מאבותיו ונדבק בשכינה, וכך ממש עשה גם הגר. מצד זה הוא ראוי בהחלט להיחשב כבנו של אברהם.

מעניין לציין כי הפסוק (מפרשת הביכורים שבספר דברים) המהווה בית אב לדעה הנגדית לזו שיוצאת מהפסוק שבפרשתנו מדבר על ירושת הארץ "אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו". יש כאן, כמובן, אמירה שהגר אינו יורש את האבות בדיוק כמו במקרה שלרב יש תלמיד הממשיך את דרכו ובן שאינו הולך בדרכי אביו, הרי שהירושה מגיעה לבן הביולוגי ולא לתלמיד. אבל זה לא נגמר כאן, שהרי קבלת הנחלה בארץ ישראל איננה בהכרח בהתאם לדרכי הירושה של בן מאביו – שהרי לעשיו וישמעאל אין חלק בארץ, למשל. ראובן אינו זוכה בנחלה כפולה, זכות שעל פי התורה האב אינו יכול למונעה מבנו הבכור. גם החלוקה לנחלות היא בהתאם ליוצאי מצרים ולא חלוקה רגילה בדיני ירושה בה כל דור יורש את הדור שלפניו. כך שיש לומר שגם הזכייה בנחלה בארץ ישראל איננה נובעת בהכרח מדין ירושה הרגיל.

ממה, אם כן נובעת הזכות לנחלה? נראה שנחלה בארץ ישראל היא הרבה יותר מאשר נכס נדל"ני. היא בעיקר נכס רוחני, בו האדם מתקן את התיקון המיועד לו בגילוי מלכות ה' באדמה הגשמית. הגר, שכבר עשה בעצמו דרך רוחנית לא פשוטה, מתקשה כנראה לעשות צעד נוסף ולגלות את האלוקי בתוך החומרי, ולכן אין הוא זכאי לנחלה בארץ. בן ישראל מקורי, שצמח על החיבור של שמים וארץ מילדותו, ובנוסף הוא ניחן גם בגוף ישראלי מתאים לצורך העניין (כירושה ביולוגית מאברהם), מסוגל לעשות זאת. לעומת זאת, לעתיד לבוא, עידן שבו מחסומים רבים יוסרו, יזכו גם הגרים לנחלה בארץ, כי אז גם הגרים יוכלו לבצע את התיקון הזה (ע"פ קהלת רבה).

בדרכו של אברהם אבינו

אולם הדברים אינם אמורים רק בנוגע ליחסינו אל הגרים. גם אנו בניו ותלמידיו של אברהם אבינו צריכים להכיר בעצמנו את שני העניינים: מצד אחד עלינו להיות אסירי תודה להשי"ת שזיכנו להיות מבניו של אברהם ובכך להיוולד מלכתחילה למציאות הרבה יותר מתוקנת. אבל זה עוד לא אומר שאצלנו אין גם את הצד של 'אבי המאמינים', של התנתקות מעבודה זרה. גם בתוכנו יש 'אל זר' היצר הרע שמנסה להחטיא אותנו, ולמרות שעובדת היותנו בניו של אברהם מקלה עלינו את המלחמה, הרי שבמאבק עם האל הזר איננו יכולים להסתמך על הירושה בלבד. כמו אברהם גם עלינו מוטל לנסות ולחקור מהו הקול האמיתי, קולו של ה' ולא קולו של האל הזר, ובמידת הצורך אפילו לנתץ את הפסילים שבתוכנו.

העיד  רבי יהושע בן זרוז,  בן חמיו של רבי מאיר, לפני רבי על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית  שאן (ולא עישר), והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו. חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו: מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור – אתה תנהוג בו היתר?! דרש להם... אלא... אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו... דאמר ר' שמעון בן אליקים משום ר' אלעזר בן פדת שאמר משום ר' אלעזר בן שמוע: הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, וקסבר: קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית (בבלי חולין וע"ב – ז ע"א)

מעמדה ההלכתי של בית שאן לעניין תרומות ומעשרות

בית שאן מוזכרת כאן כעיר שאמנם נכבשה בכיבוש עולי מצרים אך לא בכיבוש עולי בבל ולכן היא פטורה מחלק מהמצוות התלויות בארץ. כך למשל היא פטורה (לדעת רש"י) מחובת השמיטה כדי שבשנה זו יוכלו עניים להגיע לשם ולקבל מתנות עניים. בין הראשונים ישנה מחלוקת גדולה מהו בדיוק ההיתר שהתיר רבי בבית שאן. רש"י וראב"ד סבורים שהוא התיר ירק כי הוא אינו חייב בתרומות ומעשרות בשום מקום אלא מדרבנן, בעוד שדגן תירוש ויצהר החייבים בתרומות ומעשרות מן התורה לא התיר רבי. רבנו תם טוען שהפטור של רבי הוא רק בדמאי, אך בטבל ודאי יש להפריש אפילו בירק. הסמ"ג, וכך יש שהבינו בדעת הרמב"ם ומרן ר' יוסף קארו, סבורים כי רבי התיר את בית שאן ופטר אותה לגמרי מתרומות ומעשרות, אפילו בטבל ודאי, וכך גם את כל המקומות שלא נכבשו על ידי עולי בבל. ואחרים (רמב"ן ורשב"א) מסבירים לדעת הרמב"ם שרק בבית שאן (והדומים לה) פטר רבי לגמרי מתרומות ומעשרות, בגלל שישראל לא היו מצויים אז שם והיו רחוקים ממרכז היישוב היהודי בימיו.

למעשה, מעיד ר' אשתורי הפרחי שהגיע להתיישב בבית שאן בימי הביניים המאוחרים, בספרו 'כפתור ופרח' שהמנהג בבית שאן בימיו הוא להפריש תרומות ומעשרות מכל הגידולים אך בלי ברכה. החזון איש סבר שההיתר של רבי יכול להיות תקף בעיר בית שאן ההיסטורית עצמה אך לא באזור שסביבה, ולכן אין לפטור את עמק בית שאן כולו מתרומות ומעשרות. הרב שלמה רוזנפלד רצה לחייב את עמק בית שאן (המצטיין בחקלאות יהודית מפותחת) בתרומות ומעשרות בברכה, אך הרב יהודה עמיחי והרב אהוד אחיטוב סוברים שבגלל שהדבר הוא ספק יש להפריש בלא ברכה.

העיר בית שאן

בית שאן היא מן הערים העתיקות בארץ ישראל. ראשית הישוב הוא על תל בית שאן, שם היה מרכז לשלטון המצרי ששלט על הארץ ערב כיבוש יהושע את הארץ. על בית שאן, שהייתה בנחלת שבט מנשה, נאמר כי יושביה נשארו אחרי הכיבוש הישראלי, כי היה להם רכב ברזל (הטנקים הקדומים), וכאשר גברה יד ישראל העלו להם הכנענים מס. לאחר מות שאול המלך ובניו בגלבוע הסמוך, תלו הפלישתים את גופתו בחומת העיר, ומשם נטלו אותה בני יביש גלעד וקברוה. דוד המלך כבש כנראה את בית שאן ובנו שלמה העמיד שם נציב.

בימי הבית השני הייתה בית שאן אחת מעשר ערי ברית הדקפוליס, והיחידה מביניהם שישבה ממערב לירדן. היא הייתה עיר מעורבת, שיושביה היהודים, שנודעו ככאלה שאינם מדקדקים בלשונם קראו לה בֵּישַן, בעוד שהנכרים קראו לה ניסה סקיתופוליס. שרידי העיר הנראים היום בגן הלאומי במקום הם בעיקר שרידי העיר הרומית והביזנטית הגדולה. העיר לא הייתה סמל לדו קיום, כי במהלך המרד הגדול נטבחו התושבים היהודים על ידי שכניהם. העיר חרבה ברעידת אדמה במאה השמינית למניינם ומאז הפכה ליישוב ערבי קטן. לפחות בחלק מהתקופות ישבו בה יהודים, כמו ר' אשתורי שהגיע אליה במאה ה-14 למניינם. במלחמת השחרור עזבו ערביי 'ביסאן', ונוסדה מחדש עיירה יהודית בשם בית שאן (שהפכה בינתיים לעיר), שאוכלסה על ידי עולים מארצות האיסלם. בעיר מתגוררים כיום למעלה מ- 17,000 תושבים.

בית שאן נתברכה בפוריות בה בגלל השילוב שבין חום, אדמה פורייה וכמויות מים רבות, וריש לקיש אמר שאם גן עדן בארץ ישראל הרי שבית שאן היא פתחו.