פרשת מטות-מסעי – עצור! גבולות לפניך

צו את בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם באים אל הארץ כנען, זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה... זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב" ( במדבר לד ב-יב)

ארץ אחת – שלושה גבולות

בגבולות יש משהו מלחיץ, שלא לומר חונק. גם אם לא מדובר על חומת הפרדה גבוהה מצופה גדרות תיל, מוקפת שבילי טשטוש ואמצעים אלקטרוניים שאמורים למנוע כל מעבר. גם אם הגבול כלל אינו מצויין בשטח – יש כאן משהו חונק. מגביל כבר אמרנו?

הגבולות המתוארים כאן הם לא הגבולות היחידים בתורה של ארץ ישראל. לאברהם אבינו הובטחה ארץ ישראל כשההבטחה לא נותרה מעורפלת אלא לוותה בגבולות, רחבים הרבה יותר מהגבולות שתוארו כאן. גבולות ברית בין הבתרים נקראים 'גבולות ההבטחה'. ואם חשבתם שכאן סיימנו את הגבולות, הרי שיש גם גבולות מצומצמים יותר. אם הגבול המתואר בפרשת מסעי הוא גבול השטח שעתיד היה להיכבש על ידי עולי מצרים, ולכן הוא מכונה גבול עולי מצרים, הרי שהגבול המצומצם יותר, והמחייב ביותר מבחינה הלכתית כיום (אם כי גם לכל אחד מהגבולות האחרים ישנו מעמד הלכתי עכשווי), הוא גבול עולי בבל, שהוא ,כפי שכותב הרמב"ם (הלכות תרומות א ה), זה שנותר קדוש מאז ולעולם.

ואם בפסוקי התורה ומאמרי חז"ל בעניין היה די – הרי שבצוק העיתים נשתכח זיהויים של חלק גדול מציוני הגבול, וכתוצאה מכך נוצרו מחלוקות החל מרבותינו הראשונים ועד ימינו בפענוח הביטויים המוקשים שבמקורות.

וכאן נשאלת השאלה: מה העניין בעיסוק הארוך והמייגע בגבולות, ומדוע בכלל צריך גבולות?

חכמת הגבולות - ההלכה

נראה שהקב"ה רצה ללמדנו כאן רעיון עמוק מאוד, שאינו נוגע רק לגבולות גיאוגרפיים אלא לגבולות בכלל.

חכמת האמת מלמדת אותנו שבכל דבר יש ניצוץ קדושה שמחיה אותו. גם ברע יש ניצוצות קדושה – אחרת הוא לא היה יכול להתקיים. האם זה אומר בגלל זה שהרע הוא טוב? ודאי שלא. בהסתכלות פנימית, הכל יכול להיראות אלוקי, אולם אנחנו יודעים שבעולם הזה יש הרבה רע שמסתיר את הטוב.

מכאן נובעת החשיבות של העיסוק בגבולות. ההלכה כולה היא בעצם בירור גבולות של האסור והמותר, החייב והפטור, הטמא והטהור. עיסוק בחכמה הפנימית לבדה עלול להיות מטעה מאוד. האם בגלל שלעתיד לבוא החזיר אמור לחזור ולהיות כשר, הרי שמי שיאכל אותו כיום יחשב כאילו שהוא חי כבר בעולם העתידי המתוקן? ברור שלא, הפוך, מדובר באדם שרחוק מאוד מהעולם המתוקן.

גם רבינו האר"י הקדוש, שבה' באב חל יום פטירתו, מי שנחשב כענק העולם של חכמת הסוד, עסק רבות בחכמת הנגלה, כתלמידו של ר' בצלאל אשכנזי בעל ה'שיטה מקובצת' על הש"ס, שאף סייע לרבו בעריכתה. האר"י גם ראה בלימוד ההלכה ובירורה עבודה עליונה. מסופר כי היה מתייגע ומזיע על פענוח קושיה בעת שהיה לומד עם תלמידיו נגלה, כחלק מעבודת הבירור העליונה.

הבדלה התלויה בדעת

ההבחנה בין הקודש ובין החול היא מיכולותיו הייחודיות של האדם נזר הבריאה, "ואם אין דעת – הבדלה מניין?". אסור שידיעות עליונות המלמדות על הקדושה הכללית הקיימת במציאות יבלבלו את העבודה הייחודית לעולם הזה, שהיא הבדלה בין קודש לחול ובין טמא לטהור. חשוב להכיר את הקודש שיש בחול, אך חשוב ודחוף הרבה יותר מזה להבין את ההבדל התהומי שבין הקודש לחול, שלא לדבר על ההבדל בין הקודש לבין הטומאה.

טעויות כאלה, שאנו שומעים עליהם לצערנו גם בימינו, טעו משיחי שקר בדורות קודמים שעברו עבירות חמורות כאילו כדי לתקן תיקונים. יש להניח שהם אכן האמינו במה שהם עושים, אולם זה לא שינה את העובדה שהקלקול שהם גרמו היה גדול מאוד.

גם בתוך הקודש יש מדרגות, במישור הזמן יש ימי חול, חול המועד, ימים טובים, יום הכיפורים ושבת. וגם במישור הגיאוגרפי יש מדרגות, אם אלו עשר קדושות שמנויות בפרק הראשון של מסכת כלים, ואם אלו גבולות הארץ בהם אנו עוסקים. ההבחנה בין הקדוש ובין הקדוש ממנו אף היא חשובה מאוד

העיסוק בתורת הגבולות אינו צריך להרתיע אותנו. זוהי עיקר עבודתנו בעולם הזה. מאז חטא אדם הראשון הטוב והרע התערבו, ועלינו מוטל להבדיל ביניהם, כשההבדלה העיקרית נעשית באמצעות לימוד תורת הגבולות, היא ההלכה.

נחל מצרים - הנילוס בצרים

הגבול הדרומי של עולי מצרים – נחל מצרים

התורה שבכתב לעזרת התורה שבעל פה

אנחנו רגילים לכך שהתורה שבעל פה מבארת את התורה שבכתב – זוהי לכאורה אחת ממטרותיה העיקריות. אבל יש מקרים שדווקא התורה שבעל פה טעונה הסבר. אחד המקרים הללו היא פרשת גבולות הארץ. כבר הזכרנו בעבר את המשנה העוסקת בגבולות המובאת פעם בהקשר לשביעית ופעם בהקשר לחלה. ראינו כי מדובר במשנה קשה ומאוד לא מובנת. דווקא בהקשר הזה הגבולות המופיעים בפרשת מסעי, שגם הם לא תמיד מזוהים בוודאות, הם ברורים יותר, וניתן להבין לפיהם לפחות את הגבול השני המתואר במשנה זו, הלא הוא גבול עולי מצרים.

הפעם נעסוק בעז"ה דווקא בגבול הדרומי, שבו לא עוסקת המשנה (לפחות לכאורה, שהרי הרמב"ם מזהה את הנהר המוזכר במשנה לא כנהר צפוני אלא כנחל מצרים). תיאור הגבול הדרומי ממזרח למערב כפי שמופיע בתורה באופן פשוט הוא: מדבר צין על יד אדום, קצהו הדרומי של ים המלח, דרומית למעלה עקרבים, צין, קדש ברנע, חצר אדר, עצמון, נחל מצרים והים התיכון.

הנילוס ומצרים העתיקה

פלוסיום

בזיהויו של נחל מצרים ישנן שתי דעות כבר אצל רבותינו הראשונים. יש הסוברים (כך מתרגם התרגום המיוחס ליונתן ותרגום ירושלמי בפרשתנו) שמדובר בזרוע המזרחית של הנילוס, שכיום כבר איננה קיימת, ועל מקומה (פחות או יותר) נמצאת מאז המאה ה-19 תעלת סואץ. לפי הזיהוי הזה הגבול אינו רק בין ארץ ישראל לחו"ל אלא גם בין יבשת אסיה לאפריקה. סמוך למקום זה, בצפון מערב חצי האי סיני, שכנה העיר העתיקה פלוסיום. התרגום הירושלמי מתרגם את עיר המסכנות רעמסס כפילוסין.

העובדה שהעיר ישבה על גדת הנילוס וסמוך לחוף הים התיכון הפכה אותה לנמל חשוב. החל מהמאה הראשונה החל נמל העיר להתמלא בסחף וחוף הים הלך והתרחק מהעיר. העיר נודעה בייצור פשתן המכונה פשתן פלוסיום. גם על הכוהן הגדול נאמר שהיה לובש ביום הכיפורים בגדי פשתן לבנים המכונים 'פילוסין'.

מיקומה של העיר זימן לתוכה קרבות מכריעים. בשנת 1117 נכבשה פלוסיום על ידי הצלבנים. הצלבנים החריבו את העיר, שירדה מעל במת ההיסטוריה. שמו של האזור השתמר בשיבוש הערבי בלוזה, שהיה מוקד לעימותים בין צה"ל במלחמת ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים.

ואדי אל עריש

הזיהוי השני הוא של נחל חשוב נוסף, הפעם בצפון מזרח סיני, ואדי אל עריש. זיהוי זה מקובל על כפתור ופרח על פי רס"ג, רדב"ז ואחרים. נחל זה הוא הגדול שבנחלי חצי האי סיני. אורכו כ-300 ק"מ, ורוחבו מגיע לעיתים לחמישה קילומטרים. בשפך שלו לים התיכון רוחבו קילומטר אחד. הנחל הוא אמנם נחל אכזב אך כשהוא זורם הוא עלול להגיע למצב שטפוני מסוכן, שבעבר גבה גם אבדות בנפש. כך היה, למשל לפני כחמש שנים כאשר עשרות מתושבי העיר אל עריש נהרגו ונפצעו ומאות בתים נסחפו. אלפי בדואים שרפו את תחנת המשטרה המצרית בטענה של חוסר עזרה.

העיר אל עריש הסמוכה לשפך הנחל הוקמה סביב מצודה פרעונית. פירוש המילה עריש הוא סוכה, מה שקושר בינה לבין אחת מהתחנות במסעי בני ישראל המוזכרים בפרשה. יש המזהים את המקום עם רינוקורורה, אליה ברח הורדוס כשנמלט מפניו של המלך החשמונאי האחרון מתיתיה אנטיגונוס השני. במקום זה חנה גם טיטוס במסעו מאלכסנדריה לירושלים.

אחת ההצעות הראשונות שהוצעו לתנועה הציונית הייתה אל עריש, או 'ארץ ישראל המצרית' כפי שכונתה אז. העובדה שעלתה דרישה מצד הציונים לקבל מים מן הנילוס סיפקה עילה למושל מצרים הבריטי לסגת מהתכנית.

לאחר שחרור סיני במלחמת ששת הימים הוקמה היאחזות נח"ל כחמישה ק"מ צפונית מזרחית לאל עריש. ההיאחזות אוזרחה ונקראה נאות סיני. אל עריש נמסרה למצרים בעקבות הסכמי קמפ דייויד וכך גם נאות סיני, שבגן הירק שלו התבצרו מאות אנשים שפונו בכוח על ידי צה"ל.

בתשמ"ב הושלם פינויו ומסירתו של חצי האי סיני לידי המצרים עם החרבתה של העיר ימית בת כתשע השנים. מעניין לציין כי הן ימית (וגם נאות סיני) והן גוש קטיף, שבימים אלו אנו מציינים עשור להחרבתו, היו לפי שתי הדעות בעניין זיהויו של נחל מצרים חלק מארץ ישראל ללא ספק. יהי רצון שבמהרה ישובו בנים לגבולם.