משנה וארץ: שיבולת שועל - חלק ב

ואלו חייבים בחלה: החיטים והשעורים והכוסמין ושיבולת שועל והשיפון (חלה א א)

קשר לשועל

לכאורה השם שיבולת שועל אמור לסייע לנו לאתר את המין המדובר בשל קשר שיש לו אל בעל החיים שועל. ההבנה הראשונית היא כי מדובר על דמיון לזנב השועל, אולם בנוגע לשני המועמדים אין הדבר פשוט.

נראה כי אם אנו באים לדמות צמח לזנב השועל, בין אם שועל זה הוא בעל החיים הנקרא בימינו שועל ובין אם זהו תן, עלינו להעדיף דווקא שיבולת כדוגמת זו של החיטה והשעורה. האוונה לכאורה פחות מזכירה זנב של שועל, והיא גם נראית פחות כשיבולת קלאסית[1], כך שגם 'שיבולת' וגם 'שועל' אינם מתאימים לה.

מאידך, גם אם נאמר ששעורה דו טורית היא שיבולת שועל – יש לשאול: במה היא דומה יותר לזנב השועל מאשר החיטה או השעורה הרגילים?

פליקס היה מודע כנראה לשאלה זו, ולכן הוא מפרש את פשר השם בכיוון שונה לחלוטין. לדבריו, בשעורה הדו-טורית יש מתיקות מסויימת (לכן היא משמשת לייצור בירה מאלט), וכלב שנכנס לשדה שעורים בורר דווקא שעורה זו מבין השעורים שבשדה (בשדות הערבים גדלים מיני שעורים שונים יחדיו מכיוון שקשה להפרידם)[2]. הכינוי שיבולת שועל דומה לדעתו ל'ענבי שועל', ענבים ששועלים אוכלים אותם[3].

ולמרות האמור יש שראו דווקא באוונה דמיון לזנב שועל[4]. עמר משער כי אולי הדבר נובע מכך שמדובר בתפרחת רחבה יותר משל החיטה והשעורה יחד עם הצבע החום-אדמדם של התפרחת ויחידות התפוצה המזכירות את גוון פרוותו של השועל[5]. כסלו מזכיר כי זנבם של השועל והתן רחב יותר מזנבם של הכלב והזאב, כמו האוונה שתפרחתה רחבה יותר מזו של החיטים והשעורים[6]. הדמיון בולט יותר במקרה שהאוונה גדלה מסיבות שונות כמכבד חד צדדי (ואיננה מפוזרת לכל הכיוונים)[7]. הרב קאפח[8] מסביר כי הדמיון לזנב שועל הוא בכך שהגרגרים אינם צמודים לשדרת השיבולת כחיטים וכשעורים כמו שועל ששערות זנבו אינן צמודות לזנב עצמו.

דמיון לשעורה

המשנה בתחילת מסכת כלאים אומרת ששעורים ושיבולת שועל אינם כלאים זה בזה. מכאן שחייב להיות קשר כלשהו לשעורה, שבגללה דווקא היא מכל מיני הדגניים האחרים איננה נחשבת ככלאים עם השעורה.

אם נאמר כי שיבולת שועל היא שעורה דו-טורית התשובה ברורה. אכן מדובר על מין הדומה מאוד לשעורה, ולא בכדי הוא מוגדר גם במדע המודרני כמין נוסף[9] בתוך הסוג שעורה ( Hordeum).

אולם בכל הנוגע לאוונה יש לדון. כסלו מסתמך על פליניוס (שחי בשלהי ימי הבית השני) הטוען כי שיבולת שועל נפוצה היא בעצם שעורה שהתנוונה, שהרי היא עשב רע שגדל בתוך שדות השעורה. כסלו מסביר כי המסורת החקלאית של העולם העתיק ראתה באוונה שעורה שזינתה, בדומה לזון המשכר שנתפס כחיטה שזינתה ולכן הוא אינו נחשב ככלאים עם החיטה. מסורת זו שהייתה מקובלת על המדע של העולם העתיק (וכבר איננה מקובלת היום) היוותה את הרקע לקביעה זו של חכמים[10].

ההצדקה למנות אותם כמין נפרד מהשעורים

לדברי המשנה בתחילת מסכת כלאים, לפיה השעורים ושיבולת שועל אינם כלאים זה בזה, יש גם צד שני. שיבולת שועל אמורה להיות דומה לשעורה, כאמור, אך גם אמורה להיות שונה ממנה, שאלמלא כן הן לא היו נמנות כשני מינים נפרדים.

כאן היוצרות התהפכו, ודווקא הצעתו של פליקס, בדבר השעורה הדו-טורית טעונה חיזוק. כסלו מציין[11] כי אין סיבה להניח שלחז"ל הייתה סיבה אמיתית לראות את השעורה הדו-טורית כמין נפרד (גם אם קרוב) לשעורה התרבותית הרב טורית. בשיטת המיון הקדומה (עד הבוטנאים של המאה ה-18) מקובל היה לחלק את החיטה לשני סוגים נפרדים – חיטה חשופה וחיטה עטויה[12], הרי שבכל הנוגע לשעורה לא הייתה חלוקה כזו, וכולם נימנו (וכך גם נימנים היום) כסוג אחד.

פליקס משיב כי אנו מוצאים, הן בספרות הרומית העתיקה (אצל קולומלה, בן דורו של פליניוס) והן בערבית כינויים מיוחדים לשעורה דו-טורית, המבדילים אותה ממיני השעורה התרבותיים האחרים.

היכולת להכין לחם

דומה שהבחינה החשובה ביותר שעלינו להציב בפני המועמדים לזיהוי שיבולת שועל של חז"ל היא השאלה האם ניתן להכין מהם לחם הראוי למאכל אדם ושניתן להחמיצו, שהרי "האוכל מהן [מחמשת מיני דגן]... כזית חמץ חייב בהכרת" (חלה א ב).

שאלת ההחמצה מצריכה דיון בפני עצמו. נציין כאן בקיצור כי החומר הגורם את ההחמצה הוא הגלוטן, וכי מבין חמשת מיני דגן (או לפחות המועמדים הבולטים לזיהויים) באוונה ישנה הכמות הקטנה ביותר של גלוטן. כך כותב פרופ' זהר עמר: "באוונה, המכונה שיבולת שועל, שיעור הגלוטן מזערי, ולפי דעת חוקרים אחדים אינו קיים בה[13]". לגבי חולי הדגנת (צליאק) – רובם יכולים לאכול אותה אולם יש הרגישים לה. זיהוי שיבולת שועל כאוונה פותח לחולי דגנת רבים את האפשרות לקיים מצוות אכילת מצות בפסח, וכן אכילת לחם במועדים אחרים בהם מהווה הדבר מצווה (סעודות שבת, ליל יו"ט ראשון של סוכות ועוד), ואכן לארץ מיובאות מצות כאלה מאנגליה ומארצות הברית.

גמישותו של הבצק הנוצר מאוונה היא מוגבלת ביותר ואינה מאפשרת היווצרות לחם תפוח ואוורירי אלא מצה נוקשה. ברוב המקומות מקובל להשתמש באוונה כמאכל בהמה, או כדייסת קוואקר למאכל אדם. אולם בסקוטלנד מקובלת עד היום אכילת לחם שטוח ודברי מאכל נוספים מקמח האוונה[14]. יש לציין כי גם לחם העשוי מקמח שעורים תפיחתו מוגבלת. וגם שעורים נודעו בימי חז"ל כמאכל בהמה[14ב], ובכל זאת אין חולק כי הם מין דגן, כנראה בגלל שניתן להכין מהם לחם.

הרב אפרים קסטנבאום מאנגליה, מנותני ההכשר למצות מאוונה, מדווח[15] דווקא כי גרעיני אוונה מחמיצים בקלות, וכן שהיא צריכה שמירה מעולה מזמן הקציר כדי שהדבר לא יקרה. גם בזמן הלישה דרושות, לדבריו, מהימנות וזריזות כדי להימנע מהחמצת העיסה. יחד עם זאת, הרב קסטנבאום לא תיאר את מראה הבצק או הגרעינים שנחשב בעיניו ככזה שהחמיץ.

אולם עדות הפוכה היא עדותו של הרב קרייזלר שניסה להחמיץ עיסה של אוונה במקביל לקמח חיטה, כשהחיטה החמיצה והאוונה לא הצליחה אלא עליה עובש לאחר זמן כמו שקורה באורז[16]. הרב אפרתי יוצא נגד בדיקה זו. הוא ערך (בסיוע ד"ר משה זקס) בדיקה משלו שהראתה (בשימוש בקמח של אוונה) כי ההחמצה דומה לזו של קמח שעורים, ובבדיקה חוזרת (של גרגרים שנטחנו לקמח בלא עיבוד) כי העיסה החמיצה בדומה לעיסת חיטים[17].

פלא שעד היום לא דווח על בדיקה מדעית מסודרת של החמצת (או אי החמצת) עיסה מקמח אוונה, גם לא בספרו הממצה האחרון של פרופ' זהר עמר בעניין.

אמנם לא מצאתי התייחסות לכך, אך נראה שלגבי שעורה דו-טורית אין שאלה בעניין זה, וניתן להכין ממנה לחם כמו מכל מיני השעורה האחרים.

סיכום

לאחר בדיקת שני המועמדים הבולטים לזיהוי שיבולת שועל לאור ששת הבחנים שקבענו לעצמנו קשה להכריע באופן חד משמעי לצד אחד. אין ספק כי גידול השעורה הדו טורית היה נפוץ יותר בארץ, בעוד שאפשרות גידול האוונה למיניה השונים מתבסס על השערות שונות ללא עובדות חד משמעיות. מצד שני, לאוונה יש מסורת מוצקה וברורה בעיקר בקרב יהדות אשכנז שהכירה מין זה מקרוב, בעוד שזיהוי השעורה הדו-טורית יכול לכל היותר לקבל סמך מכמה מחכמי המזרח אך ברור שגם אצלם לא ניתן להוכיח את הדבר באופן חד משמעי, וכן אין מדובר על מסורת חיה ומתמשכת. כמו כן הקשר לשועל טעון פרשנות, בין אם נאמר כך ובין אם נאמר כך.

לגבי הדמיון והשוני לשעורים – בעניין זה ככל שנמצא יותר דמיון נתקשה יותר במציאת השוני, וכן הפוך, ככל שנמצא יותר שוני נתקשה יותר במציאת הדמיון. ברור שהשעורה הדו טורית דומה יותר לכלאים מאשר אוונה, ומאידך ברור שקל יותר להפריד מבחינת חלוקת המינים את האוונה מהשעורה מאשר להבדיל משאר מיני השעורים את השעורה הדו טורית.

לבסוף, לגבי חימוץ והכנת לחם – הרי שניתן להכין לחם מאוונה, אלא שעדיין לא ברור האם אכן ישנו גלוטן באוונה ומה טיבו של תהליך החימוץ בה. ישנם דיווחים סותרים על בדיקות שונות שנעשו, ועדיין יש צורך כנראה לבצע בדיקה מדעית מתועדת היטב של תהליך זה.

הלכה

המסורת האשכנזית הוותיקה של זיהוי שיבולת שועל כאוונה תופסת מקום מרכזי בפסיקת ההלכה. לכן הפסיקה המקובלת רואה באוונה מין דגן לקולא ולחומרא, לעניין ברכות הנהנין, חלה וחמץ בפסח. בשל חשש מאיסור תורה של כלאים, יתכן ונכון בכל זאת להימנע מלזרוע אותה עם שעורה בגלל השוני החיצוני הגדול בין המינים, ובגלל העוררין שיצאו על הזיהוי עם אוונה[18]. אם כי הרב אפרתי מציין כי דעת הרב אליישיב הייתה שגם לעניין כלאים ניתן להחשיב את האוונה לשיבולת שועל ולזורעה עם שעורים כפשט לשון המשנה[19].

מקורות:

יהודה פליקס, כלאי זרעים והרכבה, תל אביב תשכ"ז, עמ' 24-29.

א' ורהפטיג (עורך), מנחה לאי"ש: ספר היובל לרב אברהם ישעיהו דולגין, ירושלים תשנ"א, המאמרים הבאים:

1. הרב אפרים קסטנבאום, מצות משיבולת שועל – הלכה למעשה.
2. יהודה פליקס, לשאלת זיהויה של שיבולת שועל (תגובה למאמרו של מ' כסלו), מנחה לאי"ש.
3. מרדכי כסלו, לזיהוי שיבולת שועל.
4. מרדכי כסלו, עוד לזיהוי שיבולת שועל (תשובה לתגובתו של י' פליקס) .

 

הרב יונה מרצבך, עלה יונה, עמ' תמו-תמט.

הרב ש"א קרייזלר, האם קווקר ממין דגן הוא, קובץ שערי ציון, ירושלים תשמ"ח.

הרב יוסף אפרתי, לשאלת זיהוי שיבולת שועל, בתוך: הליכות שדה 57, תשמ"ט.

יהודה פליקס, לשאלת זיהויה של שיבולת שועל, בתוך הליכות שדה סיון אב תשמ"ט.

זהר עמר, חמשת מיני דגן, מכון הר ברכה תשע"א.

הרב יואל פרידמן, סקירת ספרות – חמשת מיני דגן, אמונת עיתך 92.

 

לחלק הראשון של המאמר - פרק א 

 

[1] כך ציין הרב יעקב קמינצקי – מובא אצל עמר, חמשת מיני דגן עמ' 60 הערה 174.

[2] הליכות שדה תשמ"ט (סיון-אב) עמ' 21.

[3] מנחה לאי"ש עמ' 176.

[4] עמר, חמשת מיני דגן עמ' 61 הערה 178.

[5] שם עמ' 60 הערה 173.

[6] מנחה לאי"ש עמ' 182.

[7] שם עמ' 183. ציור בעמ' 186.

[8] בהערותיו לתרגומו את פירוש הרמב"ם כלאים א א הערה 2. יתכן וכשהרב קאפח כתב הערה זו הוא לא היה מודע לעוררין שיצאו על זיהוי שיבולת שועל כאוונה, ולכן יצא מנקודת הנחה שגם הרמב"ם מדבר עליה. קשה ללמוד מכאן שאכן זו הייתה עמדתו של הרב קאפח בגלל שכך עיין והסיק.

[9] או כתת מין של השעורה התרבותית לפי שיטת מיון אחרת.

[10] כסלו מנחה לאי"ש עמ' 165-166.

[11] מנחה לאי"ש עמ' 160.

[12] יתכן והחיטה החשופה כוללת בתוכה את מה שנקרא אצל חז"ל חיטה, ואילו חיטה עטויה כוללת בתוכה את מה שנקרא אצל חז"ל כוסמין. ראה אצל עמר חמשת מיני דגן עמוד 48.

[13] חמשת מיני דגן עמ' 100.

[14] עמר חמשת מיני דגן עמ' 101. מתכון מפורט להכנת לחם סקוטי מובא אצל כסלו מנחה לאי"ש עמ' 159-160.

[14ב] ראה למשל משנה סוטה ב א "כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה" לגבי מנחת סוטה שהייתה באה מקמח שעורים.

[15] מנחה לאי"ש עמ' 170.

[16] הרב קרייזלר, קובץ שערי ציון אלול תשמ"ח.

[17] הליכות שדה תשמ"ט עמ' 15.

[18] ראה סקירתו של הרב יואל פרידמן על הספר 'חמשת מיני דגן' של עמר באמונת עיתך 92, ובדברי הרב יעקב אריאל בהערה 11 שם.

[19] הליכות שדה תשמ"ט עמ' 15.