משנה וארץ: מיהו איסטניסט

להרשמה לעלון לחצו כאן

"רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו: לא לימדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ? אמר להם: איני כשאר כל אדם, איסטניס אני" (ברכות ב, ו)

תקציר: משמעויות שונות נאמרו למהותו של האיסטניס, נלמד עליהן, על מקורה היווני של המילה ועל המציאות הביולוגית המאפשרת את אחד ממובניו של האיסטניס – מצונן

ה'איסטניס' מופיע במספר הקשרים בדברי חז"ל, הוא בעל מזג (נפשי או גופני, תלוי בפירוש המונח) מיוחד, ולכן שונה דינו משאר בני האדם בכמה עניינים הלכתיים.

פירוש המילה איסטניסט

בפירוש משמעותו של ה'איסטניס' שבדברי חז"ל נאמרו מספר הסברים. רש"י (ברכות טז ע"ב ד"ה 'רחץ') מסביר שהאיסטניס הוא מעונג ומפונק. מוסף הערוך פירש שזו מילה יוונית שפירושה איש חלש ומזגו רע. רש"י אינו מסביר מהו מקור המילה, אך נראה שגם הוא סבור שמקור המילה אינו עברי. הרמב"ם בפירושו למשנתנו נוקט הסבר אחר. לדבריו איסטניס הוא מי שגופו מצונן.

הרמב"ם מסביר שאיסור הרחיצה לאבל המוזכר במשנה הוא בחמין, ובגלל רגישותו לקור התירו לאיסטניס לרחוץ בחמין.  אולם המעניין בדברי הרמב"ם הוא המקור למילה 'איסטניס', שהוא, לדבריו, מקור עברי. "נגזר מצינה, אף על פי שנכתב בסמ"ך, וזה מצוי הרבה בשפות" (פירוש המשנה לרמב"ם ע"פ תרגום הרב קאפח).

הרב פרופ' דוד שפס, פרופסור להיסטוריה וללשון של יוון העתיקה באוניברסיטת 'בר אילן', כתב לי כי "המילה איסטניס היא ללא ספק המילה היוונית ἀσθενής (asthenes), 'חלש, חולני'. לצורת המילה אין שום קשר   הוא מורכב מן השורש σθεν- - (sthen) שפירושו "חזק", ואלפא בהתחלה  ששוללת  את משמעות  השורש (אותה אלפא שמוצאים  במילים   כמו   'אתאיסט',   'ללא-אל'  [מ'תאוס' = אל] או 'אנונימי', 'ללא-שם' [מ'אונומה' = שם]). אבל דרכם של חכמינו  ז"ל  הייתה  'לגייר'  את  המילים  האלה, כפי שכתב התפארת ישראל על המשניות (פסחים פרק י' סי' ג' ב'בועז'), ולכן גם את המילה 'איסטניס' (שדרך אגב היא המילה היוונית ל'פציינט' עד היום הזה, כפי שאפשר לראות מתרופות הנמכרות בארץ וכוללות הוראות ביוונית) קשרו עם המילה 'צונן'". כלומר לדעת הרב פרופ' שפס גם אם יש לקשור בין המילה איסטניס למילה העברית 'צונן', הרי שזה רק מעין 'דרש' למילה שמקורה הוא יווני ודאי. יתכן גם ש'דרש' זה בא כדי להצדיק שינוי משמעות בשימוש העברי במילה ביחס לשימוש המילה במקורה היווני, ויש להוסיף על דברי הרב פרופ' שפס שיתכן מאוד כי הרמב"ם עצמו ידע על המקור היווני של המילה ובכל זאת ביכר את ה'דרש' העברי, שאולי היה נראה לו גם מתאים יותר למשמעות השימוש במונח זה אצל חז"ל.

הרב פרופ' שפס סבור כי התחקות אחר משמעותה המקורי של המילה היוונית לא יוכל לעזור לנו בבואנו לדייק בפסיקה ההלכתית, לומר כי על מקרה מסויים דיברו חז"ל ולא על מקרה אחר: "חלילה ללמוד מזה נפקא מינה להלכה, משני טעמים:

1. כשחז"ל 'ייהדו' מילים לועזיות, אין לנו מקור -- עד כמה שידוע לי -- שהקפידו לעשות כן בצורה שישקף דקדוקים הלכתיים; ומאידך,
   
   
2. כשמילה עוברת משפה לשפה, היא יכולה לקבל משמעות אחרת: המילה 'טייפ', למשל, פירושה באנגלית 'סרט' והיא מכנה את הסרט המגנטי שבתוך הקסטה, ואולם בעברית 'טייפ' הוא שם של המכשיר ה'קורא' את הקסטה. המילה יכולה לקבל אפילו משמעות הפוכה מן המשמעות המקורית (זה יכול לקרות גם בשפת המקור, כפי שקרה בשנים האחרונות לביטוי 'חבל על הזמן') -- ולכן כמו שאי אפשר לומר שחכמינו התכוונו להדביק למילה משמעות חדשה, גם אי אפשר לומר שלמילה עצמה הייתה אותה משמעות בלשון הקודש שהייתה לה בשפת המקור. כל מה שאפשר לומר בנידון דידן הוא שבמשנה ובגמרא, אין צורך להניח ל'איסטניס' משמעות שונה ממשמעותה הפשוטה ביוונית, 'אדם חלש וחולני'". עד כאן דברי הרב פרופ' שפס.

תחושות חום וקור

כעת נפנה להבנת המציאות הביולוגית בה עוסק הרמב"ם המסביר את המילה 'איסטניס' בהקשר של 'צינה'. ננסה להבין את דבריו כמכוונים למציאות המוכרת לנו היטב ולפיה יש הבדל בין אדם לאדם, ואף בין אותו אדם עצמו במצבים שונים, ביחס לתחושת הקור והחום באותו מזג אוויר ואף באותו מקום.

תחושת חום וקור אינה אובייקטיבית. היא מושפעת מחום גופו של האדם (ישנם הבדלים קטנים בין טמפרטורות הגוף של בני אדם שונים), מהשדרים שהוא מקבל מה'חיישנים' שנמצאים בעור, מתקינות ההיפותלמוס שבמח ובלוטת התריס, האחראית על חילוף החומרים בגוף.

מערכת ויסות חום הגוף פועלת על ידי העברת שדרים מעצבי החישה שבעור להיפותלמוס שבמח, כשההיפותלמוס שולח שדר לבלוטת התריס להגביר את קצב חילוף החומרים ברגע שהוא מאתר תחושת קור.

תחושות חום וקור נקבעות בעיקר על ידי מצב הכושר הגופני (אנשים בעלי כושר גופני גבוה מצליחים יותר לשמור על טמפרטורת גוף קבועה), אך גם על ידי משקל (השומן מבודד מפני קור), תזונה לא נכונה המשבשת את מערך חילוף החומרים בגוף, נשים מועדות לחוסר פעילות של בלוטת התריס (וכן ישנה השפעה לשינויים הורמונליים בזמן המחזור החודשי או במעבר לתקופת הבלות), בגיל מבוגר ישנה האטה של קצב חילוף החומרים וממילא גם עלולות להיווצר יותר תחושות קור, לחץ ומצב נפשי המאטים את זרימת הדם וגורמים לתחושות קור וכן מחלות שונות (כאלה המשבשות את פעילות בלוטת התריס או סכרת שהלוקים בה עלולים שלא לחוש קור בגלל פגיעה בעצבי החישה שעל העור).

הלכה

רחיצה בחמין. משנה זו מעוררת כמה שאלות בעלות משמעויות הלכתיות. ראשית, איזו רחצה הותרה כאן לאיסטניס אבל? לדברי הרמב"ם בפירוש המשנה המדובר כאן הוא על רחיצה בחמין. הרמב"ם עצמו (הלכות אבל ה, ד) אומר כי לאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן אבל לא את כל גופו, ואילו בחמין אסור לו לרחוץ אפילו מקצת גופו. מחיבור שני המקורות הללו עולה כי לדעת הרמב"ם רבן גמליאל היה צריך לרחוץ חלק מגופו, אולי בגלל לכלוך כלשהו או צער שהיה לו אם לא ירחץ[1] (רע"ב), ואולי כי נזקק לעצם הרחיצה בחמין כדי להתחמם (תוס' יו"ט). אילו הוא היה רוחץ בצונן לא הייתה בכך בעיה, אולם בגלל היותו איסטניס=מצונן (הרמב"ם לשיטתו בפירוש איסטניס) הוא נאלץ לעשות זאת בחמין, והדבר הותר לו.

אבלות דאורייתא או דרבנן. בגמרא (ברכות טז ע"ב) נאמר כי רבן גמליאל התיר לעצמו רחיצה בחמין בגלל היותו איסטניס רק בגלל שהיה זה בלילה שאחר יום הקבורה  (או המיתה,  לא  נכנס  לשאלה   זו  כאן),  שאז האבלות ואיסוריה הם מדרבנן בלבד, בעוד שביום הקבורה עצמו איסורי האבלות הם מן התורה וגם לאיסטניס לא היו מתירים לרחוץ. זוהי דעת חלק ניכר מן הראשונים (רי"ף, רמב"ם, בה"ג, אור זרוע, מהר"ם מרוטנבורג ומרדכי). רב האי גאון (מובא בתורת האדם עמ' קעד ובטור יו"ד שפא) סבור שגם בלילה שאחרי יום הקבורה האבלות היא מדאוריתא (ולשיטתו אין הלכה כרבן גמליאל, וגם לאיסטניס ולמצטערים אחרים אסור לרחוץ גם בלילה). הרי"ף (ט ע"ב) מזכיר שיש מרבותינו הסוברים שאבלות דאורייתא כל שבעה. ה'שלטי גיבורים' (שם אות ב) אומר כי זוהי דעת רב האי גאון (כלומר, לשיטתו לא רק הלילה הראשון אסור אף לאיסטניס ברחיצה אלא כל שבעת הימים אסורים כי איסורם מן התורה ואין להקל. אולם הפרישה שפא ד סבור שלרב האי רק הלילה הראשון 

דאוריתא והשאר דרבנן). לעומתם יש הסבורים (תוס' ורא"ש) שאין כלל אבלות מן התורה וגם אבלות של היום הראשון היא מדרבנן, אלא שהיא עדיין חמורה יותר (כי לעניין אנינות האוסרת אכילת קדשים ומעשר שני האיסור ביום הראשון הוא דאורייתא – ב"ח), ולכן איסטניס ושאר המצטערים אינם יכולים לרחוץ ביום הראשון (לבירור מקיף בשאלה האם אבלות דאורייתא או דרבנן עיין שו"ת משכנות יעקב יו"ד עה). השולחן ערוך לא נקט במפורש דעה מסויימת, אולם מאזכורו את מנהג העולם (שצט יג) והסבר הרמ"א שם על כך, וכן מכך שמתיר ליולדת אבלה לרחוץ ואינו מחלק בין יום ראשון לשאר ימים, רוצה הגר"ע יוסף ללמוד (חזון עובדיה אבלות ב עמ' קסג) שהוא פוסק שאבלות כלל אינה מדאורייתא, אף לא ביום הראשון, ולכן אין להחמיר יותר מדי אף באבלות של היום הראשון במקום צער (למשל: רחיצה ליולדת).

היתר רחיצה במקום סכנה או גם במקום צער. רב האי גאון ורבינו חננאל הבינו שאיסטניס הוא מקרה שעלול להגיע לידי סכנה ולכן התירו לו[1], אולם רוב הראשונים (רמב"ן, מהר"ם מרוטנבורג, רא"ש, תלמידי רבינו יונה וריטב"א, וכן משמע מהירושלמי ברכות סוף פרק ב) סוברים שלא רק במקום סכנה אלא גם במקום צער התירו.

לסיכום: הרחיצה אותה התיר לעצמו רבן גמליאל היא רחיצה בחמין, שאסורה למי שלא איסטניס אפילו במקצת גופו. היתרו של רבן גמליאל בלילה הראשון מתבסס על שיטתו שאבלות בלילה הראשון היא דרבנן בלבד.

בין הפוסקים ישנן מספר שיטות בשאלה האם אבלות מן התורה או מדרבנן.

דעת חלק מהגאונים (ואף דעת רב האי להבנת השלטי גיבורים): אבלות דאורייתא כל שבעה, ואין להקל לאיסטניס כלל. דעת רב האי (להבנת הפרישה): אבלות יום ולילה ראשונים דאורייתא, ולאיסטניס ניתן להקל רק מהיום השני ואילך.

דעת חלק ניכר מהפוסקים (רי"ף, רמב"ם, מהר"ם מרוטנבורג ועוד): אבלות ביום הראשון מדאורייתא אך לא בלילה שאחר כך, ולכן רק בלילה התיר רבן גמליאל.

דעת תוס' ורא"ש: אבלות כל שבעת הימים דרבנן, אך יש להחמיר יותר ביום הראשון (אם כי כשיש צורך גדול אפשר להקל, שהרי גם הוא דרבנן). וכן משמע שסובר השולחן ערוך. היתר האיסטניס הוא לדעת רה"ג ור"ח רק כשיש בכך סכנה, אך לרוב הפוסקים אף כשמדבור בצער שאינו מוביל לסכנה.

להורדת הגיליון לחץ כאן

מקורות:

• אנציקלופדיה תלמודית, איסטניס.
• ד"ר מאיר ברק, מדוע בטמפרטורה מסויימת לאנשים מסויימים חם (או קר) ולאחרים לא?, אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי.