משנה וארץ: זיהוי הכוי כג'אמוס

משנתנו דנה בפירוט בדינים הנוהגים בכוי, בעל חיים המופיע מספר פעמים במשניות, והמהווה דוגמה לבעל חיים הנמצא על הגבול בין חיה לבהמה. ככלל, חיה היא מה שאנו קוראים בימינו חיית בר, ואילו בהמה היא הנקראת בימינו חיית בית. ישנם גם חיות וגם בהמות טהורות ובכל זאת יש ביניהם אי אלו הבדלים. דינו היסודי של הכוי, הנמצא במעמד ביניים בין החיה לבהמה הוא של ספק, ולכן יש להחמיר בו לכל אחד מהכיוונים, הן בחומרות החיה והן בחומרות הבהמה.

כאילו כדי להגדיל את הספק, מתלווים לספק היסודי במעמדו ההלכתי גם ספקות נוספים, ובהם: דרך ההגייה של שמו (קוֹי הספרדי או קְוִי האשכנזי, כשאף אחת מן המסורות אינה מוכחת באופן חד משמעי מכתבי היד, אם כי הנטייה היא לכיוון ההגייה הראשונה) ובעיקר זיהוי בעל החיים בן ימינו שהכינוי 'כוי' שבמשנה מתייחס אליו.

במאמר זה לא נעסוק בכל פרטי הסוגיות הנוגעות לכוי, ואף לא נקבע מסמרות בדבר זיהוי מסויים. מטרתנו היא להראות בעז"ה כי דווקא הזיהוי המקובל יותר כיום לכוי[1], הג'אמוס, אינו אפשרי.

שלוש הבעיות המרכזיות בזיהוי כג'אמוס: 1. מהמשנה משתמע שמדובר בכבש או עז. 2. מהזיהויים המופיעים בברייתא בגמרא ונוקטים זיהוי ספציפי משתמע שמדובר בכבש או עז. 3. מאזכורי הראשונים לא משתמע שהכוי הוא ג'אמוס (בין אם דיברו על הכוי ולא אמרו שמדובר בג'אמוס – הרמב"ם, ובין אם דיברו על הג'אמוס ולא אמרו שמדובר על כוי).

הכוי במשנה

המשנה במסכת ביכורים המובאת בראש דברינו מפרטת מספר הלכות הנוגעות להבדלים שבין כלל החיות והבהמות הטהורות. אולם הלכה אחת נוגעת דווקא לכבשים ועיזים, והיא: "אין פודין בו [בכוי] פטר חמור". פטר חמור ניתן לפדות בשה בלבד ("ופטר חמור תפדה בשה"). כפי שמסכם הרמב"ם (הלכות ביכורים יא ח): "ואין קרוי שה אלא כבשים ועיזים חיים בלבד". דברי הרמב"ם הללו מתבססים על הבנה פשוטה שיסודה בנאמר ברשימת הבהמות הטהורות (דברים יד ד): "שה כשבים ושה עיזים".

הג'אמוס בשום אופן אינו דומה לצאן אלא לבקר, כך על פי מראהו וכך גם על פי הטקסונומיה המודרנית המשייכת אותו לשבט הבקר (Bovini). לכן לא ניתן לזהות את הכוי עם הג'אמוס.

ראיה חזקה אף יותר ניתן להביא מדברי המשנה בבכורות (א ה): "אין פודין לא בעגל ולא בחיה, לא בשחוטה ולא בטריפה, ולא בכלאים ולא בכוי. ורבי אליעזר מתיר בכלאים מפני שהוא שה ואוסר בכוי מפני שהוא ספק". אילו הכוי היה ג'אמוס ניתן היה להסתפק באמירה "לא בעגל". אין שום יסוד להניח כי הג'אמוס נחשב יותר כ'שה' מאשר כל עגל רגיל, ועל כרחך יש לומר כי הכוי הוא בעל חיים הדומה לאחד ממיני השה (כבשים או עיזים) אך הוא נוטה יותר לכיוון 'החיה', כלומר יש לו תכונות של חיית בר. חיית בר, אף אם היא מה שמוגדר כ'חיה דקה' הדומה לצאן (המוגדר כ'בהמה דקה') אינה נחשבת כ'שה' ולכן לא ניתן לפדות בה פטר חמור.

הצעות זיהוי הכוי בברייתא

בברייתא בבבלי (חולין פ ע"ב) נאמר: "כוי זה איל הבר. ויש אומרים: זה הבא מן התייש ומן הצבייה. ר' יוסי אומר: כוי בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מין בהמה היא, ושל בית דושאי היו מגדלין מהן עדרים עדרים".

את המחלוקת אפשר לראות כמתייחסת לבעל חיים מסויים שזהותו ידועה, אלא שישנה שאלה כיצד לשייך אותו לאחד מבעלי החיים המוכרים. לדעת ת"ק הוא בעצם מין של איל הבר, לדעה השנייה הוא תוצר של כלאים, לדעת ר' יוסי הוא בעל חיים עצמאי שאין לשייכו למין מוכר ולדעת רשב"ג יש לראותו כמין של אחת משלוש הבהמות המוכרות (שור, שה כשבים או שה עיזים). השיוך בברייתא הוא, כמובן, לא למטרות מיון מדעי טקסונומי גרידא, אלא לשם קביעת מעמדו ההלכתי של הכוי, כחיה או בהמה. מכיוון שבברייתא ניתנו שמות מפורשים לשלושה מינים מוכרים: איל בר, תייש וצבי, הרי שיש לזהותו כבעל חיים הדומה במקצת לכל אחד מאלו.

אפשרות נוספת להבנת הברייתא היא שהמחלוקת בין החכמים היא בשאלה מיהו הכוי אותו הכירו ועליו דנו חכמי הדעות הקודמים, כשהשאלה היא בעצם לא לאן יש לשייך בעל חיים מסויים אלא בכלל מיהו בעל חיים זה. הדבר דומה לניסיונות שנעשים בדורות האחרונים (ובין השאר במדור זה) לזהות בעלי חיים וצמחים שלחז"ל הייתה ברורה זהותם[2]. אפשרות זו נראית לנו נכונה יותר[3].

למעשה, בכל הנוגע למשנתנו (ולמשניות אחרות המתייחסות לכוי כספק) יש להביא בחשבון רק את שתי הדעות האמצעיות, זו שרואה בכוי כלאים, וזו שרואה בו ברייה בפני עצמה שמעמדה מסופק. לדעת ת"ק שהמדובר הוא באיל הבר – הרי שזו ודאי חיה (כדברי התוס' במקום), ולדעת רשב"ג מדובר בודאי בהמה.

לענייננו, בכל הנוגע לדעה הראשונה ('אֵיל הבר') ולדעה השנייה (כלאים של תייש וצביה) ברור שלא ניתן לזהות בהם את הג'אמוס. שתי הדעות האחרונות אינן נוקטות זיהוי ספציפי ברור, ולכן הן אינן סותרות את זיהוי הכוי כג'אמוס אך גם אינן מאשרות אותו. ובכל זאת שתי הדעות הראשונות אף הן מסמנות כיוון של זיהוי הכוי כבהמה/חיה דקה, וההנחה כי שתי הדעות האחרונות חורגות מזיהוי זה וסוברות כי מדובר במין בקר גדול כג'אמוס אמנם אפשרית, אך היא בגדר חידוש.

אזכורי הכוי בראשונים

הערוך בערך 'כוי' סתם כדעה השנייה בברייתא, שמדובר בבן כלאים של תיש וצביה. הג'אמוס היה מוכר היטב לרבותינו הראשונים, הן לאלו שחיו בארץ ישראל וסביבתה והן לאלו שחיו באירופה, שם הג'אמוס כונה בשם בופאלו (או בצורה לשונית קרובה לזה). כמעט איש מהם שמזכיר אותו, לעיתים אף בהקשר ברור לכוי של חז"ל, אינו מזכיר זהות ביניהם.

כך המרדכי הזכיר בשם הר"ח (חולין תרנג): "שור הבר שקורין רובל"א רבותינו הגאונים נמנו עליו שמכסין דמו ולא איפשיטא אי בהמה אי חיה וחלבה אסור מספק, וכן הלכה". הרי לנו שלהלכה דינו של הג'אמוס הוא ככוי, אולם הגאונים, הר"ח והמרדכי נמנעו מלכתוב בפשטות שזהו הכוי עליו דיברו חז"ל, על אף שהדבר מתבקש. יתרה מזו, הר"ח ייחס את הקביעה שדינו של הג'אמוס (רובל"א בלשונו) כספק חיה ספק בהמה לגאונים, ולא לדברי חז"ל המפורשים בעניין כוי, מה שמוכיח כי לדעתו אין זהו הכוי[4].

התוספות (זבחים קיג ע"ב ד"ה 'אורזילא') דנים האם "הבופלו"ש שאנו קורין ראם" הם אכן הראם המקראי שהוא מין חיה. למסקנה הוא סובר שאינם מין חיה וחלבם אסור. יתכן שגם כאן חלבם אסור לחומרא ולא כי הם בודאי בהמה, ולכן דינם אולי ככוי אך ברור כי לדעתו אין הם הכוי עצמו[5]. לענייננו יש ללמוד אף מכאן שהג'אמוס לא זוהה על ידם ככוי של חז"ל, טענה שכלל לא נזכרת בין שלל הטענות שמזכיר התוס' בניסיון לדחות את הזיהוי של 'ראם'.

האגור (סימן א'צט), לעומתם, כתב בשם ר' ישעיה האחרון כי הג'אמוס הוא מריא המופיע בתנ"ך, שהוא ודאי בהמה, ולשיטתו אין צורך כלל לכסות את דמו. ממילא מובן כי הוא לא ראה בו את הכוי. גם רס"ג בתרגומו לספר ישעיהו מתרגם 'מריא' כג'אמוס[6].

המהרי"ל (ספר מהרי"ל מנהגים הלכות שחיטה י) אף הוא התייחס אליו כבעל חיים מסופק, אך לא זיהה בו את הכוי[7].

רק מהר"י וייל בהגהות שחיטה[8] נוקט לשון שניתן לראות בה זיהוי של הג'אמוס עם הכוי: "השוחט כוי שקורין בופי"ל בלשון אשכנז". אולם קשה להאמין שווקא חכם מאוחר זה, מאחרוני ראשוני אשכנז, בן המאה הט"ו למניינם יחדש מסורת שניכר כי לא הייתה קיימת אצל קודמיו, כולל לא אצל רבו המובהק מהרי"ל. לכן יש לפרש כי בימיו זהותו של הכוי כבר נשכחה מזמן, והמילה 'כוי' הפכה לשם קוד עבור כל בעל חיים שמעמדו ההלכתי מסופק.

שיטתו של הרמב"ם כאן מעניינת במיוחד. אין ספק כי הרמב"ם הכיר את הג'אמוס[9], ובכל זאת הוא אינו רומז כלל לכך שהכוי הוא הג'אמוס. יתרה מכך, הוא נוקט בתיאור שונה בעליל לכוי.

אין מטרת מאמרנו זה לדון בשיטות הראשונים השונות, אולם מכיוון שדעתו של הרמב"ם בנושאי זיהוי בעלי חיים וצמחים כמי שעסק בסוגיה וחי באזור ארץ ישראל חשובה במיוחד, נעסוק מעט בהסבר שיטתו. בשיטת הרמב"ם ביחס לכוי, הן בפירושו למשנה והן במשנה תורה, רבו הדיונים. נביא כאן את הסברו של הרב יוסף קאפח זצ"ל בפירושו למשנה תורה (הלכות שחיטה יד ד), שמלבד גדלותו התורנית האישית בכל חלקי התורה ובתורת הרמב"ם, הרי שבקיאותו בכתבי היד המקוריים ובאיתור הבדלים הנובעים מהמהדורות השונות של כתבי הרמב"ם היא מן המפורסמות, ובקיאות זו עמדה לו אף בסוגייתנו.

לפי הסברו של הרב קאפח הרמב"ם שינה את דעתו במהלך חייו, והדבר בא לידי ביטוי הן בפירושו למשנה והן במשנה תורה, כשניתן למצוא שרידים ממהדורות קדומות יותר בשניהם. בתחילה סבר הרמב"ם כיש אומרים בברייתא, שהכוי הוא כלאים בין תייש לצביה אולם בהמשך חזר בו וסבר כר' יוסי שהכוי הוא ברייה בפני עצמה[10]. לשינוי דעה זה ישנן השלכות הלכתיות שהעסיקו רבים מגדולי ישראל שבאו אחרי הרמב"ם.

למרות שינוי הדעה, לענ"ד נראה כי הרמב"ם לא שינה דעתו מהבנתו היסודית כי מדובר בבעל חיים הדומה דווקא ל'שה'. לדעת הרב קאפח במהדורה הראשונה של פירוש המשנה (ביכורים ב ח) היה כתוב (ע"פ התרגום של פירוש המשנה המופיע בש"ס וילנה) שהכוי "הוא מין המורכב מן העז ומן הצבי". לעומת זאת בכתב ידו "הודאי והברור של רבנו" (לשון הרב קאפח) כתוב (בתרגומו של הרב קאפח): "הכוי הוא מין צורתו בין מין העיזים ומין הצבאים". המילים "צורתו בין" כתובות על המחק, מה שמעיד כי זו מהדורה מאוחרת. בכל אופן ברור כי השינוי (המשמעותי) בדעת הרמב"ם לא שינה את העובדה כי לדעתו של הרמב"ם מדובר בבעל חיים דמוי 'שה'[11].

הראיה הלשונית

אחת הראיות המרשימות שמביא כסלו (עמ' 417) היא זו הלשונית. לדבריו, בשפות הינדו-אירופיות, החל מפרסית עתיקה, סאנקריט ועד אנגלית בת זמנינו המילה המיועדת לבקר היא דמויית כּוֹי (די אם נזכיר את המילה cow האנגלית, שפירושה פרה).

אולם דומה שהראיות אותן הבאנו, די בהן כדי להורות כי על אף הראיה הלשונית היפה לא ניתן להכניס את זיהוי הכוי כג'אמוס במשנה. יתכן, אגב, שההגייה הנכונה היא דווקא זו האשכנזית כְּוִי (שאמנם נפוצה פחות אך עדיין נוכחת בכתבי היד[12]). יתכן כי מילה זו מזכירה את המילה הערבית قوي  (נהגית: QAWI) שמשמעותה כוח, כשהדבר מלמד על עוצמתו של בעל החיים הפראי למחצה ביחס לזה המבויית (כמו אַיִל, זכר הכבשים, שאף שמו רומז להיותו בעל חיים עוצמתי, הרבה בגלל קרניו המרשימות, או להבדילו מהכבש הקטן בן שנתו)[13].

סיכום:

מכל הנתונים שהובאו מתברר כי לא ניתן לזהות את הכוי עם הג'אמוס. הדבר אינו מתאים להלכות שנאמרו לגביו במשנה, אינו מתאים לחלק מהזיהויים בברייתא (ואינו נתמך באופן ברור על ידי אף זיהוי), ובנוסף, כמעט מכל הראשונים שעסקו בנושא ניתן להוכיח כי אף שהכירו את הג'אמוס הם לא ראו בו את הכוי של חז"ל.

במאמר זה לא עסקנו בשאלה מיהו, אם כן, הכוי, אולם כן מצאנו בעז"ה מספר קווים מנחים שיסייעו לנו לזהות אותו: מדובר על בעל חיים שיש צדדים לראותו הן כחיה והן כבהמה, מדובר על בעל חיים דק (דמוי 'שה'). הרמב"ם מצמצם את האפשרויות בכך שהוא נוקט שמדובר על בעל חיים ש" צורתו בין מין העיזים ומין הצבאים". לפי זה גם זיהויו עם מין של כבש בר בעייתי. יהודה פליקס הציע[14] לזהותו עם כבש המופלון (Ovis musimon). כסלו התנגד לכך שטענה כי כיום ידוע שכבש המופלון אינו אבי כבש הבית, אלא זהו כבש בית שהתפרא בתקופות קדומות מאוד, והוא מציע את כבש הערבה (Ovis orientalis). הן כך והן כך, לדעת הרמב"ם לא ניתן לזהות בו את הכוי (אלא לדעה הראשונה בברייתא, לפיה הכוי הוא 'אֵיל הבר', כלומר כבש בר). יתכן ויש לזהות את הכוי עם מין של עז בר. פליקס (שם) הציע (לפחות לדעה בברייתא הרואה בו כלאים) אפשרות לזהותו עם בני מכלוא של עיזים ויעלים (ההכלאה היחידה שהצליחה בימינו, לדבריו, בין חיה דקה לבהמה דקה) אולם עניין זה דורש דיון נפרד.

לסיום נציין את הצעתו של קוהוט (ערוך השלם ד עמ' רה) המציע לזהותו עם ה- Antilipoe picta, הוא הניגלאי (Boselaphus tragocamelus),[15] מין אנטילופה יחיד בסוגו, שאכן ניתן לראות בו מקרה ביניים בין צבי, עז ואפילו פר (מה שמצדיק אולי את השימוש בשם כוי במשמעותו האינדו-אירופית, כלומר אנטילופה הדומה לפרה). אמנם מדובר על בעל חיים שמוצאו מדרום אסיה, ולכן לא היה מוכר בזמן חז"ל באזורנו, אך יתכן ופרטים ספורים נראו לחלק מרבותינו, בין אם הובאו לארץ, תיאורי נוסעים שהגיעו אליהם או חכמים שבמסעותיהם הגיעו למקום מושבם סיפרו עליהם. חז"ל דנו על בעל חיים זה, אך זהותו המדוייקת, שגם מלכתחילה לא הייתה ממש מוכרת, השתכחה במשך הזמן. אם אכן זהו הזיהוי הנכון, הרי שניתן להבין את הברייתא כאפשרות הראשונה, שאין מחלוקת על איזה בעל חיים מדובר, אלא שנחלקו חכמים מה טיבו[16]. מכל מקום הועלו כאן הצעות ראשוניות שמצריכות דין נרחב יותר בדברים.

[1] ראה: מרדכי כסלו, כוי כשרותו של בעל חיים מיובא, בתוך: תחומין יז תשע"ז, עמ' 415-432. וכן: משה רענן, כוי – בריה בפני עצמה היא – תאו (ג'אמוס), בתוך: פורטל הדף היומי.

[2] כסלו התקשה להאמין שהחכמים הסתפקו בזיהויו של הכוי עד כדי כך שהציעו בעלי חיים שונים כל כך זה מזה. מכאן הוא הגיע לפירוש הברייתא בדרך ייחודית שאינה הפשט, מה שפתח בפניו את הדרך לזהות את הכוי כג'אמוס. לענ"ד המרחק בין הצעות הזיהוי בברייתא הוא אפשרי בהחלט אם נניח שמדובר בבעל חיים שלא היה מצוי באופן תדיר ביניהם ולכן זהותו אבדה. הדבר דומה לזיהויים בני הדורות האחרונים ואף בני דורות קדומים יותר לבעלי חיים וצמחים המופיעים בחז"ל, כשהצעות הזיהוי הן שונות מאוד זו מזו, כשלעיתים קרובות מדובר על שוני גדול לאין ערוך יותר מזה שבברייתא.

[3] מובן שאם ימצא בעל חיים הדומה לאיל הבר, תייש וצבי ושניתן להכיל עליו את כל הנאמר על הכוי כאן ובמקומות אחרים האפשרות הראשונה לביאור הברייתא תיראה סבירה בהחלט, ואף תהיה זו המועדפת.

[4] הב"ח בטור יו"ד כח ד"ה 'הפופל"א' (המביא את סיכום הדעות ההלכתיות בעניין הג'אמוס) מבין כי חלק מהספק של הגאונים, הר"ח והמרדכי הוא מה דינו של שור הבר, האם כחיה או כבהמה, כמחלוקת המופיעה במשנה בכלאים ח ו. כלומר, אם יש לזהות את הג'אמוס, הרי שיש לזהותו עם שור הבר ולא עם הכוי, כשבשום מקום לא מצאנו בכתבי חז"ל שמדובר על אותו מין של בעל חיים.

[5] הב"ח שם מבין כי לדעת התוס' הג'אמוס הוא ודאי בהמה. במקרה זה ברור עוד יותר כי אין המדובר בכוי שלהלכה דינו מסופק.

[6] כסלו מפנה ליהודה רצהבי, תפסיר ישעיה לרבי סעדיה,קרית אונו תשנ"ד: א יא, יא ו. יש לציין כי מישעיה א יא משתמע שהמריא הוא מין בהמה (והוא בכלל מין הבהמה 'שור'), שהרי הוא הוקרב על המזבח, דבר האפשרי רק לגבי מין בהמה.

[7] במהדורת מכון ירושלים (עמ' תקע"ה) ציין (שינויי נוסחאות הערה ג) כי בחלק מכתבי היד נאמר לגבי הג'אמוס: "דספק הוא אם מין חיה היא או אי מין בהמה כאותו שקראו לו כוי בלשון חכמים", הרי שדינו של הג'אמוס ככוי אך הוא אינו הכוי עצמו.

[8] מובא בדרכי משה טור יו"ד כח ס"ק א.

[9] ראה: זהר עמר וירון סרי, מתי הגיעו הג'אמוסים לנופי המים של ארץ ישראל? בתוך: קתדרה 117, יד בן צבי, ירושלים תשרי תשס"ו. עמ' 63-70. לדברי המחברים ידוע בוודאות כי הג'אמוסים הגיעו לאזור א-שאם (סוריה וארץ ישראל) בסביבות המאה השמינית למניינם עם כיבושי האיסלאם, אם כי יתכן שהם היו באיזור גם קודם לכן במספרים קטנים.

[10] מעניין לציין כי הרמב"ם התלבט רק בין שתי השיטות האמצעיות בברייתא, שכפי שאמרנו לעיל, הן היחידות שניתן לקשר אותן למשניות הרואות בכוי ספק חיה ספק בהמה.

[11] לכן נראה לענ"ד שאף שהרמב"ם כנראה התייחס למונח 'כוי' גם כמונח כללי לבעל חיים מסופק, הרי שאין הדבר גורע מכך שהוא סבר כי ה'כוי' הוא מין בעל חיים ספציפי. הראיה לכך היא דבריו בהלכות מאכלות אסורות א יג, שם הוא כותב: "כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי". בהלכה זו הרמב"ם מתייחס לכוי ככלאים, כדעתו הראשונה, וגם מתייחס ל'כוי' כמונח כללי. לדעת הרב קאפח השימוש בהסבר שהכוי הוא כלאים הוא שריד ממהדורה קמא של משנה תורה (שכמוהו יש, לדבריו, הרבה בכל החיבור). הרי לנו שדבריו בפירוש המשנה, שהכוי הוא בעל חיים ספציפי הדומה בצורתו לעיזים ולצבאים, נכתבו אחר שהרמב"ם התייחס ל'כוי' כאל מונח כללי, כך שהן משנה ראשונה שלו והן משנה אחרונה שלו הן שהכוי הוא בעל חיים ספציפי (ואין זה סותר את האפשרות כי יתכן שבמקביל הוא משתמש בו גם ככינוי כללי לבעל חיים מסופק, גם אחרי ששינה את דעתו).

[12] ראה דיון בעניין בפורום 'אוצר החכמה': http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=7&t=6225&p=295622&hilit=%D7%9B%D7%95%D7%99#p295622.

[13] ממילא מובן כי מה שנכתב בויקיפדיה ערך 'כוי' (https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%95%D7%99, נכון לגירסת כ' באייר תשע"ז 16.5.2017 למניינם), כי משמעות זו רומזת לג'אמוס העוצמתי, אינה הכרחית וניתנת להתפרש גם על בהמה/חיה דקה עוצמתית, בדומה לזכר הכבשים.

[14] יהודה פליקס, הצומח והחי במשנה. עמ' 236.

[15] כאן ישנן תמונות שלו: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%9C%D7%92%D7%90%D7%99

[16] במקרה כזה, אם נקרא את דעת ת"ק בברייתא איל הבר, במשמעות אַיַל ולא אַיִל, הדבר יתיישב יותר, לפי שהניגלאי אכן מזכיר במראהו בפרט את נקבת האיילים.