שמיטת כספים למהדרין

חזון שמיטת כספים

מצוות שמיטת כספים מצטיירת בעינינו כחזון אוטופי. מצד אחד לבנו עם השכבות החלשות של החברה ולעומת המשטר הקפיטליסטי שאנו חיים בו – התורה מציעה דרך מוסרית יותר עם רגישות יותר גדולה לחלש. זאת על ידי מקבץ של מצוות חברתיות, כשגולת הכותרת שלהן – מצוות שמיטת כספים. שש שנים הפערים בין שכבות האוכלוסייה מתרחבים, העניים כורעים תחת העול והמעמסה של החיים, והנה אחת לשבע שנים דואגת התורה למעין יישור קו חברתי. החובות שהעניים נאלצו ללוות במשך השנים לשם קיומם וקיום משפחתם, נשמטים – מבוטלים. בסוף שנת השמיטה הלווה פטור מלהחזיר את חובו למי שהלווה לו.

מחד גיסא במשנתנו שביעית (פ"י מ"ח) נאמר: 'המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני', לאמור שמגמת התורה היא שבמוצאי השנה השביעית החובות יתבטלו. מאידך גיסא אנו רואים שהתורה מעודדת את האדם להחזיר את חובו, שכן נאמר בהמשך: 'אמר לו אעפ"י כן – יקבל ממנו. ולא רק זאת – במשנה שלאחריה נאמר: 'המחזיר חוב בשביעית – רוח חכמים נוחה ממנו' – משמע עידוד אקטיבי של חכמים להחזיר את החוב.

כל פעם שאני קורא את פרשת ראה (דברים טו), שעוסקת במצווה זו המילים מרטיטות את הלב. ידעה התורה וגם ירדה לסוף דעתו של אדם, ולכן אמרה:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא.

'פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' – מחשבת בליעל – אתה יודע שעוד מעט מגיעה שנת השמיטה ושהחובות נשמטים, ולכן אתה נמנע מלהלוות לעני – הוא יקרא אל ה' ואתה – יהיה בך חטא.

זה מצד אחד – אך מאידך גיסא, המצווה הזו נראית כל כך מנותקת מן המציאות שאנו חיים בה שזו נראית מצווה שהיא הלכתא למשיחא, למציאות אידיאלית עתידית בלבד. כל הכלכלה המודרנית בנויה על אשראי – כך מייצרים מפעלים עם מקומות עבודה לפועלים, כך מקדמים פרויקטים וכך מתנהלות מדינות ואפילו מעצמות כמו ארצות הברית שהחוב החיצוני שלה עומד על יותר מ- 16 טריליון דולר. תארו לעצמכם שמגיעה שנת השמיטה וכל החובות הללו מתבטלים כל כלכלות המדינות היו קורסות. אך אפילו במישור של האדם הפרטי – לפני כמה שנים הייתי במינוס בבנק ולקחתי הלוואה מאחד מאחי כדי לכסות את המינוס הזה. אם הייתה מגיע שנת השמיטה החוב היה מתבטל. והשאלה היא האם זאת המגמה של המצווה, שמי שלוקח הלוואה כדי לקדם את עסקיו כדי לגרוף רווחים נאים או כדי לצרוך יותר מהכנסותיו – יישמטו ויתבטלו חובותיו?

הרב יעקב אריאל פותר דילמה זו בשני מאמרים שכתב על שמיטת כספים בסוף החוברת 'באהלי שדה'. הוא מציין את העובדה שבאותה פרשה קטנה בתורה המילה 'אביון' חוזרת על עצמה ארבע פעמים: 'אפס כי לא יהיה בך אביון' – 'כי יהיה בך אביון' – 'ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון' – 'ורעה עינך באחיך האביון'. שמיטת כספים נועדה לעזור לאביון. הרמב"ם כותב בסוף הלכות מתנות עניים שהמעולה שבצדקות היא הוצאת העני ממעגל העוני, וזאת עושים על ידי נתינת הלוואה שמעמידה אותו על הרגלים. בהלוואה כזו או בהלוואה שנועדה לצורך קיומו הבסיסי ביותר של האדם נאמר בתורה שהשמיטה משמיטת, מפקיעה ומבטלת אותה. היא לא נועדה לצורך העשיר שייעשה עשיר יותר וכן לצורך רווחיו של המתעשר על חשבון התרוששותם של המלווים. התורה אינה תומכת בביצוע 'תספורת' לבעלי חוב עשירים, אלא אם כן יש בכך רווחה לעניים! לכן גם אנו מוצאים את היחס הדואלי ללווה.

ומכאן הפתרון לסתירה לכאורה שהזכרתי בתחילת הדברים: מחד גיסא, יש את מצוות שמיטת כספים והעני שלווה יכול להיעזר ולהתרומם מן הבור הכלכלי שהוא נתון בו ומאידך גיסא קובעת משנתנו (שביעית פ"י מ"ח): 'המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני אמר לו אע"פ כן יקבל ממנו שנא' (דברים טו) וזה דבר השמטה...' זאת ועוד נאמר במשנה שלאחר מכן: 'המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו' – והסיבה לכך היא שמי שיכול להחזיר את חובו ואכן מחזיר אותו שמיטת כספים באמת אינה מיועדת בשבילו.

במשנה ג שבאותו פרק מספרת המשנה על תקנתו של הלל – תקנת הפרוזבול. ראה הלל בזמן בית שני שנמנעו העם מלהלוות, ולכן מתוך דאגה לרווחתם של העניים, הוא תיקן שהמלווים ימסרו את הלוואותיהם לבית הדין ובצורה זו אין החובות נשמטים. מסביר הרב אריאל – אין מדובר כאן בהערמה ובתקנה שעוקפת את מצוות התורה. יש מקרים שמצוות שמיטת כספים אינה ממלאת ייעודה ומגמתה של תורה, כגון אותם מקרים שהזכרתי קודם, כשעשירים משתמשים באשראי לשם קידום עסקיהם. במקרים אלו יש להשתמש בתקנת הפרוזבול. אך מי שמשתמש בפרוזבול, כדי להיפטר מחובת ההשמטה באותן הלוואות שעניים לוו כדי לצוף מעל הגלים ושיטפון החיים ולצורך קיום ופרנסה בסיסיים – על כגון דא אמר שמואל בגיטין לו ע"א, שהפרוזבול הוא 'עולבנא דדייני', לאמור עלבון וחוצפה לדיינים, שכן המלווים לוקחים את כספם של כדין.

פרוייקט שמיטת כספים למהדרין

בשמיטה הקודמת מכון 'התורה והארץ' בשיתוף פעולה עם ארגון 'פעמונים' יזמו פרוייקט של קיום מצוות שמיטת כספים למהדרין'. הפרוייקט ששמו 'נדיבי ארץ' חיבר בין כמה גורמים: בין מלווים-תורמים לבין ארגון פעמונים בתור בא-כוח העניים לבין הבנקים. הרעיון היה לעניין כמה שיותר יהודים שיאותו 'להלוות' סכום כסף – כל אחד כמה שידבנו לבו – וברגע שתגיע סוף שנת השמיטה החוב יישמט. הצד האחד של המטבע – המלווה קיים את מצוות שמיטת כספים. הצד השני של המטבע – הלווים העניים: 'נדיבי ארץ' בא בדברים עם הבנקים והציע להם הצעה. ידוע שיש הלוואות רבות שלבנק קשה מאד לגבות אותם והם נחשבים מבחינתו כ'אבודים'. אנחנו 'נדיבי ארץ' נשלם לכיסוי חובות אלו במקום אותם לווים עניים שאינם מסוגלים לפרוע את חובם ואתם הבנק – על כל שקל שנצליח לאסוף תתנו אתם שקל אחד. ב"ה הפרוייקט הצליח מעל למשוער. הצלחנו לאסוף סכום של כ- 2000,000 ₪ ולעזור ליותר מ- 100 בעלי חוב ששקעו בחובות כאלו שלא יכלו לצאת מהם.

ניסחנו נוסח של פרוזבול שבו היה כתוב בתחילה הנוסח הרגיל של הפרוזבול:

בפנינו... ואמר לנו קנו ממני בקניין גמור... ועוד אמר... אתם עדי שאני מוסר כל חוב שיש לי לידי בית דין החשוב...

בהמשך מנוסחת ההצהרה של המלווה-התורם לקיום מצוות שמיטת כספים למהדרין:

הנני מייחד הלוואה  בסך ................ ש"ח לפלוני, פלוני ופלוני חברי וועדת 'נדיבי ארץ' שמועד פרעונה יהיה בכ"ט אלול תשס"ח, בהלוואה זו הנני מעוניין לקיים מצוות שמיטת כספים. הכספים שישומטו יחולקו לעניים ונזקקים כפי ראות הוועדה הציבורית של נדיבי ארץ.

הרעיון הנ"ל אינו המצאה של מכון התורה והארץ או של ארגון פעמונים, אלא ר' יוסף חיים כבר כתב אותו בספרו 'בן איש חי' לפרשת כי תבוא:

והנה יש נוהגים  אחר שכותבין הפרוזבול מלוה  לחברו סך מה ועל  זה הסך לא יחול הפרוזבול, כיון  שהלוהו אחר זמן הפרוזבול. ואז אחר ראש השנה, כשיביא  לו חבירו המעות לפרעו יאמר לו 'משמט אני' ולא יקבלם ממנו.  הלווה ישמח  במעות אלו  והמלוה ישמח במצות שמיטת כספים שקיים אותה בפועל.

בע"ה אנו מתכננים גם בשמיטה הזו לחזור על ההצלחה מן השמיטה הקודמת, ואנו תפילה שבזכות מצווה חשובה זו נזכה לשני הדברים שהתורה מבטיחה לנו בעקבות קיום המצווה – 'כי ברך יברכך ה'': א. צמצום הפערים החברתיים – 'אפס כי לא יהיה בך אביון'; ב. ההבטחה שנתבסס בארצנו נחלת אבותינו: בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה'.