שמיטת כספים בכלכלה המודרנית

הקדמה

שנת השמיטה שאנו בפתחה כוללת לא רק מצוות ואיסורים הנוגעים לחקלאות אלא גם מצוות שמיטה של החובות הכספיים שהגיע מועד פירעונם, כפי שכתב הרמב"ם ב'ספר המצוות' (מצות עשה קמא):

שצונו להשמיט כספים כלומר החובות כלם בשנת השמטה והוא אמרו יתע' (ראה טו) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך. וכבר נכפל הציווי במצוה זו ואמר (שם) וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו. ולשון התוספתא (בריית' מ"ק ב ב גטין לו א קדושין לח ב) בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמיטת כספים.

על פי ההלכה, שביעית משמטת בסופה 'וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב'.[1] יישום דיני שמיטת כספים בכלכלה המודרנית מעורר קושי גדול: המשק כיום מושתת על אשראי הניתן לא רק למשקי הבית הזקוקים לו כדי לרכוש מצרכי יסוד, אלא גם, ובעיקר, למגזר העסקי, המשתמש בו כדי להרחיב ולפתח את העסקים.[2] נתינת האשראי כיום היא מקור הכנסה חשוב: למעלה מ 60% מהכנסות הבנקים הינם מריבית על נתינת אשראי (נכון לשנת 2012). יישום שמיטת כספים במצב כזה עלול לפגוע פגיעה אנושה במשק: חששם של המלווים מהשמטת החובות עלול לצמצם מאוד את היקף נתינת האשראי, ובכך לפגוע הן בפיתוח ובצמיחה והן בהכנסתם של נותני האשראי. זאת נוסף על הפגיעה הקשה בנותני האשראי בכך שלא יוכלו לגבות חלק ניכר מחובותיהם. ואמנם כבר הזהירה תורה את המלווים, שלא ימנעו מלהלוות מחשש שהחוב יישמט (דברים טו, ט-יא):

השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך.

אלא שפשט הכתוב נוגע להלוואה לעני, שהיא קיום מצוות צדקה, ואותה מחויב המלווה לקיים גם סמוך לשנת השמיטה. אך לא מצאנו חובה לתת הלוואה עסקית, אשר תישמט בשנת השמיטה ותביא להתעשרותו של הלווה על חשבון המלווה. עם זאת, אף על פי שמסתבר שהחובה להלוות גם סמוך לשנת השמיטה חלה רק בהלוואה הניתנת בתור צדקה ולא בהלוואה עסקית,[3] על פי ההלכה, נוהגת שמיטת כספים בכל סוגי ההלוואות,[4] ומכאן החשש הגדול לפגיעה במשק.

לכאורה ניתן היה לפתור את הבעיה בפשטות באמצעות הפרוזבול, המאפשר לגבות את החובות גם לאחר שנת השמיטה. אלא שהשימוש בפרוזבול כדי למנוע בפועל את השמטת הכספים הוא פיתרון חלקי בלבד, משתי סיבות: האחת – על פי ההלכה מועיל הפרוזבול רק כאשר חיוב שמיטת כספים הוא מדרבנן, ואין להשתמש בו כאשר שמיטת כספים דאורייתא.[5] השנייה – השימוש בפרוזבול מביא לכך שבפועל אין מקיימים את מצוות שמיטת כספים, ומפסידים את מכלול ערכיה של מצווה זו. הפיתרון שנבסס להלן, הינו הנהגת שמיטת כספים ב'הלוואות צדקה' בלבד ולא בהלוואות עסקיות. ואף שכאמור, עקרונית שמיטת כספים נוהגת גם בהלוואות עסקיות, בכל זאת ישנן שלוש דרכים שבאמצעותן אפשר להביא לכך ששמיטת כספים לא תחול בפועל על הלוואות אלו.

א. הפעלת שיקול דעת של בית הדין

על הבעייתיות שבהנהגת שמיטת כספים במשק הבנוי בעיקרו על מסחר, עמד הנצי"ב מוולוזי'ן.[6] הוא הבחין בין הלוואה במשק שעיקרו עיסוק בחקלאות, לבין משק שעיקרו עיסוק במסחר. כאשר מדובר במשק העוסק בחקלאות, הרי שבדרך כלל הלווה פורע את חובו מתוך היבול שיצמיח שדהו. בשנת השמיטה אין בשדה את היבול שישנו בשאר השנים, ואף מה שמצוי בשדה הרי הוא הפקר לכל. על כן מצווה התורה את המלווה לבל ייגוש את הלווה, ובית הדין מוזהרים לפקח על כך. לעומת זאת, כאשר מדובר במשק הבנוי על מסחר, עלולה השמטת הכספים לפגוע במלווה, ועל כך מזהירה התורה את בית הדין, שיביאו לכך שהחוב לא יישמט; וכלשונו של הנצי"ב (דברים טו, ד):

אפס כי לא יהיה בך אביון וגו'. לא יגרום השמטת כספים שתהי' אביון שהרי המלוה על מסחור אם לא ישיב חובו נעשה המלוה אביון וא"כ יש לעשות תקנה לזה. והיינו תקנות פרוזבול. או למסור לב"ד. וא"כ אין הב"ד רואים להשמיט אדרבה ב"ד נכנסין בעובי הקורה שלא ישמיט ויהי' אביון:  כי ברך יברכך ה' וגו'. הקב"ה חפץ לברך אותך ולא שתהי' אביון.

כלומר, מלווה המעוניין לתבוע את הלווה לאחר שנת השמיטה יוכל למסור את שטרותיו לבית הדין, ובית הדין יפעיל את שיקול דעתו, ויקבע האם להיעתר לבקשתו של המלווה. לשם כך ישקול בית הדין את הנזק העלול להיגרם למלווה אם לא יקבל את כספו בחזרה, מול הקושי העומד בפני הלווה לפרוע את ההלוואה. בפועל, התוצאה מהפעלת שיקול דעת זה תהיה ששמיטת כספים תחול על הלוואות שניתנו לעניים בתור צדקה וכדומה, אך לא תחול על הלוואות עסקיות. שני קשיים עומדים בפני יישומה של הדרך שמציע הנצי"ב, האחד מעשי והשני הלכתי. הקושי המעשי הוא שפיתרון זה עלול לגרום עומס בלתי אפשרי על בית הדין. הם יצטרכו להיכנס לעובי הקורה בכל הלוואה והלוואה, כדי לבחון האם נכון לשמט אותה, ולכתוב פסק דין אשר יאפשר לגבות את החוב. הקושי ההלכתי נעוץ בכך שאף שלדעת רבים מן הראשונים, מסירת השטרות לבית הדין מועילה לגבות את החוב לאחר שנת השמיטה גם בשמיטה דאורייתא,[7] יש אומרים שדין מסירת שטרות לבין הדין כדין פרוזבול, ושניהם מועילים רק כאשר חיוב השמיטה הוא מדרבנן.[8]

ב. אי החלת שמיטת כספים על תאגיד

אפשרות נוספת להביא לכך ששמיטת כספים לא תחול בפועל על הלוואות עסקיות מבוססת על ההנחה שרוב ההלוואות העסקיות ניתנות לתאגידים, דהיינו לחברות ולא לאנשים פרטיים. בשונה מהלוואה הניתנת לאדם פרטי, בהלוואה הניתנת לתאגיד אין אדם המשועבד לפרוע את החוב, והשעבוד חל על נכסי התאגיד בלבד. לדעת הגרי"מ פינשטיין, מטעם זה לא חל איסור ריבית על הלוואה הניתנת לתאגיד (אגרות משה, יו"ד ח"ב סי' סג):

סתם מלוה שבתורה ובגמ' ובכל מקום שהוא עושה חיוב על גוף הלוה שישלם... אבל מלוה כזו שאינו עושה שום חיוב על גוף האדם לשלם שאף שיש לו ממון הרבה... לא נאמר ע"ז איסור ריבית. וכן הוא ענין הביינק /הבנקים/ שבמדינתנו באמעריקא שגוף הבעלים של הביינק אינם מחוייבין כלום לאלו שהניחו מעותיהם בהביינק אף אם יזדמן שלא יהיה בהבאנק מעות לשלם, שלכן ליכא איסור ריבית אף כשהבאנק הוא של ישראל.

דברי הגרי"מ פינשטיין מדברים באיסור ריבית ולא בשמיטת כספים, אך על פי דעת ה'תומים', אפשר ללמוד מהם ששמיטת כספים גם היא לא תחול על הלוואות הניתנות לתאגיד. ה'תומים' לא כתב דבריו אודות תאגידים אלא אודות חיובם של יורשים לפרוע חובות אביהם. לדעתו, במקרה שבו הלווה נפטר והיורשים מחויבים לפרוע מתוך הירושה את חובות אביהם, לא חלה שמיטת כספים, משום שעל היתומים לא חל שעבוד הגוף לפירעון החוב, אלא שעבוד נכסים בלבד; וזו לשון ה'תומים' (סי' סז ס"ק כה):

דעיקר מה שהקפידה התורה הוא ללא יגוש אותו, דהוא משועבד גופו, ונכסיו אינון ערבין, ובשביעית פטרה התורה לבל יכול לנגוש אותו והפקיעה שעבוד הגוף. וזהו בלוה חי, אבל במת בלא"ה על יורש אין שום שעבוד הגוף, דהוא לא נשתעבד כלל, רק נכסי אביו הם ערבים בשביל אביו, ובמה יחול שמיטה, אביו מת, ונכסיו ערבים מיום הלואה, ועליו הוא לא נשתעבד כלל, וא"כ ברור דמסתבר למאוד דיורש הלוה, בו לא שייך שמיטה.

על פי סברתו של ה'תומים' ולאור דבריו של הגרי"מ פינשטיין, כאמור יש מקום לומר ששמיטת כספים לא תחול על הלוואות שקיבלו תאגידים, משום שגם בהלוואות אלו אין שעבוד הגוף ולא שייך איסור 'לא יגוש'.[9]

ג. אי החלת שמיטת כספים על הלוואות עם 'היתר עסקא'

דרך נוספת להביא לכך ששמיטת כספים לא תחול על הלוואות עסקיות מסתמכת על שיטות הפוסקים ששמיטת כספים אינה חלה על הלוואות שניתנו על פי 'היתר עסקא'. כידוע, איסור ריבית הינו אחד האיסורים החמורים בתורה. ובכל זאת כיום, רוב ההלוואות נושאות ריבית. וכדי שלא להיכשל באיסור ריבית החמור, מסתמכים על 'היתר עסקא', המגדיר את הריבית שותפות של המלווה ברווחיו הכספיים של הלווה. רק מיעוט קטן של הלוואות, הניתנות בתור גמילות חסד, הינן הלוואות בלא ריבית. פוסקי זמננו נחלקים בשאלה האם ניתן לסמוך על 'היתר עסקא' כאשר מדובר בהלוואות המיועדות לצריכה פרטית, שאינה מניבה רווחים ישירים, אך מוסכם על הכול שניתן לכתחילה לסמוך על 'היתר העסקא' כאשר מטרת ההלוואה היא השקעה עסקית.

בעניין החלת שמיטת כספים על הלוואה שניתנה על פי 'היתר עסקא' פסק ה'שלחן ערוך' (חו"מ סי' סז סעי' ג): 'מי שיש לו עסקא משל חבירו, שביעית משמטת פלגא שהיא מלוה'. פסק ה'שלחן ערוך' מבוסס על כך ש'היתר העסקא' הופך את ההלוואה לעסקה שחצייה הלוואה וחצייה פיקדון. היות ששמיטת כספים חלה על הלוואות ולא על פיקדונות, הרי שהשביעית תשמט 50% מהחוב, דהיינו את חלק ההלוואה, ולא תשמט את חלק הפיקדון. אולם יש החולקים על פסק ה'שלחן ערוך', וסוברים ששביעית אינה משמטת גם את חלק ההלוואה. הטעם לכך הוא שעל פי 'היתר העסקא', גם חלק ההלוואה אינו הלוואה מוחלטת; משום שעל פי תנאי 'היתר העסקא', הלווה מתחייב להשקיע את הכסף בעסקיו המובחרים אשר יניבו רווחים גבוהים, והוא אינו רשאי לעשות בו ככל שיחפוץ.[10] כך סובר הרדב"ז, וזו לשונו (שו"ת רדב"ז ח"ד סי' ריד):

מסתברא דאין השביעית משמטת העסקא כלל דקושטא דמלתא לאו מלוה היא אלא דרבנן עשאוה פלגא מלוה ופלגא פקדון דטבא לתרוייהו. אבל לא לענין דתשמטנו שביעית...שאין חלק המלוה של העסקא כשאר מלוה דעלמא דשאר מלוה להוצאה נתנה אבל זו לא נתנה להוצאה ואם הוציא ונתן לאחרים ממעות העסק או מן המטלטלין של העסק והביא בעל המעות ראיה ברורה שאלו המטלטלין של עסקא של פלוני מוציאין מידו ואפילו שינה אותם המקבל ומכרם ונתנם במתנה לאחרים או הפסיד חייב לשלם. וכן כתב הרב ז"ל. משמע דדין פקדון יש לעסקא ולא דין מלוה שלא עשו אותו פלגא מלוה אלא לתועלת בעל המעות הילכך אין שביעית משמטת אותו... דלא גרע מהקפת חנות ומכתובת אשה ומשכר שכיר שאין השביעית משמטת אותם[11].

על פי שיטת הרדב"ז לא תחול אפוא שמיטת כספים על הלוואות עסקיות, משום שהלוואות אלו ניתנו תוך הסתמכות על 'היתר עסקא'.

סיכום

מצאנו שלוש דרכים שעל פיהן לא תחול שמיטת כספים על הלוואות עסקיות. אכן, כל אחת מן הדרכים הללו אינה 'חלקה', והיא מסתמכת על שיטות שיש החולקים עליהן. על כן, למעשה, כל עוד חיובה של שמיטת כספים הוא מדרבנן, יש לעשות פרוזבול ולא לסמוך על שיטות הנתונות במחלוקת. עם זאת, יש בדרכים הללו משום התוויית כיוון שעל פיו ניתן יהיה לקיים כלכלה מודרנית, גם כאשר חיוב שמיטת כספים יחזור להיות מדאורייתא.

נראה שהחלת שמיטת כספים רק על הלוואות הניתנות בתור צדקה ואי החלתה על הלוואות הניתנות למטרות עסקיות אינו בגדר של הערמה או התחמקות מקיום מצוות התורה. להפך, זהו המצב הרצוי לכתחילה, כפי שעולה מפשטי המקראות, המדגישים ששמיטת כספים נועדה לסייע לעני ולחלש,[12] ולא נועדה לגרום להתעשרות קלה של לווים על חשבונם של המלווים. מבחינה זאת דומים הפתרונות שהצענו במאמר לבעיית שמיטת הכספים בהלוואות עסקיות, לפתרון של 'היתר העסקא' לבעיית איסור ריבית בהלוואות כאלו. גם איסור ריבית מופיע בתורה בתור איסור שתכליתו סיוע לעני (ויקרא כה, לה-לו):

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך.

אכן, על פי ההלכה נוהג איסור ריבית גם בהלוואה לעשיר ולא רק בהלוואה לעני, והרמ"א אף כתב במפורש שאין חילוק אם מלווה לעני או לעשיר, כדי שלא נבוא לטעות, לאור פשט פסוקי התורה שאיסור ריבית נוהג רק בהלוואה לעני.[13] אך עם זאת תוקן 'היתר עסקא', אשר הביא לכך שבפועל לא יחול איסור הריבית על הלוואות הניתנות לצורך עסקים. גם כאן, אין זו הערמה או התחמקות מקיום מצוות התורה, אלא חזרה לטעמה של המצווה, כפי שמשתמעת מפשט המקראות.

נמצאנו למדים ששמירת שמיטת כספים כהלכתה כמו גם שמירת איסור ריבית אינה סותרת את צמיחת הכלכלה המודרנית ואינה פוגעת בה. מצוות אלו מאפשרות את המשך הפיתוח והצמיחה הכלכליים מצד אחד, ואת הדאגה והסיוע לחלשים מצד שני; מתוך הבחנה ברורה בין הלוואה שתכליתה היא עסקים, לבין הלוואה שתכליתה היא עשיית חסד.