השמטת חובות על קנייה בהקפה

חכמינו ז"ל התייחסו לחובות הנוצרים כתוצאה מקנייה בהקפה באופן שונה מהלוואות רגילות (עפ"י משנה שביעית פ"י מ"א). הלכה זו נובעת מדרשת הפסוק (דברים טו, ב): "וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה את רעהו", ודרשו חז"ל (ספרי דברים פיסקא קיב) שהמילים "אשר ישה ברעהו" ממעטות חובות מסוימים כמו קנייה בהקפה, אשר אינן נכללות בהגדרה זו, אלא אם כן היסב אותם למלווה.

את הסיבה מדוע קנייה סתמית בהקפה אינה נשמטת, ניתן ללמוד מהסברו של הרמב"ם (שביעית פ"י מ"א) מהי הקפת החנות, וכך הוא כותב: "הקפת החנות, הוא מה שדרך בני אדם להתקשר עם בעלי החנויות שייקח ממנו צרכיו עד שיתקבץ אצלו סכום וישלם לו. אין אותו הסכום הנקבץ נשמט בשביעית". לדעתו קנייה בהקפה שונה מחוב רגיל "לפי שאינו כדרך החובות; שלא מכר בעל החנות מה שמכר כדי שיהא חוב, ואינו אלא מוכר בדמים מועטים עד שיצטרף עם דמים אחרים וייקח את שלו".

כלומר, חובות כספיים אשר לא ניתנו מלכתחילה כהלוואה אינן משמטין. ובכלל זה גם קנייה בהקפה אשר במהותה אינה חוב שנוצר כתוצאה מהלוואה, אלא זוהי צורה של מקח וממכר גרידא, אשר משיקולי נוחות, מעדיפים הן הקונה והן המוכר לדחות את התשלום עד שיצטבר סכום גדול על סך קניות מצטברות (וכן ניתן לבאר בדעת היראים סי' קסד ד"ה תנן). הגדרה זו שחוב שאינו מלווה אינו משמט, דייק המלבי"ם (דברים טו, אות קכח) גם מלשון התורה במקומות אחרים, אשר מהם מבואר שהביטוי "משה ידו בא רק על ההלוואה".

אלא שגם קנייה בהקפה יכולה להיחשב כהלוואה, וזאת כאשר מבקש המוכר מהקונה שיפרע את חובו עד תאריך מסוים. פעולה זו נקראת בלשון חז"ל: "זקיפה במלווה". כשמשלב זה ואילך גם על חובות הנוצרים כתוצאה מקנייה בהקפה, תחול שמיטת כספים וכך גם נפסק להלכה (שו"ע חו"מ סי' סז סעי' לט).

כיום, לא ניתן למצוא חנויות שמוכרות באופן קבוע בהקפה סתמית באופן הראשון. שהרי באותם מקומות בהם עדיין נהוגה קנייה בהקפה (מושבים קטנים וכדו') נרשם בכרטיס בכל קנייה וקנייה, סך החוב המצטבר עד כה, כשפעולה זו מוגדרת כ"זקיפה במלווה". לפיכך כיוון שמוסכם שמידי חודש צריך הקונה לפרוע את סך הקנייה החודשית עד תאריך מוסכם מראש (תחילת חודש הלועזי או באמצעו) הרי שבהגיע אותו תאריך לפני ראש-השנה והקונה לא ישלם את חובו מסיבות שונות, החוב נשמט ושוב לא ניתן יהיה לתבוע ממנו את חובו בלא שיעשה המוכר פרוזבול.