הרקע לתקנת פרוזבול – מעמדה של שביעית בימינו

א. מעמדה של שמיטת כספים בימינו

"מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית שנאמר שמוט כל בעל משה ידו, והתובע חוב שעברה עליו שביעית עבר על לא תעשה שנאמר לא יגוש את רעהו ואת אחיו" (רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"ט ה"א). אלא שבימינו כתב הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ט ה"ב) מצווה זו אינה נוהגת מן התורה, כלשונו: "אין שמטת כספים נוהגת מן התורה בשביעית אלא בזמן שהיובל נוהג, שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו (הכוונה ביובל) בלא כסף, ודבר זה קבלה הוא, אמור חכמים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ". אולם אע"פ שאינה נוהגת מן התורה היא נוהגת לדעתו מדרבנן (רמב"ם שם ה"ג). אמנם יש מן הראשונים הסוברים שההשוואה בין שמיטה ליובל (עפ"י גמ' גיטין לז ע"א-ע"ב) אינה להלכה, כיוון שלדעתם הדעה השנייה בגמ' (שם) סוברת ששביעית בימינו היא מן התורה, ולדעתם הלכה כמותה (שבת הארץ ח"ג פ"ט ה"ג אות ב והע' 7). מאידך, יש דעה שלישית בראשונים שבזה"ז אפילו מדרבנן אין נוהגים דיני שמיטת כספים, והנוהג כן אין זה אלא מידת חסידות (עי' דברי הגראי"ה קוק זצ"ל שבת הארץ שם ה"ג אות א). אולם כבר כתב הגראי"ה קוק זצ"ל ש"מכל מקום כתבו הפוסקים שעיקר הוא שנוהג בזמן הזה מדרבנן, וצריך למיהדר אהתירא בכל מאי דאפשר לעשות כדת של תורה...." (שבת הארץ ח"ג פ"ט ה"ג אות ג והע' 9-10).

ב. תקנת פרוזבול

כאמור הדעה העיקרית בפוסקים, יש לנהוג גם בימינו דיני שמיטת כספים. אך בשל העובדה שדין זה הוא רק מדרבנן, הקלו חכמים שניתן יהיה לגבות את החוב אחר השמיטה באם המלווה כתב פרוזבול בפני בית דין, וחובותיו כאילו הם פרועים לפני סוף השביעית. בכדי להרחיב את הדברים, חשוב לציין שאע"פ שהשביעית משמיטה את כל ההלוואות שמועד פירעונן הגיע לפני סוף השמיטה, יוצאים מן הכלל הן אותן הלוואות שהמלווים מסרו את שטרות החוב שלהם לגבייה על ידי בית הדין. במקרים אלו בית הדין או מיופה כוחם יכולים לגבות חובות אלו גם לאחר השביעית (עפ"י שביעית פ"י מ"ב, גיטין לז ע"א, שו"ע חו"מ סי' סז סעי' יא). הלכה זו נדרשת מהפסוק (דברים טו, ט): "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך", אשר מלמדנו שדין שמיטת כספים הוא כשאדם תובע את חבירו, אך לא כשבית דין תובעים את החבר. לפיכך כאשר אדם מוסר להם את שטרי חובותיו, הוא כבר "העמיד את בית הדין במקומו באותו החוב ונסתלק מלתבוע ומסר הדבר להם, והחוב הוא כבר בין הלווים לבית הדין (עפ"י רמב"ם פיהמ"ש שם ד"ה מוסר). כלומר, חוב שנמסר לידי ב"ד נחשב כבר כגבוי ולא חלה עליו מצוות שמיטת כספים.

על רקע הלכה זו התקין הלל שאדם יכול לכתוב פרוזבול לקראת סוף השמיטה, ובו הוא מצהיר שהוא מוסר את חובותיו לגבייה על ידי בית הדין ולאחר השמיטה הוא יכול לגבות את חובותיו מכח בית הדין.

לדעת חלק מהמפרשים כתיבת הפרוזבול אינה דומה לגמרי למסירת חובות לבית הדין והיא תקנה מחודשת מבחינה הלכתית בכך שהיא מאפשרת להסתפק במתן יפויי כוח לבית דין לטפל בחובות (פרוזבול), בלא למסור בפועל את שטרי החוב, ובלא הצורך לפרט את החובות. מסיבה זו סוברים חלק מהראשונים שתקנת פרוזבול תקפה רק כשמצוות שמיטת כספים נוהגת מדרבנן כבימינו.

אולם לדעת פוסקים אחרים הפרוזבול כמוהו כמסירת החובות לב"ד. כשהחידוש בתקנתו של הלל הוא רק בכך, שהוא הציע אותו כפיתרון מעשי, בכדי שהציבור לא יימנע מלהלוות כסף לאנשים בסמוך לשנת השמיטה ובכך לעבור על איסור תורה "השמר לך פן יהיה על לבבך....".

אכן קיימת אף שיטה שלישית הסוברת שגם ההלכה שמסירת שטרי החוב עצמם לבית דין אינה משמיטה את החובות - הינה תקנת חז"ל, ואף היא אינה אפשרית אלא כשמצוות שמיטת כספים נוהגת מדרבנן (עי' שבת הארץ פ"ט הט"ו אות א והט"ז אות א-ג).