שמיטה מתוצרת עברית או מייבוא?

 

בשמיטות קודמות עיקר ההתלבטויות של תושבי ישראל, שומרי תורה ומצוות, היתה האם להעדיף תוצרת יהודית (אוצר בית דין, חממות ומצע מנותק או אולי אף היתר מכירה) או תוצרת ערבית. כיום, בשמיטה הקרובה, עניין התוצרת הערבית בשמיטה יורד בצורה משמעותית ב"ה (אם כי עדיין רלוונטי, ולצערנו ישנם גם גופי כשרות שסוגרים עסקאות מיוחדות עם חקלאים ערבים לקראת השמיטה) אולם, עדיין נשאלת השאלה האם להעדיף תוצרת יהודית זו או להעדיף ייבוא.

הקנייה דרך יבוא, תהיה כנראה זולה יותר, תחסוך קשיים של התמודדות עם קדושת שביעית (הן בבתים פרטיים ובמיוחד במוסדות) ותחסוך צורך בפתרונות הלכתיים עבור שנת השמיטה.

מאידך, העדפת תוצרת חקלאית של ייבוא, עשויה להביא נזק כלכלי כבד על החקלאים, למוטט ענפי חקלאות רבים ולגרום נסיגה גדולה ברמת ההידור של עבודות החקלאים בשנת השמיטה. ככל שישנו ציבור גדול יותר המעוניין בפירות שמיטה, כך מתאפשר להשתמש בדרכים מהודרות יותר של פתרונות הלכתיים בשמיטה, כגון אוצר בית דין או חממות ומצע מנותק, או במקביל לשכלל את היתר המכירה באופן שיתבצע בצורה הלכתית טובה יותר, אך ידרוש הוצאות רבות יותר מן החקלאים.

ננסה ביריעה קצרה זו, לעמוד על עיקרי הדברים.

 

העדפת תוצרת עברית

בתורת כהנים בפרשת בהר (ריש פרשתא ג') נאמר:

מנין כשהוא מוכר לא תהיה מוכר אלא לעמיתיך? תלמוד לומר 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך', ומנין כשהוא קונה לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך? ת"ל 'או קנה מיד עמיתך'. אין לי אלא קרקעות שבהם דיבר הכתוב, מנין לרבות דבר המטלטל? ת"ל 'ממכר' לרבות דבר המטלטל.

התורת כהנים לומד מן הפסוק "או קנה מיד עמיתך", שיש להעדיף קנייה מיהודי – לא תהא קונה אלא מיד עמיתך.

יש לבחון כמה נקודות בדברי התורת כהנים:

א.מהם הגבולות של העדפת הקנייה מישראל: האם רק במחיר שווה או שמא גם במחיר שונה? אם גם במחיר שונה, האם יש גבול להפרש או שמא בכל מקרה צריך להעדיף קנייה מיהודי? מה הדין כשיש טרחה מרובה יותר בקנייה מיהודי?

ב.האם דברים אלו נפסקו להלכה? ברמב"ם ובשו"ע אינם מופיעים, האם דבר זה מראה את כך שאין הלכה כדרשה זו?

 

שיטת התוס':

הגמרא בע"ז כ. מביאה את הפסוק בדברים (י"ד) "לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי". התורה מתארת כאן שתי אפשרויות שבהן היהודי יכול לנהוג כשיש לו נבילה: 1. לתת במתנה לגר (גר תושב, שיש לו זכויות מסוימות, אך איננו נחשב כיהודי).  2. למכור את הנבלה לגוי.

האם יש להעדיף נתינה לגר על פני מכירה לגוי? הגמ' אומרת, שיש להעדיף נתינה לגר. היא לומדת זאת לפי ר' יהודה מן הייתור של המלה "או" ("או מכור לנכרי"). לעומת זאת לפי ר' מאיר היא לומדת זאת מסברה: כיוון שאנו מצווים להחיות גרים ולעזור להם, ברור שאנו צריכים להקדים אותם לפני הגויים.

מכאן לכאורה מקור נוסף לכך שיש להעדיף קנייה מיהודי על פני גוי, כי אם יש להעדיף בענייני מקח ומממכר את הגר על פני הגוי, ק"ו שיש לתת עדיפות לישראל.  לא זו בלבד, אלא שאפילו יש להפסיד על כך כסף, כי אם ימכור לגוי ירוויח כסף, ולמרות זאת הוא צריך לתת במתנה לגר.

אולם, התוס' (ד"ה ור"מ)לא קיבלו דברים אלו:

וא"ת וכי אם יש לו לאדם חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכרנו לעובד כוכבים והלא אפי' לישראל אינו מצוה על כך? וי"ל דדוקא נבילה שאינו שוה אלא דבר מועט לישראל שלא היו עובדי כוכבים מצויים ביניהם ולגר היא שוה הרבה כשאר בשר.

התוס' מקשים, שלא ייתכן שיש להעדיף נתינה לגר על פני מכירה לגוי. האם בכל דבר נאמר שיש להעדיף לתת מתנה לגר מאשר למכור? מדוע שהישראל יצטרך להפסיד ולתת במתנה לגר? לאור זאת אומרים התוס' שרק במקרה זה של נבלה ציוותה תורה לתת לגר, כיוון ש"אינו שוה אלא דבר מועט לישראל... ולגר היא שוה הרבה, כשאר בשר". כלומר, רק כאשר יש הפסד מועט אמור היהודי להעדיף את הגר על פני הגוי, אולם, אם יש הפסד מרובה, ברור שאין צורך להעדיף יהודי על פני גוי[1].  

הגמרא בב"ק קיד. אומרת, שאם יש ליהודי חלקה הצמודה לחלקה של יהודי אחר ("בר מצרא") אסור לו למכור את החלקה שלו לגוי. התוס' (ד"ה עד) מעירים על כך:

עד דמקבל עילויה כו' - אומר ר"ת דהיינו דוקא כשישראל רוצה ליתן לו כמו שנותן לו העכו"ם אבל אם העכו"ם רוצה ליתן לו יותר אין להפסיד בשביל כן.

כלומר: רק כאשר היהודי יכול למכור ליהודי אחר באותו מחיר הרי שאסור לו למכור לגוי, אבל אם הגוי נותן לו יותר כסף, רשאי הוא למכור לגוי. אמנם מדובר בקרקעות אבל בפשטות הדין זהה במטלטלין (והתורת כהנים דיבר על שני הדברים) ואפילו ק"ו שאם בקרקעות יכול להעדיף את הגוי כשהדבר משתלם יותר מאשר לעשות עסק עם יהודי, בודאי שיוכל להעדיף את הגוי כשמדובר במטלטלין. דבר זה גם נפסק להלכה בשו"ע (קע"ה, מא).

גם מתוס' זה ניתן לחוש את הגישה העקרונית: אין חובה לקנות אצל יהודי אם הדבר גורם להפסד, ביחס לקנייה אצל גוי. לפי התוס' בב"ק קיד. משמע שאינו צריך לחוש בכל הפסד שהוא, ואילו לפי התוס' בע"ז כ. משמע שבכל זאת בהפסד מועט צריך להעדיף את היהודי.

 

שיטת התשב"ץ והרמ"א:

בשו"ת התשב"ץ (ח"ג, קנ"א) דן בקנייה מסוחרים יהודים לעומת קנייה מישמעלים:

שוה בשוה לא הוצרך הכתוב להזהיר שיקדים ישראל לעכו"ם, אלא אפי' לישראל בפחות ולעכו"ם ביתר ישראל קודם.

התשב"ץ כותב שלגבי תשלום שווה, פשוט שצריך לקנות מישראל. לצורך כך אין צורך בפסוק או בלימוד. ומכאן, שאם התורת כהנים לומד זאת מייתור בפסוק, הרי שיש להקדים ישראל לגוי, גם אם ישנו בכך הפסד. אולם, התשב"ץ לא מגדיר את רמת ההפסד וההפרש שבין הישראל לגוי.

וויכוח גדול פרץ בעולם היהודי בעקבות הדפסת הרמב"ם. מהר"ם פדאוה הדפיס את ספרי הרמב"ם, ובמקביל גם גוי אחד הדפיס את ספרי הרמב"ם ומכר אותם בזהוב אחד פחות. נשאל על כך בשו"ת הרמ"א (סימן י'):

במדרש תורת כהנים פרשת בהר, למדה תורה דאם באת לקנות קנה מיד עמיתך, וכן למכירה... ואין לומר דזהו דוקא כשהכותי והישראל נותנין בערך ובמקח אחד, אבל כשהכותי מוזיל טפי שרי ליקח ממנו כדי להרויח במקחו. הנה דברים אלו ג"כ הבל המה, דהא גרסינן פרק איזהו נשך (ב"מ עא.) 'תני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי' (שמות כב, כד) -  עמי וכותי עמי קודם, עני ועשיר עני קודם כו'. ופריך בגמרא עמי וכותי עמי קודם פשיטא, ומשני אמר רב נחמן אמר רב הונא, תנא לא נצטרכה אלא דאפילו לכותי ברבית שנאמר 'לנכרי תשיך' (דברים כג, כא) אפילו הכי דוחה עשה של אם כסף תלוה עשה זו...

ואין לומר דדוקא התם שאינו מפסיד משלו אלא שאינו מרויח, אבל במקום שמפסיד משלו כי הכא אינו צריך להקדים לישראל... ובפסחים פרק כל שעה (פסחים כא, ב): תניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי (דברים יד, כא)... א"כ הא דאמר הכתוב מיד עמיתך מיירי כשמוזיל גביה, דאם בשווין הכתוב מדבר לא צריך קרא, דפשיטא הוא דעל עמיתך גמור הוא חייב להחיות. אלא שמע מינה דהכי קאמר, דאפילו בגר במעות ולחבירו בהפסד מכל מקום חבירו קודם. ולכן לית דין צריך בשש...

הרמ"א כותב גם הוא שעל מחיר שווה אין צריך לצוות, ולכן גם במקרה שיש הפסד כשקונה אצל היהודי, צריך להקדים את היהודי. גם הרמ"א לא כותב מהי רמת ההפסד, אבל ניכר מדבריו שהדבר אמור גם בפער משמעותי בין הישראל לגוי, שכן הוא כותב שאין לומר שכאשר "הכותי מוזיל טפי" ניתן לקנות אצלו, כי גם במקרה זה יש לקנות אצל הישראל. כאן מדובר על הפרש גדול: "מוזיל טפי".

התשב"ץ לא כתב שמדובר גם על הבדל גדול במחיר, אך גם לא כתב שדווקא בהבדל קטן, אלא סתם ולא פירש באיזה פער מדובר, ואם כך מסתבר שהתשב"ץ מדבר גם על הפסד שאיננו קטן כל כך, אך ייתכן שהוא יסכים לתוס' שבהפסד גדול אין צורך להעדיף קנייה מיהודי.

ואם כך: לפי הרמ"א יש להעדיף קנייה אצל יהודי גם אם מדובר בפער גדול. לפי התשב"ץ יש להעדיף קנייה אצל יהודי גם אם מדובר בפער מסויים, אך ייתכן שבפער גדול יודה שאין חובה לקנות אצל יהודי[2].

מאידך, לפי התוס' רק במחיר שווה יש להעדיף קנייה אצל יהודי (תוס' ב"ק קיד.) או כשיש רק הפסד מועט (תוס' ע"ז כ.).

 

סוחרים:

סוגיה נוספת שיש להוכיח ממנה לכאורה היא סוגיית הגמרא בב"מ עא. הגמרא שם אומרת:

אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, עמי ונכרי - עמי קודם... אמר מר: עמי ונכרי עמי קודם פשיטא! - אמר רב נחמן אמר לי הונא: לא נצרכא דאפילו לנכרי ברבית ולישראל בחנם.

ואם כך מבואר בגמרא שיש להעדיף להלוות לישראל בחינם, מאשר להלוות לנכרי בריבית. כאשר אדם מלווה לישראל בחינם, הרי שהוא מפסיד את הפער של הריבית שיכול היה לקבל מן הגוי. למרות זאת, יש להעדיף ישראל. ומכאן, שגם בפער שלכאורה גדול (פער הריבית) צריך להעדיף את הישראל.

בשו"ת אגרות משה (יו"ד, ח"ג, צ"ג) כתב עיקרון המזכיר את התוס', ובכך צמצם מאוד את הגמרא בב"מ עא.:

והנה דבר פשוט לע"ד דמה שאר"נ בשם ר"ה דעמי קודם שבהלואה הוא דאפילו לנכרי בריבית ולישראל בחנם בב"מ דף ע"א ע"א אין זה בסך גדול דמ"ש פרנסת ריבית משאר פרנסות שמותר האדם לעשות מסחר במעותיו לעצמו אף שאיכא אינשי דצריכין ללוות מהם לא מבעיא כשהוא כדי חייו אלא אפילו בזה"ז שכתבו התוס' שנוהגין היתר להלוות בריבית אפילו להתעשר דלא גרע פרנסה זו משאר פרנסות.

כלומר: דברי הגמרא בב"מ שיש להעדיף להלוות לישראל בחינם, מאשר להלוות לגוי בריבית, אינם אמורים כאשר מדובר על הפרש גדול, כיוון שגם פרנסה זו (של הלוואה בריבית לגוי) היא פרנסה, ומותר לאדם להתפרנס במעותיו.

הרב פיינשטיין דיבר על כך שבפער גדול ניתן להעדיף הלוואה לגוי, כי זו פרנסתו של היהודי. דרך דומה מופיעה בבעל האגודה (ב"מ, ה', אות צט). הוא כותב שכיום "כל פרנסתינו על ידי הלוואת הכותים" וממילא יכול להלוות להם בריבית ולהעדיף זאת על פני הלוואה ליהודי בחינם, כי כשם שצריך לדאוג לפרנסתו של חבירו, כך צריך לדאוג גם לפרנסת עצמו, ו"חייך קודמין לחיי חבירך".

ממילא ייתכן שבזמננו, שרגילים לעשות מסחר עם הגויים, ניתן יהיה להעדיף גוי בריבית, לאדם שזהו עיסוקו ומכאן מקור פרנסתו, וכך גם לעניינו בעניין קנייה מיהודי, לעומת קנייה מגוי. ייתכן שכאשר מדובר על אנשי מסחר, לא תהיה חובת קנייה מיהודי המוכר במחיר גבוה יותר, כי גם היהודי השני צריך להתפרנס.

כך עולה גם משו"ת מהר"ם שיק (חו"מ, ל"א), שישנו הבדל בין אדם פרטי הקונה ובין סוחר הקונה. כאשר מדובר על סוחר, הרי שלדעתו אינו צריך לקנות אצל יהודי כשהוא יקר יותר, כי זהו עיקר מחייתו גם של הקונה! כמובן שגם בכך, צריכה להיות שאיפה לקנות אצל ישראל, בודאי כשהמחיר שווה. גם כשיש הפרש, אם ההפרש בתוצאה הסופית קטן, הרי שגם במסחר יש מקום להעדיף יהודי. כמו כן, צריך לנסות לחזור אל היהודי ולהציע לו להשוות מחיר לגוי, בכדי לעשות את העסקה אתו, כי באופן עקרוני בודאי שצריכה להיות שאיפה עד כמה שניתן, לעסוק גם במסחר עם יהודים.

 

פסיקת ההלכה:

הסוגיה של הקדמת הלוואה לישראל בחינם על פני הלוואה לגוי בריבית, הובאה להלכה ברי"ף (ב"מ שם) וברמב"ם (מלוה ולוה, פ"ה ה"ז) וברא"ש (ב"מ שם), אך הושמטה מהשו"ע (בחו"מ צ"ז, א, שהביא את המימרא מהגמרא של הקדמת הלוואה לישראל, אך לא ציין שישראל קודם גם אם לעכו"ם יוכל להלוות בריבית וע"י כך ירוויח יותר).

גם הלימוד של התורת כהנים על העדפת קנייה מישראל, לא מובא בשו"ע. ייתכן שהתורת כהנים לא נפסק להלכה.

בגמרא לא מופיעה דרשה זו של התורת כהנים[3]. זאת ועוד, בקידושין כו. ובכורות יג. הגמרא משתמשת באותו פסוק "או קנה מיד עמיתך" ללימודים אחרים סביב קניין משיכה (למשל, ללמדנו שקניין משיכה ניתן לעשות רק מישראל). האם דבר זה אומר שהגמרא אינה מקבלת דרשה זו? קשה להוכיח דבר זה[4]. גם בפסיקתא (ויקרא, כ"ה, יד) מופיע מדרש זה, ושם כתוב הדבר בסגנון אחר:

לימדה התורה דרך ארץ, שלא יהא מוכר אלא לעמיתו, ולא יהא קונה אלא מיד עמיתו...

ומכאן שלפי הפסיקתא אין מדובר על הלכה אלא על דרך ארץ, שכך ראוי לנהוג[5].

אולי סיבות אלו הובילו את השו"ע להשמיט הלכה זו. אולם, מאידך, בכמה סגיות בבלי ראינו שניתן להסיק עיקרון זה של עדיפות קניה מיהודי, וכמו כן, כאמור התשב"ץ והרמ"א ראו בכך דין גמור, וכן פסק גם בשו"ת חתם סופר (חו"מ, ע"ט).

     

רמת ההפרש:

ראינו שפשטות לשון הרמ"א היא שאפילו בהפסד גדול, יש להעדיף קניה אצל יהודי. אולם, מדברי הפוסקים נראה שגם אם הלכו בדרך זו של העדפת קנייה מיהודי, לא אמרו זאת בהפסד מרובה. כך עולה משו"ת מנחת יצחק (ח"ג, קכ"ט), וכך עולה גם משו"ת אגרות משה (יו"ד, ח"ג, צ"ג) ומשו"ת עטרת פז (ח"ג, חו"מ, י') שרק בהפרש קטן יש להעדיף לקנות אצל יהודי. וכך כתב שו"ת ישכיל עבדי (ח"ד, ו), שגם ראה בכך רק מידה טובה (ועיין גם בחקרי לב, חו"מ קל"ט)[6].

ומהו הפרש קטן? בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג, קכ"ט) דן בכך ולדעתו ההפרש הוא שתות, דהיינו 16.6%. ובשו"ת פסקי עוזיאל (סימן מ"ח) כותב בחשיבות הקנייה מיהודים, וכותב ששיעור ההוספה איננו באחוזים אלא משתנה "לפי דרגת רמת החיים", ולפי זה יש מקום לבחון בכל מקום מחדש את רמת ההפרש.

כפי שראינו לעיל (ע"פ שו"ת מהר"ם שיק) ביחס לסוחרים, גם הפרש קטן עשוי להיות משמעותי, ומאפשר קנייה במקרה זה אצל גוי. אמנם ברור, שגם בכך ישנו הפרש מועט בתוצאה (אין למדוד הפרש מועט בכל יחידה, אלא בכלל העסקה), ראוי לקנות אצל יהודי (או לפחות להציע לו להשוות את המחיר לגוי).

וישנו גם עיקרון נוסף: פרט לדיון שלנו, ישנה מצווה אחרת של "והחזקת בו". הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (פרק י הלכה ז) כותב את דבריו המפורסמים:

שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.

פעמים רבות, כאשר אדם קונה אצל יהודי, הרי שבכך הוא מאפשר לו קיום, ופרט לדיון של העדפת קניין מיהודי, הרי שיש כאן גם קיום של מצוות צדקה ומצוות הלוואה.

ולכן, כאשר ישנו הפרש במחיר, הרי שאם מדובר על קנייה מסוחר עמיד ועשיר, אין סיבה שבגינה יפסיד הקונה, שהרי גם בו נאמר "וחי אחיך עמך". אם מדובר על מציאות שבה המוכר אינו במצב של עשירות, הרי שראוי להקדים את היהודי גם כשיש הפרש מועט, מדין "או קנה מיד עמיתך". אם מדובר על מציאות שבה המוכר נמצא בסיכון כלכלי, הרי שפרט למצוות עסק עם יהודי, ישנה מצווה של "וחי עמך", ומקיים בכך את המעלה העליונה בצדקה. לפי זה, יוכל הקונה לנכות את סכום ההפרש ממעשר כספים (בהנחה שקונה מן היהודי בכדי להחזיקו. וכן כתב בשו"ת תשובות והנהגות, ח"ב, תע"ז).

גם כאשר מדובר על מוכר עשיר, הרי שאם המחיר שווה, ברור שיש להעדיף קנייה מיהודי. דבר זה עולה גם מדברי התורת כהנים הנ"ל שיש להקדים יהודי, וגם מדברי הגמרא בע"ז כ. גם לפי הסבר התוס' או הראשונים המצמצים את הדין, וכך גם פשוט מסברה שיש עדיפות לגרום הנאה ליהודי על פני הנאה לגוי (וכן פשוט בכל הפוסקים הנ"ל כגון בתשב"ץ שכתב שכך פשוט מסברה, וגם בתשובות שאינן רואות חובה בכך מצד הדין, כגון בשו"ת מהר"ם שיק סימן ל"א ובשו"ת ישכיל עבדי, ח"ד, חו"מ, ו', ב,' ח ועוד).

טרחה: לעתים אין הפרש במחיר אבל הקנייה אצל יהודי גורמת טרחה, כגון שצריך ללכת אליו רחוק או מסיבה אחרת. בדבר זה לא נאריך כעת, אך נציין שמשו"ת הרשב"א (ח"א, ת"ל ותרפ"ז, מובא בב"י או"ח, קי"ט) עולה שטורח של הליכה אינו נחשב לטורח. אמנם, בשו"ת המהרש"ם (ח"ב, פ"א) הביא את תשובת הרשב"א וכתב שרק בהליכה מועטת אין הדבר כהפסד, אבל הליכה מרובה מקבילה להפסד (ולעתים אף יותר). גם בחכמת אדם (נ"ג, ס"ק כג) ביחס לכלי של איסור שנתערב בין הכלים, כותב שטורח גדול נחשב כהפסד (ולכן יהיה ביטול לכלי ולא יצרך להכשיר את כל הכלים). לעתים, בפרט במציאות המודרנית, גם טורח עשוי להימדד במדד כספי. ומכל מקום, ברור שטורח מועט יש לטרוח בכדי לקנות מיהודי (עיין בשו"ת מהר"ם שיק וישכיל עבדי הנ"ל).

לסיכום חלק זה:

כאשר אדם רוצה לקנות חפץ וניתן להשיגו מיהודי או מגוי, הרי ש:

א.אם המחיר שווה וגם אין הבדל בטרחה – צריך להעדיף קנייה אצל היהודי (לאור סוגיית מכירת נבלה בסוגיה בע"ז כ. לפי כל הפירושים, גם מצד התורת כהנים, וגם מהסברה הפשוטה, להנות יהודי).

ב.אם יש טרחה מועטת – ראוי גם אז לקנות דווקא אצל יהודי (ע"פ הרשב"א, שאינה מוגדרת כהפסד).

ג.אם יש הבדל גדול במחיר – רשאי לקנות אצל גוי (גם את עצמו צריך להחיות!). אם המוכר בקשיים כלכליים, הרי שמדין "וחי עמך" וכמצוות צדקה, יש הידור לקנות אצלו כשהדבר אפשרי מבחינה כלכלית ביחס לקונה, וניתן להוריד את ההפרש מכספי מעשר.

ד.אם יש הבדל קטן במחיר (יש המחשבים כ-16.6% ויש הכותבים שהדבר משתנה בהתאם למציאות התקופה) – ראוי לקנות אצל יהודי (לדעת הרמ"א והתשב"ץ כך יש לנהוג מעיקר הדין, ואילו לדעת המהר"ם שיק והישכיל עבדי ותשובות והנהגות, כך ראוי לנהוג מצד מידה טובה). אמנם, אם מדובר על מוכר עשיר, אין חובה לקונה היהודי לשלם יותר ולהפסיד עבור כך.

ה.אם מדובר על קונה שגם הוא סוחר, הרי שפעמים רבות גם הפרש קטן הוא משמעותי עבורו וזוהי פרנסתו, ולכן רשאי לקנות אצל גוי. אולם, גם במקרה זה, השאיפה צריכה להיות לקנות אצל יהודים (גם מצד דרשת "או קנה" שבתורת כהנים, וגם מצד החשיבות לגרום הנאה ליהודי, ולפתח את המסחר היהודי), ולכן ראוי להשתדל ולבדוק האם אכן הפער משמעותי עבורו, וכן אולי יכול לחזור ליהודי ולקבל ממנו מחיר נמוך יותר, שיאפשר רווח לשני הצדדים.

 

סוגי התוצרת בשמיטה

נתאר בקצרה כמה מסוגי התוצרת בשמיטה[7], ואת הקשיים ההלכתיים שבהם:

היתר המכירה:

היתר מכירה – היתר המכירה מבוסס על כך ששביעית בזמן הזה היא מדרבנן (כי אין רוב העם נמצא בארץ, ומעוד סיבות), וכן על כך שקרקע של גוי בארץ ישראל מפקיעה מקדושת שביעית, ומותר ליהודי לעבוד בקרקע זאת. יש שחלקו על היתר זה, במיוחד במציאות שלנו.

הרב קוק לא התיר מלאכות דאורייתא, כדבריו: "הותנה מאיתנו שלא לנגוע אחר המכירה בשום מלאכה שהיא בבירור איסור מדאורייתא" (משפט כהן ע"א, ב-ג; שבת הארץ ח', ח אות ה; אגרות ראי"ה ח"א קצ"ח, רל"ב). לאור הגבלה זו אי אפשר להתיר זריעה וכד' בקרקעות שנמכרו בהיתר המכירה. כדי לפתור בעיה זו, יש לעשות פעולות אלו ע"י גוי (שכן לרוב הדעות עבודת גוי עבור יהודי היא רק איסור דרבנן). אפשרות נוספת היא לזרוע על ידי גרמא (הוראת הרבנות הראשית שמיטה תשי"ב; ועיין בשמיטה ממלכתית מהדורת תש"ס). ברם, במקרים רבים, חקלאים אינם נוהגים כך, וזורעים כרגיל בשמיטה. בשמיטה הקרובה, יהיו בע"ה חקלאים רבים שנהגו עד היום לעשות מלאכות דאורייתא בעצמם, שידאגו לעשות את המלאכות על ידי גויים.

יש לציין שיש חילוק בין פירות היתר המכירה ובין ירקות היתר המכירה. ביחס לפירות, לא מדובר על בעיה של זריעה, וחז"ל לא גזרו על כך במיוחד כשם שגזרו על ירקות (איסור ספיחין). הבעיה היא מצד "שמור" (שלא הפקירו את השדה) ו"נעבד" (שעשו מלאכות אסורות). בדברים אלו, אנו נוהגים להקל בדיעבר. לכן, יש בכך הבדל גדול בין החלקאי לצרכן וגם מי שאיננו סומך על היתר המכירה, יכול לקנות פירות של היתר המכירה, וכן פסק הגרשז"א (מעדני ארץ, הערות סימן ז'; הערות סימן ח', כג) והרב פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, או"ח קפ"ו). ולכן ברור שיש להעדיף פירות של היתר המכירה על פני פירות של ייבוא.

ביחס לירקות המצב יותר מורכב. ראשית, אלו שאינם סומכים על ההיתר, עשויים לחשוש שמא הירקות אסורים באיסור ספיחים. שנית, כאשר החקלאים זורעים בשמיטה, הרי שהדברים נוגדים את היתרו של הרב קוק (למרות שהיו כאלו שהתירו גם באופן זה, אך ראוי שלא להקל מעבר להיתר הרב קוק).

אולם, אם מדובר על ירקות של היתר המכירה שנזרעו על ידי גוי, הרי שנראה שדבר זה עדיף על פני ייבוא. בירקות אלו, לא נעשה איסור על ידי יהודי; יש סברה לומר שגם אין איסור ספיחים אף למחמירים, כי הדבר נעשה לפי הוראה רבנית, ובכל מקרה, מדובר בספק דרבנן (גם איסור ספיחין דרבנן וגם שביעית בזמן הזה דרבנן), וספק דרבנן לקולא. אמנם, עדיף להשתמש באוצר בית דין (בירקות שנזרעו לפני השמיטה) או בחממות ומצע מנותק (כדלהלן), אבל אם אין תוצרת כזו, נראה שעדיף השימוש בירקות שנזרעו על ידי גוי על פי היתר המכירה (ועיין בכך עוד להלן).

ויש להעיר עוד בעניין ההיתר כיום. בשמיטות קודמות, חקלאים רבים מאוד שעשו היתר מכירה היו זורעים בעצמם. כיום, לצערנו, במהלך השנים האחרונות נכנסו העובדים הזרים לעבוד בחקלאות בהיקף רב מאוד. אולם, עובדה מצערת זו, מסייעת דווקא לשנת השמיטה. ולכן, יש לדאוג שחקלאי שסומך על ההיתר, יעשה מלאכות דאורייתא דווקא על ידי גוי, ודרישה זו בהחלט אפשרית במציאות הנוכחית. כמו כן, יש לדאוג שמי שעושה את ההיתר יעשה אותו בצורה רצינית, על ידי הסבר והדרכה לחקלאי, שבו החקלאי יבין את משמעות המכירה וההיתר (וכך בע"ה אמור להיעשות בשמיטה זו).

למרות הדברים הנ"ל, יש לזכור שהרב קוק התיר את היתר המכירה במצב שלא היתה אפשרות קיום בארץ ללא היתר המכירה (עיין באגרות ראי"ה ח"א קע"ז, קצ"ח, רע"ב; וכן באגרת המתירים - מובאת בספר השמיטה עמ' סו). לאור זאת ישנה שאיפה למצוא פתרונות מהודרים יותר. פתרונות מהודרים יותר יוצרים גם קשיים רבים יותר. ככל שנסייע ביד החקלאים בקניית תוצרת זו, כך יוכלו החקלאים לעבור לקיום מהודר יותר של השמיטה.

אוצר בית דין:

בית הדין ממנה שליחים לקטוף את הפירות עבורו (בדרך כלל הוא ממנה את בעל השדה עצמו ופועליו). מקורה של דרך זו כבר בתוספתא (שביעית, ח', א). דרך זו מאפשרת לקטוף כרגיל ולטפל בשיווק הפירות כרגיל, כי אין האדם קוטף לעצמו אלא עבור בית דין. המחיר שהצרכן משלם איננו עבור הפירות אלא עבור הטרחה של הפועלים. לכן, הכסף אינו נתפס בקדושת שביעית ולכן אין בעיה של סחורה. יש המתירים במקרה זה גם לשקול כרגיל. פתרון זה איננו מאפשר זריעה. ולכן הוא טוב רק עבור פירות או עבור ירקות בתחילת השנה (כל עוד אין איסור ספיחים). פירות אוצר בית דין קדושים בקדושת שביעית. דרך זו התקבלה ביסודה הן על ידי מרן הרב קוק והן על ידי החזון איש.

אמנם, בדרך זו ישנם קשיים לא פשוטים, נציין חלק מהם. ראשית, ישנן מלאכות שאי אפשר לעשות היוצרות לעתים קשיים מיוחדים. אחד הקשיים הוא במלאכת הזמירה, שלעתים העדרה פוגע קשות בייבול. שנית, בית הדין צריך לתת לבעל השדה משכורת. יש בכך סיכון גדול. מצד אחד צריך לתת משכורת סבירה, שבעל השדה יוכל לעמוד בה. מצד שני, בית הדין איננו יודע כיצד תצליח המכירה, וייתכן שהוא לא יישאר עם די כסף עבור תשלום המשכורות לפועלים (המשכורת לא יכולה להיות תלויה בהצלחת הפירות). בשמיטה הקודמת, הפסיד אוצר בית דין שע"י תנובה, סכום של כ-10 מליון ₪. הפירות של אוצר בית דין, קדושים בקדושת שביעית. דבר זה יש בו זכות עצומה, גם אם הוא יוצר קשיים מסויימים בניהול המטבח.

ישנם החוששים מקניית פירות אוצר בית דין בגלל השמירה על קדושת שביעית.

ראשית, צריך לדעת שאמנם דיני מרובים הם, אבל אם אדם אוכל בצורה רגילה, כדרך רוב בני האדם, הרי שהדינים הרלוונטיים עבורו הופכים למעטים, ומתבטאים בדרך כלל בעיקר ביחס לשאריות המזון אותם שמים בשקית (המהדרים שומרים בשקית כמה ימים עד שיירקבו השאריות וזורקים לפח הגדול, אך מעיקר הדין ניתן לזרוק את השקית ישירות לפח הגדול – ועיין בכך בספרי שיעורי שביעית, ובמאמרי בתחומין, תשס"ז).

שנית: גם אם חלק מן ההלכות דורשות השקעה, ואולי אפילו השקעה מרובה, הרי שהזכות העצומה לאכול פירות שביעית (יש הסבורים, בדעת הרמב"ן, שיש בכך מצוות עשה) גוברת על כל הקשיים שבדרך. 

אדם שיש ברשותו זהב ויהלומים צריך לטרוח בשמירתם, אך הוא שמח על טרחה זו בשל הזכות להחזיק באותם יהלומים. אף אנו כאותו אדם - טורחים בשמירה על קדושת הפירות, ושמחים על הזכות שיש לנו פירות הקדושים בקדושת שביעית.

השאיפה שלנו איננה לברוח מקדושת שביעית. השאיפה שלנו איננה לברוח מפירות ארץ ישראל. אדרבה, שאיפתנו היא לקיים כפשוטו את "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה", בקדושה ובטהרה, ולשאוף להכניס לביתנו כמה שיותר פירות שביעית.

חממות ומצע מנותק:

הירושלמי (ערלה פ"א, ה"ב) מסתפק האם זריעה בתוך הבית מותרת. עיקר הספק הוא מפני שהתורה אומרת "שדך לא תזרע" - משמע שבתוך הבית אין איסור, אך מאידך התורה אומרת "ושבתה הארץ" - וגם גידולים בתוך הבית נחשבים לגדלים על "ארץ"[8].

להלכה: בעל פאת השולחן (ר' ישראל משקלוב. כ', נב) פוסק להתיר, כי שביעית בזמן הזה דרבנן[9] (נדון בכך בע"ה בהמשך), ואילו החזו"א (כ"ב, א; כ"ו, ד) כותב שהדעת נוטה להחמיר. שתי סיבות הביאו את החזו"א להחמיר: א. הספק של הירושלמי הוא ספק שמקורו בספק של תורה, אלא שכיום שביעית דרבנן. לכן, כיוון שיסוד הספק הוא בדאורייתא, הרי שההכרעה בו היא לחומרה.  ב. ייתכן שהירושלמי הסתפק רק לעניין איסור תורה, אך בכל מקרה יש איסור דרבנן. וכן תמה על פאת השולחן, במנחת שלמה (כ"א, ז).

עציץ נקוב דינו כקרקע (דמאי, ה', י; שבת צה.)[10]. לגבי עציץ שאינו נקוב, אין בגמ' ובראשונים דברים מפורשים לגבי שמיטה. אמנם, בעניינים אחרים מצאנו שיש בו איסור דרבנן - חיוב תרומות ומעשרות (רמב"ם, הל' תרומות, ה', ט"ז) או כלאיים (רמב"ם, הל' כלאיים א', א). אמנם, למעשה כתבו האחרונים שיש להחמיר בעציץ שאינו נקוב, ולנהוג בו כקרקע (חזו"א כ', ה; כ"ב, א; מנחת-שלמה מ"א, ד; וכן משמע ברדב"ז על הרמב"ם, הל' שמיטה ויובל א', ו).

כאשר מצטרפים שני הדברים - בית ועציץ - כתב החזו"א (כ"ב, א; כ"ו, ד) שכיוון שפאת השולחן מקל אפילו בעציץ נקוב בבית ("אחרי שהורה זקן בעל פאת השולחן"), וכיוון שלא מצאנו מפורשות איסור בעציץ שאינו נקוב אפילו בחוץ - הרי שבצירוף הדברים, המקל לזרוע בעציץ שאינו נקוב בתוך הבית יש לו על מה לסמוך.

זהו היסוד להיתר זריעה בחממות ומצע מנותק, שהם למעשה נחשבים כבית [=חממות] + עציץ שאינו נקוב [הגידולים הם על מצע המנותק מן הקרקע]. לדעת הגרשז"א די בתנאים אלו בכדי להתיר. לפי הרב אלישיב יש להוסיף גם את מכירת העציצים וכן לעשות מלאכות דאורייתא על ידי גויים בלבד. בתוצרת זו, אין קדושת שביעית.

ברור מאליו, שהתשתית של מצע מנותק הינה דבר יקר. לכאורה, היה די בכך שנשים יריעות של פוליאתילן וכדומה (סוגי פלסטיק למיניהם) על הקרקע, ועליהם לשים אדמה ולזרוע. אולם, בשו"ת הרא"ש (כלל ב', ד) כתב שדבר המחובר לקרקע נחשב כקרקע. ולכן, כרם על הגג, נוהג בו איסור ערלה וחייב בתרומות ומעשרות.

לפי זה, היריעות על האדמה אולי לא יספיקו, כי אולי האדמה שעל היריעות נחשבת כמחוברת לאדמת האם[11].

בכדי לחשוש לחומרת הרא"ש, מקובל בקרב המגדלים בחממות ומצע מנותק, לפתור את הבעיה של החיבור לאדמה, על ידי שישימו יריעת פלסטיק, ומעליה ישימו עציצים לא נקובים. כלומר, לא ישימו אדמה ישירות על היריעה, אלא יגדלו בתוך עציץ שנמצא על היריעה. העציצים בודאי נחשבים כמנותקים, ובפרט שהם נמצאים על יריעה, ולכן ניתן לזרוע בהם.

הכנת תשתיות כאלו עולות הרבה כסף בסדר גודל של עשרות אלפי שקלים לחממה! יש צורך ביריעות חזקות ומתאימות, ומעליהן יש לשים עציצים. ההכנה לא תמה בכך. לא רצוי לשים עציצים ישירות על החממות, כי המים מחלחלים מהעציץ ויוצרים ביצת מים גדולה בכל החממה. לכן שמים בדרך כלל את העציצים על גבי מסילות אלומניום. המים מן העציץ מחלחלים על המסילה ויוצאים לתוך נקב, בכדי שלא ליצור עודפי מים בחממה.

 

פרט לאפשרויות אלו, יהיו גם פירות וירקות משנה שישית שנשמרו בקירור וכדומה, שניתן כמובן לקנות לכל הדעות (למרות שכאמור יש הידור מיוחד בפירות שביעית שיש בהם קדושת שביעית), וכן ירקות שנזרעו בשישית ונקטפו בשביעית, שבהם יש קדושת שביעית[12].  אפשרות נוספת היא ירקות מן הערבה הדרומית (עם היתר מכירה לחומרה) שגם ירקות אלו ניתן לאכול בשמיטה, ובוודאי שכל האפשרויות הללו קודמות לייבוא. 

בניגוד לירקות היתר מכירה (בזריעת גוי) שבהם ישנה מחלוקת הלכתית, גם על כשרותם בדיעבד ביחס לצרכן, הרי שביחס לפירות של היתר מכירה ובודאי לאוצר בית דין או מצע מנותק (או לתוצרת שישית ותוצרת הערבה) גדולי הפוסקים התירו את התוצרת (ונחלקו בפרטי ההיתרים) ביחס לצרכן. לכן, למרות שגם ביחס להיתר מכירה בירקות ובזריעה של גוי, כתבנו להעדיפם על פני ייבוא, אך כאן ניתן להבין גם את הנוהגים אחרת, ומעדיפים את הייבוא. מאידך, ביחס להיתרים האחרים, המוסכמים על גדולי הפוסקים, ברור שיש להעדיפם על פני ייבוא, גם אם הדבר כרוך במאמצים, כפי שנבאר להלן.  

 

העדפת תוצרת יהודית בשמיטה

כל כללי הקנייה מיהודי שאותם סיכמנו קודם, שייכים בכל התחומים ובכל השנים. בשנת השמיטה ישנה נקודה נוספת. כפי שראינו, עלויות השמיטה יקרות מאוד. בעבר, המשמעות הכספית של השמיטה היתה מתחלקת בין כלל האנשים בעם ישראל. כיום, החקלאות מהווה פחות משני אחוזים, והם אלו שלוקחים על כתפיהם את הוצאות השמיטה.

מבחינה כלכלית, ייתכן שזול יותר לקנות מייבוא, אולם, דבר זה פוגע קשות בחקלאים והורס את פרנסתם. זוהי סיבה ראשונה להעדפת קנייה יהודית, גם בפער של מחירים, וכאמור יש בכך קיום של מצוות התורה "וחי עמך", להחזיק את החקלאים שלא יפלו. ברצוני לציין, שדבר זה אמור באופן כללי לגבי כל החקלאים, אך באופן מיוחד לגבי החקלאים מגוש קטיף, שלצערנו רק כ-15% מהם חזרו לעבודה, והקשיים הכלכליים והטכניים שהם עוברים רבים מאוד, ומצווה לכל ישראל להיות שותפים בהקמתם מחדש[13].

החזקת החקלאים יש בה גם החזקת החלקאות בארץ ישראל. ייתכן היה לעבור לייבוא ולא לגדל כלל בארץ ישראל. אולם, האם זהו רצון התורה? ברור שרצון התורה הוא שנאכל מפריה ונשבע מטובה. לשם כך, עלינו לדאוג שהחקלאים יוכלו לעמוד בעומס, וימשיכו גם בשנים שאחר השמיטה בגידולים חקלאיים.

פרט לכך, יש בכך שותפות במצוות השמיטה שאמורה להיות שייכת לכלל ישראל. רוב עם ישראל מרוויח כרגיל בשנת השמיטה. רק ביחס לחקלאים (והנלווים עליהם) ישנה השפעה כלכלית משמעותית בשמיטה. ההשתתפות בהוצאות החקלאים הינה קטנה באופן יחסי עבור כל אחד מאיתנו, ועדיין עיקר המשא הכלכלי נופל על החקלאים.

פרט לכך, יש בכך חיזוק הלכתי לשנת השמיטה. כפי שראינו, בכדי לקיים שמיטה כהלכתה ובודאי שמיטה בהידורה צריכים השקעה כספית. ישנם חקלאים שאמנם עושים היתר מכירה, אך משקיעים משאבים בכדי שמלאכות דאורייתא לא ייעשו על ידי יהודים וכדומה. ישנם חקלאים שמהדרים יותר ועושים "אוצר בית דין", המוריד בדרך כלל את פרנסתם (ומסכן כלכלית גם את בית הדין, כפי שביארנו). ישנם חקלאים המהדרים על ידי חממות ומצע מנותק, שגם דבר זה עולה כסף רב. ככל שנקנה יותר תוצרת של שביעית כהלכתה או שביעית מהודרת ייאפשר הדבר לחקלאים להתחזק יותר בשמירת השמיטה (מי שימשיך בהיתר, יעשה אותו בצורה טובה יותר עם זריעה גוי וכדומה; יהיו חקלאים שיעברו למסלול של אוצר בי"ד או חממות ומצע מנותק, וכדומה.  "ביקוש והיצע" יוכלו להשפיע על רמת ההידורים של החקלאים בשמיטה).

כאשר אדם קונה בחנות הוא משלם בדרך כלל יותר מאשר בשוק, כיוון שההוצאות בחנות גדולות יותר. כאשר אדם קונה פירות שמיטה, ובפרט פירות שמיטה כהידורה, הרי שבתוך המחיר ישנם הוצאות נוספות שאמורות להיות כחלק מן המחיר. לכן אין להשוות מחיר של תפוחים רגילים לתפוחים הקשורים לשמיטה, כי המחיר של אלו, השניים, מכיל הרבה יותר.

כאשר קונים תוצרת של שמיטה הלכתית, הרי שמאפשרים לעוד חקלאים להיכנס למעגל זה, ובכך מוסיפים ומחזקים את שמירת השמיטה. זוהי הזדמנות של אנשים שאינם חקלאים, להיות שותפים במצוות השמיטה ולסייע לקיום שמיטה כהידורה.

כאשר קונים אוצר בית דין, הרי שגם זוכים לאכול פירות הקדושים בקדושת שביעית.

מאידך, כמובן שגם החקלאים צריכים לשים לב שלא למכור במחירים יקרים מידי, כשאין הדבר מצריך את העלויות המיוחדות.

 

לסיכום: מצווה לקנות יבולי שביעית של אוצר בית דין או של מצע מנותק ולהעדיפם על פני ייבוא. ניתן גם לקנות מייבול שישית או מזריעת שישית או מירקות מהערבה הדרומית.

כשאלו אינם מצויים, ניתן לקנות מפירות היתר המכירה (או ירקות היתר, שנזרעו לפי השמיטה). כשיש צורך בירקות היתר מכירה (שנזרעו בשמיטה): אם נעשו על פי תנאי הרב קוק, בזריעה על ידי גוי וכדומה, נראה להעדיפם על פני ייבוא (ויש לדאוג, במיוחד בשמיטה הנוכחית שפועלים זרים מצויים, שהחקלאים שמשתמשים בהיתר, יעמדו בתנאים שלו), אם כי יש להעדיף ירקות חממה או ירקות מזריעה מוקדמת או את שאר הפתרונות, וכדלעיל. 

יבולים אלו דורשים השקעה מרובה, ולעתים יוצרים טרחה על הקונה לגשת לנקודות חלוקה. לעתים גם יוצרים תשלום גבוה מעט (וגם על החקלאים לשים לב שלא להעלות את המחיר בצורה שאינה מוצדקת) ולעתים דורשים תשומת לב והשקעה מיוחדת במטבח בשמירה על קדושת פירות שביעית.

למרות כל אלו, צריכים להשתדל ולהתאמץ לקנות תוצרת שביעית כהלכתה, ולא לקנות מייבוא כשהדבר פוגע בחקלאות שבארץ ישראל (פרט לדברים שתמיד מגיעים מייבוא וכדומה), ובודאי שלא לקנות מייבול נכרי בארץ ישראל. הנימוקים לעקרונות אלו:

א.לדעת הרמ"א והתשב"ץ על פי התורת כהנים, ישנה חובה לקנות מיהודי ולא מגוי. ישנה מחלוקת האם דבר זה אמור רק בהפרש קטן או גם בהפרש גדול, אך בהפרש קטן וגם בטרחה מועטת, ברור שיש להעדיף תוצרת של יהודי [פרטי הדינים של נושא זה עיין בסיכום של החלק הראשון].

ב.חוסר קנייה מן החקלאים עשוי למוטט אותם כלכלית. לכן בקנייה זו מיהודים יש גם קיום של מצוות "והחזקת בו... וחי עמך".

ג.בקנייה מחקלאים יהודים מחזקים את החקלאות היהודית בארץ ישראל, בכדי שלא תתמוטט ותאפשר לנו להמשיך "לאכול מפריה ולשבוע מטובה" ולא מפירות ייבוא.

ד.קנייה מחקלאים בשמיטה, מהווה השתתפות בקיום מצוות השמיטה. העומס הכלכלי מתחלק בין כלל ישראל (שזו המציאות עליה דיברה תורה) ולא נשאר בנחלת שני אחוזים.

ה.תוצרת שביעית עולה לחקלאים בדרך כלל יותר ובודאי יוצרת טרחה גדולה הרבה יותר. במיוחד הדבר נכון במצע מנותק, ופעמים רבות גם באוצר בית דין (ואפילו בהיתר מכירה כשהוא נעשה כתיקנו, ומלאכות דאורייתא לא נעשות על ידי יהודים וכדומה). לכן, גם אם המחיר גבוה יותר הרי שכלולות בו הוצאות רבות, שכולנו, הקונים, אמורים להיות שמחים בהם (וכמובן שגם החקלאים צריכים לשים לב ולנקוב בזהירות מחיר צודק וישר).

ו.קנייה מתוצרת שמיטה כהלכתה ושמיטה בהידורה מסייעת לחזק את שמירת השמיטה, ומביאה לידי כך שחקלאים יוכלו להתחזק בשמירת השמיטה בצורה מהודרת יותר בכל שנה ושנה.

ז.בקנייה של אוצר בית דין מצטרפת הזכות לאכול פירות שביעית, ולזכות בקדושה המיוחדת הנוספת לפירות ארץ ישראל בשנת השמיטה[14].

 

ננסה כולנו לקנות בשנת השמיטה תוצרת של שמיטה כהידורה, מתוצרת הארץ, להיות שותפים במצוות השמיטה ולזכות לאכול את פירותיה.