קשר א-לוהים- עם- ארץ- שיעור 1

דף מקורות להורדה>>

ראשי פרקים:

הקדמה

חופש לקרקע?

עם וארץ – איש ואישה

כאן נולדתי

פירותיה הקדושים

על הפירות או על פירותיה

שמיטה וקידושין

כולנו חקלאים

היתה כאלמנה

אחריות לאומית

ילדי השמיטה

סיכום

 

הקדמה:

הסוגיה הראשונה בה בחרנו לעסוק נוגעת בפן אחד העומד בתשתית הקשר שבין העם והארץ כפי שמשתקף במצוות השביעית.

כאשר אנו מצויים בגלות, יכולים אנו לדמיין את ארץ ישראל כמחוז רוחני בלתי נתפס במושגים חומריים, כבדבריו המפורסמים של ר' נתן מנעמירוב ("ואחר כך סמוך אחר שאמר התורה הנ"ל שאלתי אותו זכרונו לברכה: מה כונתכם בזה שאמרתם, שהעיקר הוא ארץ ישראל? וגער עלי וענה ואמר: כונתי כפשוטו, את ארץ ישראל הזאת עם אלו הבתים...היינו שכל כונתי כפשוטו, שצריך כל איש ישראל לבוא לארץ ישראל הגשמי הזה, שמיושב באלו הבתים והחצרות, העומדים שם בצפת וטבריה ושארי מקומות ארץ ישראל" – ימי מוהרנ"ת ח"ב אות ב), ואם אכן זכה מאן דהו להגיע לארץ ישראל - זו החומרית - אזי מיד ייפול וינשק עפרותיה... אמנם כשאנו יושבים בה והיא הופכת להיות מציאות ממשית, אולי ממשית מידי, עלולה הקרקע להזדלזל ולהפוך בעינינו לבעלת ערך במושגיה הנדל"ניים בלבד, הן במובן האישי והן במובן הלאומי. סכנה זו אורבת בעיקר לפתחנו בעידן המודרני, בו לקרקע יש באמת ערך נדל"ני גבוה.

דווקא בימים אלו עולה הצורך לחזק את תודעת הקשר בין העם לארץ, שאף במידה והוא קיים הוא נשען לרוב על בסיס אמוציונלי בלבד, אף בקרב תלמידים במערכת החינוך הדתית.

מטרת לימוד זה לעמוד על פן אחד מאופיו של הקשר בין אלוהים העם והארץ – עם ה' וארץ ה'. קשר זה אינו קל להבנה ולהסברה, אך בדברים שלפנינו יש ניסיון לתת מענה מסוים לקושי זה, זאת באמצעות המודל הבא: אנו לוקחים את עצמנו ואת תלמידינו לתחום הזוגי, תחום עמו קיימת היכרות אישית יותר, והערך הרוחני שבו יכול להיקלט באופן נוח יותר. על בסיס ההשוואה שהנביא יוצר, בין הקשר הזוגי לבין קשר העם והארץ, נעביר את החוויה והלימוד מתחום לתחום, זאת בעקבות דברי רבותינו, ראשונים ואחרונים.

מהלך הלימוד:

א. חופש לקרקע?

מקובל לחשוב כי מצוות השמיטה נועדה להיטיב עם הקרקע, כמנהג החקלאים להוביר את שדותיהם אחת לכמה שנים על מנת לתת לקרקע לנוח ולחדש כוחה. על פי זה תפקידה של התורה במצוות השמיטה הוא לעגן בהלכה את שמירת הקרקע וחידוש כוחה, שמא כחלק ממערכת של שמירת איכות הסביבה.

על כך כתב הגאון הרב ישראלי זצ"ל:

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית" — שאלה זו נעמדת באופן טבעי עם הכניסה לשנה זאת, אשר נוסף על הפקר הפרי — אסורה בזריעה, וממילא אין גם תבואה מופקרת בשדה. כתשובה לשאלה זו מבטיחה התורה: "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים". יש כאן הבטחה על גילוי השגחה שלא כדרך הטבע, כפי שהסבירו זאת יפה המפרשים. זה בא להוציא מידי מחשבה שתכנה של שמיטת קרקע היא כפי מה שנהוג אצל חקלאים להוביר השדה מדי פעם — הברכה מובטחת דוקא בשנה הששית, שהיא לפי מחזור הזריעה השנה הכי מנוצלת, והאדמה נמצאת במצב דלדול בהחלט. ברכה שבאה במיוחד בשנה זו — אין להבינה בשום אופן בדרך הטבע, ויש בזה איפוא משום השגחה גלויה. אולם בכדי לזכות לברכת שמים זו נחוץ להתאזר לפני כן במדת בטחון העשוי ללא חת שאכן תשלח הברכה בשנה הזאת.

דברים אלו מחייבים אותנו למצוא את משמעותה של השמיטה בהיבט אחר.

ב. עם וארץ – איש ואישה

הנביא מדמה את הקשר בין העם והארץ לקשר שבין איש לאישה, זאת אולי משום שהארץ היא הבית המשותף בו מתקיים סיפור האהבה בין הקב"ה לישראל:

כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנא' לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים

כתובות דף קי

מתוך כך משתקף הקשר בין העם לארץ אף הוא בדימוי זה:

לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל:

כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ:

ישעיה פרק סב

כאשר ישראל יושבים על אדמתם מתקיים חיבור ראוי כזה שבין איש ואישה  - עם ה' וארץ ה' - ומתוך כך מתקיים החיבור המקווה בין הקב"ה לעולם, במימד האדם (ישראל) והמקום (ארץ ישראל) על ציר הזמן (שבת השמיטה).

בכוחו של הדימוי לקשר הנישואין להעניק מימד של עומק בהבנת הקשר בין העם והארץ.

ביחס לקשר הזוגי התורה מצווה את עם ישראל ציווי מחודש שלא היה נהוג קודם מתן תורה:

(א) קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר (דברים כ"ב) כי יקח איש אשה ובא אליה:

(ב) וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם ובאחד משלשה דברים האשה נקנית בכסף או בשטר או בביאה בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום ואשה שנקנית באחד משלשה דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת.

רמב"ם פ"א מהלכות אישות

שני מימדים של קשר מצויים בדברי הרמב"ם. קודם מתן תורה הקשר הזוגי היה מבוסס על רצון משותף שהביא את השניים אל תחת קורת גג אחת, בלא עדים, בלא השלכות ונגיעות חברתיות לקשר החדש. מתוך מגוריהם המשותפים נוצרה אט אט שותפות שבכל רגע אפשר לה להתפרק באופן בו נוסדה – עזיבת הבית ברגע אחד. לאחר מתן תורה התחדשה זוגיות אחרת באופן מהותי. בתהליך בניית הקשר נוסף שלב ייחודי, שלב הקידושין. בשלב הקידושין אסורה האישה על כל העולם משום שהיא הוקדשה לקשר החדש וקרויה היא אשת איש, אך באופן מפתיע היא אסורה אף לבעלה עד שישא אותה תחת החופה ויכניסה לביתו. מהו פשר איסור זה?

וארשתיך לי לעולם. אע"פ שהנשואים הם יותר נערכים בדבקות מהארוסין, מ"מ יש מעלה בארוסין, שהם מביעים את היסוד החוקי האצילי שבדבקות האלהית... ודוקא החק העליון הזה הוא שאיננו מקבל שום שנוי, כי איננו תלוי בשום יחש, העלול להשתנות, כ"א הוא עומד בעצם צביון החק, שאי אפשר כלל לצייר אפן אחר. וזאת הדבקות השכלית, הבאה מצד ההכרה שבהתגלותה פעם אחת בעצם בהירותה, איננה עלולה לקבל שום שינוי כלל, ונמצא שהיא קימת לעולם

עולת ראיה ח"א עמ' לה

טרם ניגשים אנו לבנות את קשר החיים הגופני, הממשי, אנו עושים מעשה שיש בו משום הכרזה כי הרבה לפני הקשר הפיזי ישנו קשר נשמתי והוא העומד בתשתית הקשר הפיזי. הקשר הזוגי אינו מתחיל ונגמר ברובד הגלוי – הפיזי – אלא יסודו בקשר איכותי נשמתי וביטויו בקשר פיזי. במימד הנשמתי  מאוחדים השניים ועליהם לגלות קשר זה אף במציאות הריאלית-ממשית. הקידושין מביאים אל הקשר את הקדושה, את עולם הציפיות והשאיפות, עולם החלומות והתקוות אותו נושא הבית הישראלי.

גם אם בחייהם הממשיים ידע הזוג עליות מורדות ושאר תנודות, תעמוד לו היציבות הפנימית הזו כעוגן בל ינותק. זאת הסיבה לכך שניתן לומר שהאירוסין (=קידושין) ממשיכים לעולם. האירוסין עומדים בבסיס הנישואין המוציאים לפועל את הקשר הגלוי.

בשונה מתקופתנו, בתקופות קודמות היה הפרש של עד שנה בין הקידושין לנישואין. שנה בה התבססה השייכות הפנימית של האיש והאישה זה לזו.

ג. כאן נולדתי?

לאחר לימוד קצרצר זה על מהותו של קשר איש ואישה נשוב לקשר עם ה' וארץ ה'. גם בקשר עם ישראל וארצו מתקיים חידוש דומה לזה שמתקיים בקשר הזוגי. אם בכל אומה וארצה נבנה הקשר על בסיס חיים משותפים על חבל ארץ חדש או נכבש, שייכות המושתת על היסטוריית קרבות והתיישבות בקרקע, אזי הקשר שבין עם ישראל לארצו אינו עומד בקריטריונים אלו כלל וכלל:

בהיותכם מתי מספר, כמעט, וגרים בה. קשר הקדש של ישראל עם ארצו הקדושה אינו דומה לקשר טבעי, שכל עם ולשון מתקשר על ידו אל ארצו. הקשר הטבעי הוא מתפתח רק במשך זמן רב, ע"י המון מאורעות, ע"י עם רב ועצום שמתכנס יחד לדור באיזו ארץ בתור ישיבת קבע, ואז מתחילה איזו חבה הסתורית, הבאה מתוך התרגלות לפעם בלבבות הדורות הבאים, וקשר רוחני מתהוה בין העם והארץ. מה שאין כן הקשר האלהי ממקור הקדש, שנתקשרה כנסת ישראל בקדושת ארץ חמדה, שהתחיל החותם הקדוש הזה להיות מבליט בהיותכם מתי מספר, ובזמן קצר ותכוף, יחד עם הופיעם בארץ, ועוד קודם לכניסתם, ע"י ההערה האלהית העליונה, ובהיותם יושבים בתוכה לא ישיבה קבועה כ"א בתור גרים, ששום דבר שיסודו בטבע לא עזר לקשר הזה, שהופיע בתור יצירה אלהית, בדבר ד' וברית קדשו, בחק שבועת עולם, אשר הוא אמר ויהי. בהיותכם מתי מספר, כמעט, וגרים בה.

עולת ראיה ח"א עמ' רג

הקשר לארץ ישראל אפוא הינו קשר נשמתי-אלוהי והוא, כבקשר הקידושין, העומד בבסיס הקשר הגלוי שבין העם והארץ. כשם שבין האיש והאישה שורה השכינה שהיא היסוד המאחד כך בין שורה השכינה על העם בארצו והיא היסוד המאחד ביניהם. על כן מתברר קשר זה באופן היסטורי ייחודי נוסד קשר זה הפוך מדרך הטבע, כמפורט בדברי הרב קוק.

ראינו איפוא שני תחומים בהם מתקיים מודל זהה של מערכת יחסים. כשם שבקשר הזוגי ישנו פער בין התפיסה האנושית-גויית לבין זו האלוהית-ישראלית, כך הדבר נוהג אף בקשר העם וארץ. בכל אחד מן התחומים, המבט האנושי מוגבל לאינטרסים הרגשיים-חומריים-מסגרתיים, הלא המבט האלוהי מטפס אל השורש הנשמתי-אידיאלי-מגמתי ומשמעותי.

זאת אולי אחת הסיבות לכך שלארץ ישראל ישנם גבולות מדויקים כמפורט בתורה עוד טרם נכנסו יושביה אליה. עם ישראל אינו נושא בקרבו שאיפות אימפריליסטיות לכיבוש שטחים והרחבת מרחב מחיה. הקשר שלו לארץ נובע מכך שזוהי הארץ שה' בחר, עיני ה' בארץ הזו, ושכינתו חופפת עליה. דווקא את הארץ הזו בגבולותיה אנו אוהבים וחפצים ליישבה.

[להרחבה ולהעמקה ניתן לעיין בדברי רבי משה קורדוברו (הרמ"ק):

ועיקר הזמן המכוון אינו בשאר תחומי העולם אלא בתחומי א"י שבה סוד הקדושה והיכל לבנת הספיר מכוון כנגדו, ובה היום והלילה מכוונים כנגד יום ולילה העליונים. ולזה תפלות א"י הם ממש מכוונות כנגד משמרות העליונות מכל מדרגות הסולם אבי"ע, ושאר זמני תחומי העולם ששם שליטת השרים נוטים מן האמת מפני זריחת החמה ושקיעתה מקדמת להם או מתאחרת, והיינו העליון הנמשך לשר ההוא אינה מיושרת ומכוונת מיד אלא תמשך זמן מה עד הגיע האור העליון אליהם. ולזה ישתנו רגעיו ושעותיו ושקיעותיו וזריחותיו ימיו וליליו מזמני הקדושה העליונה. וכאן באנו לתירוץ קושיית השבת שהוקשה לתוכנים (=אסטרונומים) ותירצו מה שתירצו והאמת הוא כענין שפירשתי שקדושת שבת יתאחר אליהם או יקרב אליהם לפי קדימת זריחתה או איחורה מפני שאין הרגש קדושת השבת ידועה אלא לאויר א"י וחמה ולבנה בהיותם זורחים או שוקעים באוירה אמנם בשאר העולם לא יכוון עניינם כנגד הזמן העליון וישראל היושבים בחו"ל בבחינה זו עובדי עבודה זרה בטהרה הם

שעור קומה אות נב

השראת שכינה בעולם נעשית דרך ארץ ישראל לתחומיה וגבולותיה. קדושת השבת שייכת אף היא לקשר אלוהים-עם-ארץ, על כן רק בתחומה חלה קדושת השבת באופן מכוון ומדויק.]

ד. פירותיה הקדושים

הדמיון בין קשר איש-אישה לבין קשר עם-ארץ נמשך לשלב הבא של הקשר – ילדים.

הילדים קרויים זרע – זרעא חיא וקימא – ואף עבודת הקרקע היא הזריעה. פירות הקשר הזוגי הם הילדים ופירות קשר עם-ארץ הם הפירות, פירותיה הקדושים של הארץ. גידול פירות אלו אינו בגדר צורך קיומי גרידא אלא  בעל משמעות רוחנית בפני עצמה. כך מברר החתם סופר:

 נראה לעניות דעתי שרבי ישמעאל לא אמר מקרא 'ואספת דגנך' אלא בארץ-ישראל ורוב ישראל שרויין על אדמתן, שהעבודה בקרקע עצמה מצווה משום יישוב-ארץ-ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציוותה התורה "ואספת דגנך". ובֹעז זורה גורן השעורים בלילה משום מצווה. וכמו שאי-אפשר לומר 'לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה', כך לא יאמר 'לא אאסוף דגני בעצמי משום שאני עוסק בתורה'. ואפשר, שאפילו שאר האומניות שיש בהם יישוב העולם - הכל בכלל מצווה. וכל זה דוקא בארץ-ישראל, אבל בחוץ-לארץ - כל מה שמרבה ביישוב העולם, מוסיף חורבן בעבודת ה'. ובחוץ-לארץ, מודה רבי ישמעאל לרבי שמעון בר-יוחי, אבל בארץ-ישראל אומר רבי ישמעאל, "ואספת דגנך" - מצווה ליישב את ארץ-ישראל, והיא אינה נדחית מפני לימוד תורה, אלא עם הלימוד יש גם ליישב את ארץ-ישראל ולעבוד את אדמתה ולהוציא פירותיה הקדושים.

עבודת הקרקע והוצאת פירותיה הינה חלק מהותי מן הקשר שבין העם לארץ, קשר שיש לו השלכה כלפי כל אחד ואחד – אין לומר 'לא אאסוף דגני בעצמי משום שאני עוסק בתורה', משום שלאהוב את ארץ ישראל פירושו לגעת בה, לפלוח את רגביה, ולהוציא ממנה את מה שהיא רוצה ויכולה לתת – פירות. דווקא בשל העובדה שפירות אלו הם פירות עבודת אדם מישראל באדמת ישראל הם מקבלים בפי החת"ס את תואר הקדושה – "פירותיה הקדושים".

דוגמה מופלאה לרוח דברי החת"ס הללו ניתן לראות בשאלה הבאה, המופיעה בשו"ת תורה לשמה, אותו כתב הבן איש חי תחת שם אחר – יחזקאל כחלי. (שו"ת זה שייך לסוג מיוחד של שו"תים, כתרומת הדשן, שבו השאלות כמו התשובות נכתבו על ידי המחבר... מה שאומר כי המחבר מבקש להשיב על שאלות אלו, למרות שלא נשאל עליהן.) וכך "נשאל" הרב כחלי (סימן תיח):

שאלה: אנכי העבד זכני השי"ת וקבעתי דירתי בארץ הקדושה תוב"ב צפת תוב"ב. והנה רחוק מן העיר באיזה שעות, יש מקום אחד אשר גם הוא מארץ ישראל, שיש בו פרדסים ונמצאים שם פירות חשובים טובים ומתוקים ומשובחים במאד מאד, אשר גם בשאר ארצות המגדלות פירות טובים יש לפירות אלו שבח ויתרון. והנני שואל ממעכ"ת אם ארצה לילך בזמן גידול הפירות למקום ההוא, ואשב שם איזה ימים כדי לאכול מפירות הטובים שבו, אם יש בזה איזה פקפוק ממידת חסידות ללכת ממקום למקום מהלך איזה שעות בשביל אכילה והנאה של מותרות הגוף, כי כל אכילה זו היא בכלל מותרות נחשב או דלמא שרי גם לפי מידת חסידים, משום חיבוב ארץ ישראל כי פירות הם של א"י ויש מצוה בהליכה לשם לאכול מפירות החשובים של א"י. יורנו המורה לצדקה ושכרו מן השמים

צדדי השאלה איפוא הם, האם נחשבת הליכה ואכילה של פירות הארץ כהנאה ומותרות הגוף, או שמא יש מצווה באכילת פירות א"י.

תשובתו של הבן איש חי הינה חד משמעית:

תשובה: גם לפי מדת חסידים לית בהא פקפוק וחשש, דכן מצינו בגמרא דערובין דף ל': אמר רבב"ח כי הוה אזלינא בתריה דרבי יוחנן למיכל פירי דגנוסר, כי הוינן בי מאה הוה מנקטינן לכל חד וחד מאה מאה, ולכל מאה מנייהו לא הוה מחזיק להו צנא בת תלתא סאוי והוה אכיל להו לכולהון וכו' ע"ש. הרי מפורש שהיו הולכין רבי יוחנן וסיעת מרחמוהי מאה רבנן ממקום למקום כדי לאכול פירות מתוקים וטובים וכל הליכתם בשביל זה, שכן מוכח מן הלשון ובודאי הם היו מכוונים בזה בשביל חיבוב ארץ ישראל לאכול מפירות המתוקים וחשובים שלה וכוונתם לשם שמים. והנה ודאי כולם היו חסידים וקדושים נמצא ד"ז הוא משנת חסידים ולית ביה פקפוק ולכן מאחר שגם אתה השואל כונתך לש"ש בשביל חיבוב א"י, ולהודות לה' על הארץ ופירותיה הטובים לך אכול בשמחה, והכל הולך אחר כונת הלב. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו.

האין בדברים אלו התאהבות של ממש?

ה. על הפירות או על פירותיה

לאור כל זאת ניתן אולי להבין את ההבדל בין מי שאוכל פירות ארץ ישראל לבין מי שאוכל פירות חו"ל, כפי שכותב הרמב"ם בעקבות הגמ' בברכות מד:

ברכה אחת שהיא מעין שלש של חמשת המינין של פירות ושל יין היא של מיני הדגן אלא שעל הפירות הוא אומר על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה וכו' ועל היין הוא אומר על הגפן ועל פרי הגפן וחותם בשתיהן על הארץ ועל הפירות ואם היה בארץ ישראל חותם על הארץ ועל פירותיה

הלכות ברכות פרק ח הלכה יד

כאשר אדם אוכל פירות ארץ ישראל מתקיים החיבור הטבעי המקשר את שלושת המרכיבים: עם, ארץ ופרי הקשר ביניהם, על כן הפירות קשורים לארץ, לארץ המוציאה את הפירות הקדושים עבור העם היושב עליה. אך אם אדם אוכל פירות חו"ל, אין פירות אלו ילדי קשר טבעי, אמיתי ומהותי על כן יש לברך על הארץ בנפרד ועל הפירות בנפרד.

זהו המקום לסיפור:

מיד לאחר הגירוש מגוש קטיף, הגיעו מספר משפחות של חקלאים מהיישוב בדולח לביקור בעיר דוד. אחד מהם מספר למארח כי עוד באותם רגעים בהם הסתובבו החיילים על מנת לפנות אותם מבתיהם, אחז הוא בצינור ההשקיה והשקה את שדהו. המארח שאל אותו את השאלה המתבקשת, מה טעם ראה בהשקיה זו, הלא הכל ייבש למחר... תשובתו הייתה כי גם אם אשתו הייתה מוטלת ר"ל על ערש דווי, הוא לא היה נמנע מללטפה עוד פעם אחת בחייה...

היחס של חקלאי זה לאדמתו אינו בנוי על הפרנסה שהיא מספקת לו, אלא על אהבתו לארץ חייו.

ו. שמיטה וקידושין

כשם שבקשר איש-אישה למדנו על מימד הקידושין-אירוסין הנשאר לעולם בבסיסו של הקשר, אף בשעה שהמימד הפיזי אינו בא לידי ביטוי, כך שדווקא בשעות אלו מקבל הקשר פנים מהותיות ופנימיות יותר, ובזמנים אלו מתבררים מוסדותיו המוצקים והקבועים של הקשר, כך פועלת השמיטה בקשר עם-ארץ.

בשנת השמיטה נמנע העם כולו מלעבוד את אדמתו. ההימנעות הזו מחזירה אותנו להתבוננות המקורית על אופיו של הקשר בינינו לבין אדמתנו. אם אנו מסוגלים לשבת על אדמה פורייה בלי לעבד אותה ולהוציא ממנה תנובה רווחית, אות הוא שאנו אוהבים אותנו לא בשל היותה בעלת ערך נדל"ני אלא בשל היותה ארץ ה', שניתנה לנו על מנת שנחיה בה כעם וכיחידים חיי קדושה ומוסר, חיי אמונה וביטחון, חיי ענווה ונתינה.

שנה כזו מאפשרת בירור מחודש של הערכים הבסיסיים העושים אותנו למה שאנחנו, בירור עמוק ונוקב של יחסי בין אדם למקום ולא פחות מכך של בין אדם לחבירו. העובדה שזכות קניינו הפרטית של אדם על פירותיו פוקעת והם נעשים הפקר מעמידה אותו על כך שהקשר האישי שלו לארץ בנוי על בסיס הקשר הלאומי לארץ. הוא חקלאי ישראלי המממש את אהבתו-זכותו-חובתו של עם  ה' בארץ ה', על כן בשנה זו הוא במעמד אחר, כחלק מהעם כולו. עוד מברר אדם לעצמו כי אם ישנה אפשרות להפקיע ממנו את פירותיו, הלא מתברר כי אף בששת השנים הקודמות לשמיטה, אין הוא הבעלים הבלעדיים על פירותיו, אלא הוא מקיים שותפות עם מי שנתן לו כוח לעשות את החיל שלו – הקדוש ברוך הוא. תובנה זו מביאה אדם לענווה, רגישות ואחריות לזולת תוך נתינה מחד גיסא ובלימת היווצרותם של פערים חברתיים גדולים מידי מאידך גיסא.

ז. כולנו חקלאים!

חיבורו של עם לארץ אינו מחייב שכולם יעסקו בחקלאות. ישנם מקצועות רבים ומגוונים המאפשרים חיים של עם בארצו. בכל תקופה מתקיים איזון אחר בין צורכי החיים של חברה ועם וטבעי הדבר שתהיה לכך השפעה על כמות האנשים העוסקים בעבודת האדמה כדרך פרנסה. אך מכל מקום, לעולם לא ייתכן שלא לעסוק בחקלאות בכלל, שהרי התוצרת החקלאית היא עיקר מזונו של אדם.

כאשר אני אומר שאני אוהב, הלא הלב הוא זה שחש בעוצמת האהבה, ובכל זאת איני אומר כי ליבי אוהב, אלא כולי אוהב. החקלאים מאפשרים את פעימותיו של לב החיבור בין העם לארץ ברובד הממשי ביותר – עבודת האדמה והוצאת פירותיה, ובכך גם אנחנו כולנו קשורים לארץ ומלאים אהבה אליה.

בהקשר זה מעניינת אופנה חדשה המצויה דווקא בקרב אנשים ממרכז הארץ, לרכוש בעלות על חלקה קטנה של עצי פרי בכלל ועצי זית בפרט, בגליל או בגולן, לעסוק בגידולם ולטפל בתוצרתם. יתכן כי מגמה זו הינה תחילתו של תהליך עליו נאמר בנביא מיכה כחלק מסימני הגאולה: "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו". מצב בו יחוש כל אחד מישראל כי אף אם אין פרנסתו על עבודת הקרקע, מכל מקום הוא חייב לגדל ולו גפן ותאנה בחצרו, על מנת לחוש את פעימות ליבה של הארץ הקדושה, להוציא פירותיה הקדושים ולאכלם בטהרה.

בנוסף לכך יש להדגיש כי הלכות שמיטה נוגעות גם היום אף לגינות נוי וכן משליכה על מטבחו של כל בית בישראל, כפי שיבואר להלן, בע"ה.

(בהחלט ניתן לסיים שלב זה ולומר כי מבחן אפשרי ליחס שלי, של כל אחד באופן אישי, אל קרקע החיים שלנו יהיה בשאלה האם אני מוכן להפריש סכום חודשי (לא גדול) על מנת לממן קרן לחקלאים שיוכלו לשבות בשמיטה, כמידת האפשר.)

ח. היתה כאלמנה

כאשר עם ישראל יוצא לגלות (עיין בסוגיה השנייה), כיצד תיראה הארץ, מה יהיה מעמדה?

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה

אומר על כך המדרש (איכ"ר א, ג):

היתה אלמנה אין כתיב כאן אלא כאלמנה כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור אליה

מעמדה ההלכתי של אלמנה מתיר אותה לכל העולם. יתכן והיא אבלה על בעלה, אך אין לכך השלכה מעשית. היא מותרת להינשא. אולם ארץ ישראל בזמן שעם ישראל יצא לגלות, "חשה" כי עם ישראל לא עבר מן העולם, הוא לא מת, על כן אין היא אלמנה אלא כאלמנה – שבעלה הלך למדינת הים ודעתו לחזור. אישה כזו אינה בחזקת היתר לעולם. האם אין זה פירושו של הפסוק שנאמר בפרשת בחוקותי, ונדרש על פי חז"ל:

וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ

זו מידה טובה שלא יהו ישראל אומרים הואיל וגלינו מארצנו עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח שנאמר ושממו עליה אויביכם היושבים בה אף האויבים הבאים אחרי כן לא ימצאו עליה נחת

ספרא פרשת בחוקותי פרק ו

על כך פירש הרמב"ן:

היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם

ארץ ישראל מתנהגת באופן הממשי ביותר כאשה שבעלה הלך אך עתיד לחזור אליה, והיא שומרת לו אמונתם. בהמשך לכך יהיה ברור כי לא נוכל למצוא קץ מגולה יותר לגלות אלא גילוי האהבה של הארץ לעם ישראל – האלמנה לבעלה – בנתינת פירותיה בעין יפה:

ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא

סנהדרין צח

ופירש רש"י:

כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר

ט. אחריות לאומית

אם אכן כולנו חקלאים, אם חפצים אנו לחזור אל רגעי הקידושין שלנו עם הארץ, ואם מבקשים אנו לחזור ולחיות את הקשר האמיתי-מהותי שלנו לארץ קדשנו, עלינו לבחון כיצד תתממש מצוות השביעית בתקופתנו, תקופת התחיה אך לא בשלמותה עדיין, מהי הדרך הטובה ביותר על מנת לחזק את הקשר שלנו לארץ – הן מבחינת החזקתנו הלאומית בה והן מבחינת הקשר הנפשי שלנו אליה. מתוך כך שאלת השאלות בנוגע לשמיטה לא תהיה: "מה עלינו לעשות על מנת להימנע מאיסורי שביעית?" בלבד, אלא: "מה עלינו לעשות על מנת שהשביעית תחזק את הקשר הרוחני, נפשי וממשי שלנו אל ארצנו, במסגרת מצבו הייחודי של עם ישראל בדורנו?".

בירור כזה יוביל אותנו ליצירת סדרי עדיפויות הלכתיים שונים לגמרי. אותה אחריות לאומית שצריכה להנחות אותנו ביישובה של הארץ, מתוך קישור וחיבור אל העם כולו – שהוא ורק הוא, כעם ה', הינו צד בקשר עם-ארץ – היא האחריות הלאומית שתנחה אותנו למצוא דרכים לקיים את השביעית גם בצריכת תוצרת חקלאית ישראלית במסגרת אוצר בית דין במידת האפשר; בניסיון שלא להכשיל ואף לקרב את הציבור שאינו מודע למצוות השמיטה והלכותיה אל קיומה ולפחות שלא להיכשל בה. כל זאת אף אם יצריך הדבר את הצרכן הקמעוני לכתת רגליו ולהשיג פירות וירקות במקום שונה מהרגיל. כך עובדים את ה' ואת ישראל עמו (דברי הימים ב, פרק לה)!!!

י. ילדי השמיטה

כחלק מחידוש הקשר שלנו אל הארץ בשנת השמיטה, מציבה ההלכה כלים מיוחדים המעמיקים בנו את היחס לארץ ולפירותיה. בכל השנים אנו מטפלים בפירות תוך הפרשת תרומות ומעשרות, קיום הלכות ערלה ונטע רבעי, ואף הבאת ביכורים. אמנם בשנה השביעית ישנו חידוש עמוק –הפעם הקדושה חודרת לפירות של כולנו ולא לתרומה בלבד, קדושה המרוממת את ערכם של הפירות באופן היוצר בליבנו תחושה של כבוד הפירות של ארצנו, קדושת הפירות של ארצנו, שהלא אין לעשות כל שימוש בפירות מלבד אכילתן, מלבד ספיגתם אל תוככי החיים שלנו.

הרמב"ן מעמיק את עוצמתו של חידוש זה בכך שהוא קובע להלכה כי קדושת פירות שביעית אינה עוסקת אך ורק בשאלה כיצד להתייחס לפירות שביעית אם אתה מבקש להתעסק בהם, אלא קובעת כי יש מצווה לאכול פירות אלו. גם אם אינך מעוניין לאכול פירות וירקות בשנה זו, אתה מצווה על כך! אתה מצווה לשאוף אל ריאותיך את אווירה של הארץ הזו ולהַנות את מעיך בהנאתם.

מצות עשה לאכול פירות שביעית ולא יעשה בהם סחורה, שנאמר [ויקרא כ"ה, ו'], והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ונאמר [שמות כ"ג, י"א] ואכלו אביוני עמך, לאכלה, ולא לסחורה, ולאו הבא מכלל עשה עשה

הוספות לספר המצוות מצווה ג

יא. סיכום

בלימוד הפעם עסקנו באופי הקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל, והשלכותיה של הבנה זו על מצוות השביעית והלכותיה בכלל, ועל הדרך בה צריכים אנו לקיים את מצוות השמיטה בתקופתנו בפרט.

נושאים הלכתיים המלווים סוגיה זו:

1. גבולות הארץ ותחומיה לעניין מצוות שמיטה.
2. עבודת הקרקע בשנת השמיטה בחקלאות ובגינות נוי.
3. קדושת פירות שביעית והלכותיה – המטבח בשמיטה.