הלכות שביעית, הרב ישראלי - חלק ג'

י. אין היתר לגדל בעפר המונח ישירות על גבי משטח מנתק, ללא כלי (חקלאים, יט סעי' ו). לדעת הרמב"ם (הל' טומאת אוכלין פ"ב הי"ב, וכן בפיה"מ עוקצין פ"ב מ"י), משטח מנתק שאינו כלי - אינו חוצץ, למרות שהוא מונע את היניקה. ולדעת הר"ש (עוקצין שם) ועוד ראשונים, משטח מנתק אכן חוצץ: עי' "התורה והארץ" (ח"א עמ' 230). ועי' מאמר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א ("התורה והארץ" ח"א עמ' 159-167).

בפגישה שעסקה בדיני ערלה (תשמ"ט) הורה לנו רבנו שיריעה שכל תפקידה הוא לנתק מהקרקע, הרי היא מנתקת לענין ערלה. אך בנוגע לשמיטה (תשנ"ד) הורה לנו רבנו שאין היתר לגדל בשמיטה על עפר המונח על גבי משטח מנתק (ראה מכתבים, סי' ב בסופו, וראה גם סי' ג).

כאשר מדובר במשטח מנתק הקבוע בקרקע (כמו גג של בית), כתבו הראשונים שאינו חוצץ: שו"ת הרא"ש (כלל ב סי' ד); שו"ע (יו"ד סי' רצד סעי' כו). ועי' "התורה והארץ" (ח"א עמ' 231-232). ומסתבר שמשטח גדול שעליו כמות גדולה של עפר - דינו כגג לענין זה.

ויש אומרים שגם משטח מנתק הקבוע בארץ מפריד בין הגידול לבין הקרקע: תוס' (גיטין ז ע"ב ד"ה הא); תוס' הרא"ש (שם, וצ"ע שסותר לדבריו בתשובתו, ושם דיבר במפורש גם לענין תרו"מ ושביעית); הגר"א (יו"ד סי' רצד ס"ק סג); הגרצ"פ פראנק (הר צבי זרעים ח"ב סי' לו). ועי' מעדנ"א (תרומות פ"א הכ"ג ד"ה גם); "התורה והארץ" (ח"א עמ' 232); "שבת הארץ" (פ"א ה"ו אות ו).

יא. שתילת ירקות בתוך מגשי פוליאתילן מוקצף ("קל-קר) - מותרת (ללא משטח מנתק) אם הם מוגבהים מעל 80 ס"מ, ובתנאי שנוף הצמחים אינו בולט החוצה (חקלאים, פרק יט סעי' ז).

היתר זה מבוסס על השיקולים הבאים:

דין חיבור צמח מוגבה לקרקע, עי' "התורה והארץ" (ח"א עמ' 218-219), שם הוכח שלדעת רוב הראשונים אין האוויר מנתק, שלא כדעת הרמב"ם. וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' שיב סעי' ג, חו"מ סי' סז סעי' כב). וכן בצאת השנה (עמ' מז-מח סי' א סעי' א-ב). אך רבנו אמר לנו שאין להכריע בניגוד לדעת הרמב"ם בשאלת החיבור באוויר.

לדעת האג"ט (קוצר ס"ק ו אות טז) לא נאמרה הגבלה על גובהו של עציץ זה. וכך הורה רבנו (ראה לעיל, סעי' ז/3).

ויש אומרים שאעפ"כ, צמח הנמצא מעל גובה של עשרה טפחים - נחשב למנותק: חידושי רבנו קרשקש (המיוחסים לריטב"א, גיטין ז ע"ב ד"ה באנו) בדעת ר' יהודה; ספר השמיטה (עמ' צה סעי' ה); מנחת שלמה (סי' מא אות ג).

גם בנוגע למנין שנות ערלה בעצי פרי הנמצאים בכלים מוגבהים הורה לנו רבנו שיש לחשוש לשיטת הרמב"ם הסובר שצמח מוגבה הוא מנותק מהקרקע (עי' "התורה והארץ" ח"א עמ' 218).

יב. בשעת הצורך מותר להוביל את השתילים באוויר מעל אדמה גלויה גם בגובה נמוך מ-80 ס"מ, כאשר ההובלה נעשית בתנועה רצופה מבלי לעצור (חקלאים, כא סעי' כג/4; צרכנים, פרק יג סעי' ט). דינו של צמח הנמצא בתנועה באוויר: ירושלמי (חלה פ"ב ה"א) בדעת ר' יהודה; גמ' גיטין (ז ע"ב) כרבא בדיחוי הראשון; דבר אברהם (סי' כה ס"ק ז). ועי' רש"י (פסחים כה ע"א ד"ה המעביר עציץ); רע"ב (כלאים פ"ז מ"ח ד"ה המעביר). וכ"כ הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה עמ' תד; קובץ "מפרי הארץ" א עמ' 9), והוסיף שמותר כיון שמינכר שאינו מתכוון לעבודה, ודינו ככל פעולה למטרה שאיננה חקלאית.

במקום אחר כתב הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה סי' מא אות ג) שמותר להעביר עציצים דווקא מעל גובה של י' טפחים (כדעת רבנו קרשקש, חידושים המיוחסים להריטב"א גיטין ז ע"ב), בצירוף הסברה שהעברה נחשבת כ"ספינה העשויה לברוח", ולכן נחשב תלוש (גיטין ח ע"א).

עי' בצאת השנה (עמ' מח סי' ב סעי' ז), שם נאמר שאסור להוביל עציצים מעל אדמה גלויה.

לדעת רבנו הדבר מותר ללא הגבלה של גובה, מפני שהעברה אינה זריעה. והסביר לנו שמה שנכתב ב"בצאת השנה" אינו אלא לחומרא, ואינו עיקר הדין (הוראה בע"פ, תשמ"ח. וראה לעיל סעי' ז/3, יא).

יג. מי שיש לו שתילים גלויי שורש בחממה ורוצה לשותלם בשטח הפתוח - יכניסם לעציץ שאינו נקוב ושנמצא בתוך חממה וימתין עד שישתרש (לפחות שבועיים), ואח"כ יכול להעביר את השתיל עם גוש האדמה ולשותלו בשטח פתוח (טיוטה לחוברת תשמ"ז, בפרק העוסק במשתלות).

על כך העיר רבנו: לא ידעתי. אם המדובר בלי מכירה, הרי יש איסור דרבנן בכה"ג [לשתול בגוש]. ואם ע"י מכירה - למה לא בעציץ נקוב? והרי נפק"מ לענין שנות ערלה.

יד. האוכל מירקות שגדלו במצע מנותק, מברך עליהם "בורא פרי האדמה" (חקלאים, יט סעי' יג). פתח-הדביר (סי' רג סעי' א); שדי חמד (ח"ג מערכת הכ' כלל ק); ועי' ירושלמי כלאים (פ"ז ה"ז). ואילו החיי אדם (כלל נא סעי' יז, כלל קנב סעי' ג ונשמת אדם ס"ק א) נטה לברך "שהכל". וכ"כ הגרח"ז גרוסברג (כרם ציון השלם, גידולי ציון עמ' סה בהערה) לברך "שהכל" בהידרופוניקה. אך מדברי פתח-הדביר (שם) נראה בבירור שהברכה נקבעת עפ"י המין בכללותו ולא עפ"י מקום גידולו של הצמח המסויים.

בפגישה שהיתה עם רבנו בהכנה לשמיטת תשנ"ד, הורה לנו: ירקות הגדלים בהידרופוניקה - מברכים עליהם "שהכל". ירקות הגדלים באדמה במצע מנותק - מברכים עליהם "בורא פרי האדמה". כל חומר טבעי שמשהו יכול לגדול בו באופן טבעי ללא תוספת של דשן מלאכותי - מוגדר כ"אדמה". ומכאן שמברכים "בורא פרי האדמה" גם על מה שגדל בחול, בכבול ובטוף (חצץ מיוחד מהגולן). וצ"ע בדינם של ירקות הגדלים ב"צמר סלעים".

פרק ה - על מה חלה קדושת שביעית

א. אין קדושת שביעית בהדסים הניטעים לצורך ארבעת המינים (חקלאים, פרק ה סעי' ג/3; צרכנים, פרק ב סעי' ג/3).

במיני בשמים נוהגת קדושת שביעית מספק. ומכאן נחלקו הפוסקים בדין הדס למצוה:

לדעת מהרי"ל דיסקין (מובא בשו"ת ציץ הקודש ח"א סי' טו אות א) אין קדושת שביעית בהדס. לדעת הגר"מ אליהו שליט"א יש בהדס קדושת שביעית, מפני שבכל ימות השנה הוא מיועד לריח.

ויש אומרים שכיום אין קדושת שביעית בהדס, מפני שמגדלים אותו למצוה: ספר השמיטה (עמ' לג-לד הע' 11); כרם ציון (פרק יג סעי' כו); הגרש"ז אויערבך (מובא בשו"ת משנת יוסף ח"א סי' ל). ועי' "שבת הארץ" (פ"ד הי"ב אות ח, פ"ה ה"ט הע' 5, פ"ח הי"א אות א והע' 7).

בטיוטת החוברת לשמיטת תשמ"ז, כתבנו: "הדס שעשוי להריח בו כל השנה - יש בו קדושת שביעית". ועל כך העיר רבנו: כסברת המקילים מסתבר. וראה לקמן (סעי' ה-ו).

ב. אין קדושת שביעית בעצים המיועדים להסקה לחימום הבית (צרכנים, פרק ג סעי' ג/5).

עפ"י רמב"ם (פ"ה הכ"א, פ"ז הי"ד). ועי' "שבת הארץ" (פ"ז הט"ו אות א והע' 6, פ"ח הי"א אות הע' 4).

אחד מגדולי הפוסקים העירנו שאם ההנאה מההסקה היא בשעת הבעירה ולאו דוקא מהגחלים - יש קדו"ש בעצים אלו. ומקורו ברש"י (ב"ק קב ע"א ד"ה תנאי) ובתוס' (סוכה מ ע"א ד"ה ועצים) בדעת הסוברים שקדושת שביעית תלויה בהנאה השווה לכל אדם ולא בהנאתן וביעורן שווה. ואכן כך כתבנו בטיוטת החוברת בשמיטת תשמ"ז.

על כך העיר רבנו: לא ידעתי מהיכן לקח זאת הסברא, ובניגוד למפורש בגמרא [ב"ק קב ע"א]. גם הסקת האש אין הנאתם אלא אחר שריפתם, ואין בהם קדושת שביעית.

ג. בפטריות נוהגת קדושת שביעית מספק (חקלאים, פרק ה סעי' ד/2; צרכנים, פרק ב סעי' ד/3).

לדעת הרב קוק זצ"ל (מובא בכרם ציון פרק יג, גידולי ציון ס"ק יב), יש קדושת שביעית בפטריות. לדעת הגרצ"פ פראנק (גידולי ציון שם) אין קדושת שביעית בפטריות. וכן נכתב בכרם ציון (שם, סעי' כב) ובברית עולם (סי' ג סעי' סז) עפ"י המאירי (ע"ז יד ע"א). הגר"מ אליהו שליט"א הורה שיש קדושת שביעית בפטריות מספק.

על כך כתב רבנו (הערות לחוברת, תשמ"ז): הפשוט - שאין בהם קדושת שביעית: עי' אריכות בכרם ציון השלם, והמסתבר שאין לאוסר עיקר. ומתוך כך הסיק שגם אין בהן איסור ספיחין. אך בשמיטת תשנ"ד כתבנו בשמו שיש קדושת שביעית בפטריות אא"כ גדלו בתוך מבנה.

ד. דבש דבורים - אין נוהגים בו קדושת שביעית. ויש שהסתפקו בכך (טיוטת החוברת בשמיטת תשמ"ז).

צדדי הספק - עי' כרם ציון (פרק יג, גאון צבי ס"ק ו). על כך העיר רבנו: הספק אין לו יסוד.

ה. אין קדושת שביעית בעשבי בר, גם אם הם ראויים למאכל בהמה (חקלאים פרק ה סעי' ג/7).

שו"ת משנת יוסף (ח"א סי' ל). וכתב שמכיון שבעל המטע אינו רוצה בקיומם של העשבים הללו - אין בהם קדושת שביעית, כדין נטיעה לעצים.

וכך כתב לנו רבנו (מכתבים, סי' ב): קדושת שביעית, נראה שאין בהם, מכיון שאין רגילים לגדלם גם למאכל בהמה. וראה לעיל (סעי' א).

ו. יש הסוברים שיש קדושת שביעית בדשא, ולכן יש להימנע מלזרוק את כסחת לפח האשפה (מדריך שמיטה לגן הנוי, תשנ"ד, פרק ד סעי' ד/3).

בסיכום פגישה עם רבנו בהכנה לשמיטת תשנ"ד, כתבנו: דשא - יש בו קדושת שביעית, כיון שראוי לאכילת בהמה (למרות שבערים לא מגדלים דשא למאכל בהמה אלא לנוי). אולם אין נפק"מ למעשה, מכיון שמותר לכסח ולהניח למאכל בהמה, וכמו כן מותר לדרוך עליו כדרך השימוש הרגיל.

ומקור הדיון בדבר הראוי למאכל בהמה כשאינו עומד לכך, עי' "שבת הארץ" (פ"ה ה"ג אות ג, הי"א אות ג, הכ"א אות ה, פ"ז הי"ג אות ג, הי"ד אות א); מדריך שמיטה לחקלאים (תשנ"ד, פרק ה הע' 3).

לאחר שהדברים היו לנגד עיניו של רבנו, הוסיף וכתב: עיקר הדברים הוא משום שאין נפק"מ למעשה. אך לעיקר ההלכה אני נוטה לומר שאזלינן בזה בתר מחשבה. וכיון שמיני הדשאים שמגדלים לנוי בעיקרם לא מכוונים כלל למאכל בהמה, אין בהם שום קדושה, ודמי לעלי קנים וגפנים וכה"ג.

ועי' רמב"ם (פ"ז הט"ז) ו"שבת הארץ" (אות א), וצ"ע. אך הרש"ס (שביעית פ"ז ה"ה ד"ה לולבי) כתב שיש קדו"ש בלולבי זרדים רק לאחר שכבש אותם לאכילה. ועי' מנחת שלמה (סי' נא אות כג), שו"ת אז נדברו (ח"ס סי' סו-סז); שו"ת משנת יוסף (ח"א סי' ז).

ז. התאריך הקובע את שייכות הגידולים לשמיטה הוא ראש השנה (צרכנים, פרק ג סעי' ב).

רמב"ם (פ"ד ה"ט); "שבת הארץ" (פ"ד ה"ט אות ד, הי"ג אות א והע' 3). ולדעת השל"ה (שער האותיות אות ק, בסוף דיני שביעית) התאריך הקובע בפירות האילן הוא ט"ו בשבט.

בסיכום פגישה עם רבנו בהכנה לשמיטת תשנ"ד, כתבנו: לדעת התוס' (ר"ה יד ע"א ד"ה מה גורן), התאריך הקובע את ראש השנה לפירות האילן בשמיטה הוא ט"ו בשבט. וכך הבין הפנ"י (על תוד"ה מה ותוד"ה באחד). עי' שם בדבריו. ועל כך הוסיף רבנו בכתב ידו: ומ"מ נראה שמקובל כדעת הרמב"ם [שמו"י פ"ד ה"ט] לקולא ולא לחומרא: שבת הארץ [פ"ד ה"ט אות ד], תורת השביעית [עמ' רעו], חזו"א [סי' ז ס"ק יג, ס"ק טז בסופו]. ועי' חוות בנימין (ח"א סי' ט אות ז), שם הביא רבנו מחלוקת ראשונים בשאלת התאריך הקובע את ראש השנה לשמיטה באילנות.

ח. שלב הגידול הקובע במינים השונים של פירות האילן תלוי בספק הלכתי, אם הולכים בהם אחר נשירת הפרח ותחילת היווצרות הפרי או אחר הבאת "שליש" (צרכנים, פרק ג סעי' ה; ועי' חקלאים, פרק ו סעי' ה).

דעת הרמב"ם (פ"ד ה"ט והי"ג) היא שהולכים אחר עונת המעשרות, וכן נפסק להלכה בשו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' קכה). ולדעת התוס' (ר"ה יב ע"ב ד"ה התבואה) הולכים אחר נשירת הפרח ותחילת היווצרות הפרי, מה שמוגדר כיום בלשון המקצועית: "חנטה". החזו"א (סי' ז ס"ק יב ד"ה ולענין הלכה) כתב להלכה כדעת הרמב"ם, אך במקום אחר (סי' כא ס"ק טז) כתב לסמוך על דעת התוס' בצירוף שיקולים נוספים.

בטיוטת החוברת בשמיטת תשמ"ז, כתבנו: "שלב הגידול הקובע את קדושתם הוא עונת המעשרות, דהיינו: השלב שבו מתחייבים הירקות והפירות במעשרות. ועל כך העיר רבנו: זהו רק לדעת הרמב"ם. [אבל] לסוברים שחנטה היא ראשית הפרי אחר נפילת הפרח - אין לזה קשר עם עונת המעשרות.

עוד כתבנו שם, שבחורף של שנת השמיטה אין קדושת שביעית בשמן זית, מפני שחנטת הזיתים היתה בשישית. על כך העיר רבנו: בר"ה (יב ע"ב) אמרינן: זיתים - בתר הבאת שליש; פירות האילן - בתר חנטה. נראה מזה ששליש וחנטה אינם היינו הך. וברמב"ם (פ"ט ה"ט) צ"ע.

בשמיטת תשנ"ד חזרנו ושאלנו את רבנו באשר לפסק ההלכה בשאלה אם הולכים אחר עונת המעשרות או החנטה, ובסיכום הפגישה כתבנו: קשה להכריע במחלוקת שבין התוס' והרמב"ם באשר לשלב הגידול הקובע את השייכות לשנת השמיטה. ועל כך העיר רבנו בכתב ידו: ברם כדבריו מכריע בשו"ע (סי' שלא סעי' קכה). בתחילת תשנ"ד חזרנו ושאלנו את רבנו, והורה לנו שלכתחילה יש לחשוש הן לדעת הרמב"ם והן לדעת התוס'. בטבת תשנ"ה (ראה מכתבים סי' ו) נשאל רבנו ע"י חקלאי מה לעשות בפירות שהחנטה שלהם (לדעת התוס') היתה בשביעית ועונת המעשרות שלהם היתה בשמינית, והורה להקל כדעת הרמב"ם.

עוד הורה לנו רבנו באותה פגישה (תשנ"ג): [בשאלה זו] ניתן להקל ביישובים שמעבר לקו הירוק, שאדמותיהם לא סופחו רשמית למדינת ישראל". נושא זה יתבאר לקמן (פרק יא סעי' ט).

ט. כאשר יש הכרח בדילול הפרי לשם מניעת נזק מהפירות האחרים, יש מקום להתיר קטיף של פירות גדולים, כאשר הם ראויים לאכילה בדוחק, שזהו זמן "עונת המעשרות" (חקלאים, פרק יג סעי' ה/6).

לאחר "עונת המעשרות" אין איסור הפסד בקטיף הפירות: עי' רמב"ם (פ"ה הט"ו-הי"ז). הגדרת "עונת המעשרות" - עי' "שבת הארץ" (פ"ד ה"ט אות ב).

רבנו הורה שכיום שלב עונת המעשרות הוא השלב המוקדם ביותר בו בני אדם יכולים לאכול מהפרי, ואין הולכים אחר השיעורים שקבעו חז"ל (וראה מכתבים, סי' ו).

ועי' תורת השמיטה (סי' יג סעי' סג) עפ"י מזבח אדמה (שער המים סי' ה); מנחת שלמה (סי' נא אות יד). ולענין האיסור לבצור לעבודת האילן, ראה לעיל (פרק א סעי' יא).

י. הגדרת "שליש" - יש ספק אם הוא הגעת הפרי לשליש מגדלם הסופי או שעבר שליש מתהליך ההבשלה (צרכנים, פרק ג סעי' ה).

לדעת הרב קוק זצ"ל ("הסכמות הראי"ה" סי' ו ד"ה מה) "שליש" זה הוא שליש המשקל (ועי' מאמר הרה"ג יעקב אריאל, "התורה והארץ" ח"א עמ' 53-54). ולדעת החזו"א (סי' יט ס"ק כג) הוא שליש ההבשלה. וכ"כ הגרש"ז אויערבך (כרם ציון תרומות פרק ד, גידולי ציון ס"ק א). ועי' "שבת הארץ" (פ"ד ה"ט אות א-ב והערה 8).

וכך הורה לנו רבנו בהכנה לשמיטת תשנ"ד: לדעת הרמב"ם, "עונת המעשרות" היא שלב גידול קרוב מאד להבשלה, כאשר הפרי ראוי לאכילה בדוחק. מה שאמרו "ראוי להצמיח" נאמר דווקא בגידולי גרעינים, כמו חטה או תלתן, ולא בפירות. וכוונתו היא לדברי הירושלמי (מעשר פ"א ה"ב): "אמר ר' זעירא... דבר שהוא נזרע ומצמיח". וראה מכתבים (סי' ו).

למעשה, הורה לנו רבנו לחשוש לכתחילה לכל הדעות, מספק (הוראה בע"פ, תשנ"ד).

יא. שלב הגידול הקובע בתבואה וקטניות הוא שליש הגודל (צרכנים, פרק ג סעי' ט; חקלאים פרק ו סעי' ט).

עי' רמב"ם (פ"ד ה"ט); "שבת הארץ" (שם, אות ג). ורבנו (ראה מכתבים, סי' ז) העלה ספק שמא יש ללכת אחר גמר הפרי, עפ"י שיטת רש"י (ר"ה יג ע"א ד"ה אישתמיטתיה).

יב. גם בוטנים מוגדרים כקטניות (חקלאים, פרק ו סעי' ט/2).

כך הורה רבנו (ראה מכתבים, סי' ז).

פרק ו - שימוש בפירות שביעית

א. פרי, שאם לא יעבור עיבוד בדרך שונה מהרגיל ייזרק וייפסד - עדיף לשנות אותו מברייתו מאשר להניחו ללכת לאיבוד (צרכנים, פרק ז סעי' ד).

כך הורה הגר"מ אליהו שליט"א, והסביר שאם יאבד ללא פעולה זו - זוהי "דרכו". והוסיף שה"ה שמותר להשתמש בו לרפואה ולסיכה. וכך הורה הרה"ג יעקב אריאל שליט"א עפ"י דברי הגרא"מ שטיינברג והגר"נ ויידנפלד (בית רידב"ז, משמרת להבית דף כא-כג) שהתירו יצוא בכה"ג. עוד יש מקום להוכיח זאת מהמשנה בתרומות (פ"ח מי"א, מובאת ברמב"ם תרומות פי"ב ה"ד) בענין חבית של תרומה שנשברה - שמותר לטמא את התרומה בידים כדי להצילה מהפסד. (ועי' מאמרו של הרה"ג יעקב אריאל בספר זה", שחילק בין הפסד ודאי לבין ספק).

ורבנו הורה שניתן להקל רק בגרמא (הוראה בע"פ, תשנ"ד). וראה מכתבים (סי' ה', מכתב ראשון אות ה).

ב. אין לבשל פירות או ירקות שאין רוב בני אדם רגילים לאכול אותם מבושלים. לכן, אין לבשל מלפפונים, צנון, אבטיח, בננה, חזרת, אבוקדו, אפרסמון, חרוב, צבר, שסק, תאנה וכדו' (צרכנים, פרק ז סעי' ה).

רמב"ם (פ"ה ה"ג).

בטיוטת החוברת לשמיטת תשמ"ז, כתבנו: "ולכן אין לבשל למשל מלפפונים, תפוחים, עגבניות וכדו'".

על כך העיר רבנו: מלפפונים - אף אחד אינו מבשל. לעומת זאת, תפוחים - רגילים לבשל לקינוח סעודה, בפרט זנים שמיועדים בעיקרם לבישול. אך נראה שבכלל האיסור לבשל הוא כשמתמעט ע"י זה; אבל כשאוכלים מבושלים, דהם טעימים יותר לחיך האוכלים כך - אין בהם הפסד, וממילא אין איסור: עי' משפט כהן (סי' פה).

ג. פירות או ירקות הנאכלים בדרך כלל חיים, אך רגילים להשתמש בהם גם בתור תבלין לתבשיל (כגון: עגבניות, פלפל, שקדים, צימוקים וכדו') - מותר להשתמש בהם כתבלין. לאחר גמר הבישול אין לזרוק אותם, מפני שהם עדיין ראויים למאכל ויש בהם קדושת שביעית, ולכן אסור גם לסחוט אותם (צרכנים, פרק ז סעי' ו).

היתר השימוש כתבלין: משפט כהן (סי' פה) עפ"י פאה"ש (סי' כד ס"ק טו). ועי' "שבת הארץ" (פ"ה ה"ג אות ה הע' 42-43, פ"ה הכ"ב הע' 3).

בשמיטת תשמ"ז כתבנו בטיוטה לחוברת: "אם רגילים לבשל פירות או ירקות לשם נתינת טעם בתבשיל - מותר לעשות כן אע"פ שבדרך כלל אוכלים אותם חיים. אבל אם אין רגילות לבשלם כלל - אסור (גזר - מותר, תפוחים - אסור)".

על כך העיר רבנו: כבר הערתי לעיל [בהערה לסעי' ב] שאם אין זה נפסד ע"י בישול, אין בעיה. וע"כ השאלה היא רק בדברים שרגילים לשימם בתבשיל, ואחרי שיוציא מהם הטעם מוציאים אותם ואינם נאכלים. ואין זה כן בדברים שמציין בסוגריים [גזר, תפוחים]. על כן אינו שייך לסעיף בכלל.

ד. מותר להכין ריבות מפירות שהדבר מקובל בהם, כגון: תפוזים וכדו' (צרכנים, פרק ז סעי' יג).

עפ"י חזו"א (סי' כה ס"ק לב ד"ה מן). לדעת הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' פד, פה; דעת כהן סי' רמ) - אסור להכין ריבה מפרי התפוז, ולא התיר אלא בקליפות.

בשמיטת תשמ"ז נידונה שאלה זו מצד התמעטות הפרי ע"י הבישול. ועל כך העיר רבנו: כן לא נזכר על עשיית מרקחת מתפוז וכיוצ"ב דיש לדון מצד שמתמעט, אך יש לדון מצד שנוטעים אותם גם לזה (דעת כהן סי' רמ, משפט כהן הנ"ל [סי' פה]).

ה. ריסוק ומעיכה של פירות שביעית באופן בו צורתו המקורית של הפרי ניכרת קצת - מותרים גם אם צורת העיבוד הזאת איננה מקובלת. והוא הדין לגירור של פירות מוצקים (כגון: גזר) ע"ג מיגררת (צרכנים, פרק ז סעי' יד).

הרמב"ם (תרומות פי"א ה"ב) כתב שמותר למעוך תמרים של תרומה למרות שאסור לעשות מהן שיכר. בטעם הדבר כתב הרדב"ז שם שמעיכה משאירה על התמר שם אוכל, בעוד שעשיית שיכר הופכת אותו למשקה. רש"י (ברכות לח ע"א ד"ה טרימא) מבאר שמה שמותר הוא דווקא כתישה ולא ריסוק גמור. השו"ע (או"ח סי' רב סעי' ז) הביא להלכה את דברי הרמב"ם לענין ברכת העץ. הרמ"א מסכים לדברי מרן המחבר ומבאר שהדברים אמורים גם במקרה שהפירות נימוחו לגמרי. ובהמשך הדברים הביא את דעת רש"י (ברכות לח ע"א ד"ה טרימא) ותרוה"ד (סי' כט) שכתבו לברך "שהכל". במשנ"ב (ס"ק מב) הוסיף שרש"י ותרוה"ד אינם חולקים אלא בנימוחו לגמרי, ומ"מ מעיקר הדין יש לפסוק שגם בנימוחו לגמרי מברך "בורא פרי העץ".

מכיון שהלכות שביעית וברכות קשורות זו בזו (עי' משפט כהן סי' פה), יש להסיק מכאן שכל ריסוק שאינו גמור, כגון: מעיכה או גרירה במגררת - מותר בשביעית בכל הפירות ללא הגבלה. וגם לענין ריסוק גמור אין להחמיר גם אם אין דרכו בכך, מפני שאינו נחשב לשינוי עד שייהפך עי"כ למשקה. וכך מסיק החזו"א (סי' כה ס"ק לב ד"ה אמנם, מן האמור). ועי' "שבת הארץ" (פ"ה ה"ג אות ד הע' 34-35).

בשמיטת תשמ"ז כתבנו: "מותר לגרר פירות וירקות על גבי מגררת (פומפיה). אבל אין לרסקם ריסוק גמור (בעזרת "בלנדר" וכדו'), אלא אם כן רגילים לעשות כן בדרך כלל".

ועל כך העיר רבנו: אינני מבין איסור הריסוק. הרי כולו נאכל, ואין כאן שום דבר ההולך לאיבוד.

 

למעבר לחלק ב'

למעבר לחלק ד'