הגדרת החנטה בלימונים

בס"ד, יום ה' י"ט טבת תשנ"ה. 

לכבוד מרן הרה"ג שאול ישראלי שליט"א

השלום והברכה!

נשאלנו על ידי חקלאי מכפר מימון, אודות פרדס לימונים ברשות אוצר בי"ד של "תנובה", שאוצר ביה"ד לא הצליח לשווק את הפרי. שאלתו - האם ללימונים שיצאו לשמינית יש קדושת שביעית, או שאפשר לשווקם ללא קדושת שביעית?

והנה נחלקו הפוסקים אם דין לימון כדין אתרוג, או שמא דינו כשאר פירות האילן, עי' באורך "שבת הארץ" (פ"ד הי"ב אות ט). ולנד"ד אין בזה נפק"מ, שהרי הרמב"ם והראב"ד נחלקו אם קיי"ל שאתרוג כשאר פירות ואזלינן בו בתר חנטה, וכך סובר הראב"ד (הל' מע"ש פ"א ה"ה), ולעומת זאת לדעת הרמב"ם ישנו ספק אם אזלי' בתר חנטה או בתר לקיטה. ובנד"ד פשיטא שאזלי' לחומרא בתר חנטה אליבא דכו"ע.

אלא שנסתפקנו כיצד לקבוע מהי החנטה. ומצאנו בענין זה שתי שיטות עיקריות בראשונים:

א. כשעלי הכותרת של הפרח נובלים והפרי מתחיל לבצבץ וכן סוברים רש"י (מנחות טו ע"ב ד"ה סמדר) והמאירי (ר"ה ב ע"א ד"ה בא' בשבט). ועי' "שבת הארץ" עם תוספת שבת (פ"ד הערה 6).

ב. הרמב"ם (הל' מע"ש פ"ב ה"ד) כתב שהשלב הקובע הוא עונת המעשרות, דהיינו: השלב בו הפרי ראוי למאכל בשעת הדחק, כאשר הפרי מתחיל להיות בשל ועי' "שבת הארץ" (שם).

בשו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' קכה) נפסק כדעת הרמב"ם, וכ"כ ערוך השלחן (זרעים סי' כג סעי' ב, ז). ובשו"ת משפט כהן (סי' ג) כתב שאפשר לסמוך על דעת הרמב"ם לקולא במקום הפסד מרובה, וכן דעת החזו"א (שביעית סי' ז ס"ק יב). ולכן היה נראה לענ"ד שאפשר להקל בכל הלימונים שהתחילו להיות בשלים בשנה השמינית, להחשיבם כפירות השנה השמינית.

ואמנם כתב בחזו"א (שם סי' כא ס"ק טז), שאם השלב הקובע בהדרים הוא עונת המעשרות - ייתכן שדינם כאתרוגים שעונת המעשר שלהם היא בתחילת גידולם (עי' מעשרות פ"א מ"ד). ועפ"י זה הקל החזו"א בתפוזים של שנה שישית, אף שנלקטו בשביעית (מחמת שתי ספיקות: א. שמא קיי"ל כתוס' שחנטה היא תחילת גידול. ב. אף את"ל כרמב"ם, שמא עונת המעשרות היא בקוטנם), אך מבואר שם שלא פסק בהחלטיות כתוס' אלא רק סינף דעה זו לקולא, שהרי כתב בפירוש (שביעית סי' ז ס"ק יב): "ולענין הלכה כבר הכריע בשו"ע (סי' שכא סעי' קכה) כהרמב"ם".

ובענין טענתו השניה של החזו"א שמא עונת המעשרות בקוטנם. הנה הרע"ב (על המשנה שם) נימק את ההלכה שעונת המעשרות היא בתחילת גידולם, "לפי שתחילתן אוכל וסופן אוכל, והן נאכלים בין גדולים בין קטנים" (ועי' משנה ראשונה שם). ולפי זה לא נראה לענ"ד שעונת המעשרות של לימונים תהיה בקטנותם. שאמנם יתכן שבזמן המשנה, כאשר היו רגילים לאכול את האתרוגים, היה בהם איזה שימוש כבר בתחילת גידולם; אך בלימונים, שעיקר נטיעתם הוא עבור המיץ שלהם, ודאי שכל עוד הם לא מגיעים לתחילת בישולם, הם קשים כמו אבן, ואי אפשר לסחוט מהם מיץ.

וכאמור, החזו"א לא כתב זאת אלא בדרך שמא, כי יתכן שהלימון שונה מאתרוג. ובפרט שכבר כתב הגרש"ז אויערבך (כרם ציון הלכות פסוקות עמ' סב גדולי ציון ס"ק ב) שבימינו, שאוכלים את הפירות רק כשהם ממש בשלים, אזי עונת המעשרות בפירות האילן היא רק כשהם מתחילים להיות בשלים.

והנה הר"ש (פ"ד מ"ט ד"ה הכניסו שליש, בפי' הראשון), כתב שעונת המעשרות היא כאשר הפרי מגיע לשליש הגודל, והרא"ש (פ"ד אות יא) כתב שזהו הפי' העיקרי, וכ"כ בכפתור ופרח (פרק כ"ו), ועי"ש "שבת הארץ" (הע' 12). ולגבי אתרוג הגמ' (ר"ה טו ע"ב) אומרת: "אמר ר' יוחנן אתרוג בת שישית שנכנסה לשביעית, אפי' כזית ונעשית ככר - חייבין עליה משום טבל", ולכן כתבו התוס' (ר"ה יד ע"ב ד"ה ולשביעית): "ומיהו כזית לאו דווקא דהא ר' יוחנן בתר חנטה אזיל ושמא לא חשיב חנטה באתרוג בפחות מכזית", ומכאן שהשיעור המינימלי של חנטת אתרוג הוא "זית". וזית גדול הוא כחצי ביצה, ואין הבדל גדול בין חצי ביצה לשליש גודל של לימון.

לכן נראה שאפשר לסמוך על דעת הרמב"ם הסובר שחנטה היא עונת המעשרות; וכפי שפסק מרן הרב זצ"ל (הובא לעיל), שקיי"ל כרמב"ם שאזלינן בתר עונת המעשרות אפי' לקולא. ולענ"ד יש לומר שעונת המעשרות היא תחילת ההבשלה, כיון שלפני כן אין הפירות ראויים למאכל, ובפרט שעפ"י מידע של האגרונומים "ראוי להזריע ולהצמיח" (רמב"ם הל' מעשר פ"ב ה"ה, ועי' "שבת הארץ" פ"ד ה"ט הע' 9 - 8) הוא ממש כאשר הפרי כבר בשל. ועכ"פ, נראה שאפשר לסמוך על הדעות שעונת המעשרות היא שליש גודל, ובפרט שעסקי' בשביעית דרבנן.

לסיכום:

דעתנו נוטה שלימונים שלא עברו את שליש הגודל של לימון בראש השנה תשנ"ה (שמינית) - אין בהם קדושת שביעית. וכיון שזמן הגידול מהחנטה (נפילת הפרח) ועד ההבשלה הוא 6-7 חדשים, ניתן לקבוע שהלימונים שהבשילו כעת, בסוף טבת תשנ"ה (שמינית), היו בר"ה תשנ"ה בגודל של זית גדול בלבד; ולכן נראה שאפשר להקל בהם ולא לנהוג בהם קדושת שביעית.

בכבוד רב ובברכת התורה והארץ יואל פרידמן

תשובת הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל

ב"ה, ליל דר"ח שבט תשנ"ה, ירושת"ו.

שו"ב וכט"ס. 

קבלתי מכתבך בענין הלימונים. מסכים למה שכתבת, שיש לראות את החנטות בזמן הגעה לעונת המעשרות, ע"כ אם אמנם נכון הדבר שבלימונים אלה היתה הגעת עונת המעשרות אחר ר"ה תשנ"ה 1.

אם כי אני מסופק בזה, כי כמדומני התחלת עונת המעשרות הם עוד לפני סיום השנה הקודמת. אך אם בררת שזה גם הגיע לעונה זו מאוחר יותר, ניתן לסמוך על זה.

אני כשלעצמי כבר כתבתי ב"ארץ חמדה" 2 שלענ"ד דרומה בקו ישיר מאשקלון ודרומה בקו ישיר, ומה שיותר מערבה מקו זה - הן לפי' רש"י ותוס' והן לפי הרמב"ם - אין שם בכלל קדושת שביעית, ושלא כפי' הר"ש. תראה שם באריכות! ודומני שזה נכון בניגוד להסברת החזו"א זצ"ל. ולפי זה כל הבעיה לא קיימת במקומות אלו, דיש להכריע כרוב דעות אלה, בפרט באשר לשביעית בזה"ז, נא לעיין יפה במה שכתבתי שם.

והריני בזה בברכת התורה והארץ

שאול ישראלי 

1)בפגישה שהתקיימה אצלו ביום ג' שבט תשנ"ה, שוב חזר כל כך שלדעתו עונת המעשרות הואשלב מאוחר של גידול הפרי, כאשר עכ"פ הפרי ראוי למאכל. וראה להלן עמ' 174 (פרק הסעי' ט).

2)עי' במה שכתב בספרו "ארץ חמדה" (בשער ד סי' ז עמ' קעה).