גידול לצורך מאכל בהמה בשביעית

א. רקע

בגליון 'אמונת עתיך' (גליון 71 אב – אלול תשסז עמ' 55–61) דן הרב יעקב אפשטיין[1] בסוגיה העוסקת בהכנת תחמיץ לבעלי חיים בשנת השמיטה. לדעתו, עדיף לגדל מאכל בהמה באמצעות 'היתר המכירה'. גידול ללא היתר מכירה באמצעות 'אוצר בית דין' הוא בעייתי הן מצד בעיות של ספיחין, הן מצד בעיות של קדושת שביעית כמו: נתינת מאכל אדם לבהמה, ביעור וכו'. לדעתו המכשול העיקרי הוא השימוש בפתרון של אוצר בית דין. במקרים רבים השדה נזרעת לטובת בהמותיו של בעל השדה עצמו. כך נוצרת מציאות בלתי סבירה, שהחקלאי הוא לכאורה שליח בית דין, אבל הוא גם הצרכן שנהנה מעבודתו.  סיטואציה זו  פוגמת בתפקידו של בית דין כמייצג את כלל ישראל ויש בכך 'הערמה גדולה' שעלולה להכשיל אותנו באיסור נעבד ושמור.

במאמר זה מבקש אני לחלוק על מסקנתו של הרב יעקב אפשטיין, אמנם חששותיו מובנים, אבל לדעתי אנו מחמיצים הזדמנות נדירה לצמצם את הקיפו של 'היתר המכירה' בגדולי שדה[2].

בשנת השמיטה עומדות לפנינו שלש אפשרויות מרכזיות:

א)הוברת הקרקעות. 

ב)המשך העיבודים באמצעות היתר המכירה ועל פי הוראותיו של הרב קוק זצ"ל.

ג)שיווק פירות במסגרת 'אוצר בית דין'  כאשר במהלך השנה בית הדין מנחה את החקלאי בעבודות  המותרות.

במערך גדולי השדה אנו  שואפים להוביר את הקרקעות ובכך לקיים את מצות השמיטה לכתחילה ללא כל בעיה. אולם, במקרים רבים אנו נאלצים   להזדקק ל'היתר המכירה'.

בעוד שבגדולי מטעים ניתן לאמץ במקרים רבים את אפשרות ג' ולשווק את הפירות במסגרת 'אוצר בית דין'  הרי שבגדולי שדה כמעט וזה לא אפשרי. האפשרות היחידה היא בהקדמת הזריעה לשנה השישית ללא איסור ספיחין. אמנם, ישנם  גדולים בהם לא נוהג איסור ספיחין כגון: ירקות רב שנתיים, המתחדשים בכל שנה מן השורש,  שנבטו בשישית כמו חצילים ואננס. אבל מה יהיה הפתרון בזריעת תבואה? בדגנים וקטניות חל איסור ספיחין על כל מה שנזרע בשישית ולא הגיע לשליש גידולו לפני השמיטה[3]. לא ניתן לזרוע תבואה בשנה השישית. החיטה ושיבולת שועל המגודלים בארץ ישראל הנם דגני חורף,  כלומר לשם התפתחותם התקינה דרושות טמפרטורות נמוכות יחסית. וכך גם לגבי קטניות חורף (בקיה וכו'). אם כן, גידול חיטה והמינים הדומים לה במהלך הקיץ תניב יבול נמוך מאוד אם בכלל.

 האם יהיה נכון לומר שכל התבואה תיזרע באמצעות 'היתר מכירה'? האם לא ניתן לוותר על היתר המכירה במקרים מסוימים?

לדעתי, זריעת תבואה לצורך מספוא זו אחת מההזדמנויות של זריעה בשנה השישית ללא היתר מכירה, והקציר והשיווק יתבצעו באמצעות אוצר בי"ד. 

 

ב. מסורת הפסיקה בשנת השמיטה

הרב קוק זצ"ל, שהעצים את כוחו של 'היתר המכירה' הנחה אותנו לצמצם את היקף ההיתר בכל מקום שאפשר וכך הוא כותב:

"כבר אמרתי זה כמה, שעל עצם ההיתר אין לדעתי מה לפקפק כלל, אבל כל זאת אין זה מונע ופוטר אותנו מלבקש כל העצות אשר יזמין ד' לנו, שיוכלו אחינו ב"י היושבים באה"ק לקיים את המצוה כהלכתה בלא שום הפקעה ודרישות היתר. וכל חלק קטן שבקטנים מאה"ק שביד ישראל, שתקוים בו מצות שביעית כדינה, אנו צריכים לשמח עליו כמוצא שלל רב"(שו"ת משפט כהן סי' סג).

לדבריו, כל משק חקלאי חייב להשתדל ולחפש דרכים המאפשרות לו לצמצם את הקיפו של היתר המכירה. במערך גידולי שדה ניתן לצמצמם את היקף המכירה באחת משתי אפשרויות:

א) הוברת חלק מהקרקעות   ב) זריעה מוקדמת בהיתר.

זריעה מוקדמת חושפת אותנו למגוון של בעיות הלכתיות. לדעתי, אם המניע המרכזי הוא צמצומו של היתר המכירה הרי, שעלינו  לסמוך על דעת המקילין ולמצוא פתרונות. נקודה זו לימדנו החזון איש מתוך פסיקותיו המקילות בשנת השמיטה ואציין שתי דוגמאות בלבד: 

 

1. ירקות שישית הנכנסים לשביעית – לדעת הרמב"ם, כל מה שצומח בשביעית נאסר מדין ספיחים. לשיטתו, מותר לאכול רק מפירות האילן ולא ירקות ותבואה (רמב"ם  הל' שמיטה ויובל פ"ד, הל' א-ג). לעומתו הר"ש, רא"ש (שביעית פ"ט מ"א) מקילים והם מתירים ירקות שגדלו בשישית והוסיפו בשביעית. החזון איש הכריע כדעת החולקים על הרמב"ם ולדעתו, ירקות שנלקטו בשביעית מותרים ולא חל עליהם איסור ספיחין (חזון איש שביעית סי' ט, יז). החזון איש נימק את פסיקתו בכך, ששמיטה בזמן הזה דרבנן ולכן ניתן להקל[4].

 

2. שינוי מחזור זרעים  - ישנן ארבע שדות שלא גזרו עליהן גזירת ספיחין וכך לשון הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ד ה"ד): 

"ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע מותרין באכילה, ומפני מה לא גזרו עליהם לפי שאין אדם זורע מקומות אלו, שדה בור אין אדם נפנה לשם, ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה, ושדה כרם אינו אוסר כרמו, ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה".

החזון איש הוסיף היתר נוסף שהכלילו במסגרת ההיתר של שדה בור:

"נראה דשדה הנזרעת שנה אחת תבואה הגדל בחורף ובשנה אחרת מניחין אותה בורה בחורף וזורעין אותה בקיץ מיני קטניות ספיחין העולין בחורף מן התבואה מותרין משום ספיחין כדין שדה בור ושדה ניר.  לפי"ז גם אם זרעוה לפני ראש השנה של שביעית מפני שלא רצו להניחה בורה ויפשטו הערבים עליה, התבואה הגדלה מותרת משום ספיחין ואין לומר כיון שזרעה הרי גילה דעתו שהיא שדה זריעה כיון שלא זרע בזמן הזריעה, וזריעה זו לא הוי כדעבדי אינשי וכל עיקרה משום שמירת שביעית ולולא איסור שביעית ודאי לא ניחא ליה בזריעה זו, לא יצאת בשביל זה מדין שדה בור ואין כאן גזרה דלמא יזרע ויאמר ספיחין הן דאם כן לא היה מפסיד שדהו והיה זורע בקיץ ולא בחורף"[5].

הרב גולדברג בספר הארץ ומצוותיה (עמ' רסה) כתב:

"מפי השמועה אנו יודעים שאכן הורה רבנו הלכה למעשה לקיבוצים שומרי תורה שאינם משתמשים בהיתר המכירה לזרוע כנ"ל בשינוי מחזור וליהנות מן התבואה אף שזה היה לקראת השמיטה תשי"ב, כשהנימוק של הזריעה היתה שמירת שביעית בלי כל חשש של פשיטת ערבים על השטח".

 

פוסקים רבים ראו ב'שינוי מחזור זרעים' חדוש מהפכני[6].  מכאן ברור שהחזון איש התיר במיוחד  לחקלאים כדי שיוכלו להימנע 'מהיתר מכירה'[7]. החזון איש פסק את פסיקתו על סמך ששביעית בזמן הזה דרבנן ובספיחין יש תרי דרבנן. לשיטתו, מחד יש להימנע ממכירת הקרקעות  ומאידך, לא ניתן להחמיר את כל החומרות המונעות אפשרויות גידול בשישית בקרקע שאינה מכורה.

לפיכך, נקודת המוצא להעצים את החקלאות היהודית בארץ ולמזער את היקפו של היתר המכירה.

 

3. ספיחים  בגידולים למאכל בהמה

ישנן מספר בעיות העומדות לפנינו ביחס לגידול מספוא לצורך בהמה. ננסה לבדוק האם נוכל לסמוך על דעת המקילים בכדי  להימנע מיישומו של היתר המכירה בחלקים מסוימים של שטחי הגידול.

 תבואה הנזרעת  לצורך מאכל בהמה וקוצרים אותם לפני שליש הבשלתה אינה מיועדת למאכל אדם וגם אינה ראויה. האם גם תבואה המיועדת למאכל בהמה נאסרה משום ספיחין? 

יתכן וסוגיה זו נידונה בירושלמי:  "תבן של שביעית מהו שיהא אסור משום ספיחין" (ירו' שביעית פ"ט ה"ה) הר"ש סירלאו  מסביר ששאלת הירושלמי היא האם גזרת ספיחין כוללת גם מאכלי בהמה. הרמב"ם  סבר, שהירושלמי פסק לקולא  וכך הוא פוסק: "וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו". (הל' שמיטה ויובל פ"ד ה"ד). לפי הר"ש סירלאו משמעות הדבר שלא גזרו גזירת ספיחין במאכל בהמה. אמנם, הר"ש סירלאו סבור ששאלת הירושלמי מכוונת לכל מאכל בהמה  אבל הירושלמי עצמו שואל על 'תבן וקש' ויתכן שיש לחלק בין תבן וקש לשאר מאכלי בהמה. וכך מביא בעל משנת יוסף: (שו"ת משנת יוסף סי' י)

"ומדאיבעיא ליה במיוחד בתבן וקש, יש סברה לומר דלעולם שאר מאכלי בהמה אסורים משום ספיחין, כיון שיש לחשוש גם בהם, כבמאכלי אדם, שמא יזרע בסתר האיסור כי מאכלי בהמה חשובים הם וזורעים שדות במיוחד למאכלי בהמה [כגון: דורה, שעורה, שבולת שועל] והאיבעיא היא רק בתבן וקש אשר עיקרם היא גרגרי תבואה ואותה אסרו משום ספיחין, והתבן והקש הם רק פסולת ואם כן יש לומר, שכיון שאם יזרע תבואה הרי בלא"ה יאסרו גרגירי תבואה משום ספיחין, ונמצא שלא הרויח כלום בזריעתו אלא את הפסולת שהוא התבן והקש, ולכן אין לחשוד את עוברי העבירה שיזרעו תבואה מפני פסולת".

לדעתו, הירושלמי הסתפק דוקא בתבן וקש משום שהם שאריות של תבואה הראויה למאכל אדם. הואיל וגרעיני התבואה נאסרו מדין ספיחים,  מי יזרע תבואה רק לשם תבן וקש. לכן, ניתן להתיר תבן וקש ולא לחשוש לגזרת ספיחים. אולם בתבואה הנזרעת כולה לשם מאכל בהמה קיים  חשש שמא יזרע בסתר בשביעית, ולכן יש לאסור תבואה זו מדין 'ספיחים'. 

אולם ניתן להציג טענה הפוכה. הירושלמי סבור שאין דין ספיחים על תבואה שנזרעה למאכל בהמה. הירושלמי מסתפק דוקא  על תבן וקש, שהם חלק מתבואה הראויה למאכל אדם. ספיקו של הירושלמי  האם גזרת ספיחים על התבואה אוסרת את כל מרכיבי התבואה או שמא לא גזרו אלא על הראוי למאכל אדם. לפיכך, בגידול מובהק הראוי רק למאכל בהמה יתכן ולא גזרו. [וכך כותב מו"ר הרב יעקב אריאל בשו"ת 'באהלה של תורה' סי' לח].

לפי סברה זו יהיה ניתן להקל ולא לאסור בגזרת 'ספיחים' גידולים שנזרעו בשישית לשם מאכל בהמה[8].

 

4. האם  הגזרה  כוללת גם איסור הנאה מספיחים?

מלשונו של הרמב"ם משמע שגזרו ואסרו את אכילת הספיחים בלבד. וכך לשון הרמב"ם: "ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה" (הל' שמיטה ויובל פ"ד ה"ב).

בתחומי הלכה אחרים  האכלת מאכלים אסורים לבהמה  מוגדרת כאיסורי הנאה. ברם, לענין שביעית אכילת בהמה חשובה כאכילה בפני עצמה. קדושת שביעית במאכל בהמה מפורשת לכאורה בכתוב: "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כ,  ה, ז).

יתכן שאעפ"י שאיסור הנאה מספיחים אינו כלול בגזרה לא יהיה ניתן להאכיל בהמה את הספיחים. מצד אחד, יהיה ניתן למכור לגוי ומצד שני, לא יהיה ניתן להאכיל בהמה  ושמא זו כוונתו של החזון איש: "אין ספיחים איסורי הנאה, אלא אסרו אכילתםושאר תשמישים".  [ועיין בהרחבה משנת יוסף סי' יא].

למעשה, הגרש"ז אויערבך פוסק שאיסור ספיחים כולל גם איסור הנאה וז"ל:

"ספיחי שביעית אם מותרים בהנאה בדין ספיחין אם גזרו בהם חכמים גם איסור הנאה מצינו לכאורה כמה סתירות בדבר, ולכן נלענ"ד לומר דבהני דקיימי לאכילה לא אסרו אלא באכילה ולא בהנאה, … אבל אוכלי בהמה או מיני צובעין שפיר גזרו בהם חכמים איסור ספיחין אף לענין הנאה חוץ מתבן וקש, וממה שכתב השעה"מ דספיחין מותרין בהנאה אין להוכיח מידי משום דקאי התם אדאורייתא ואליבא דרע"ק" (מנחת שלמה ח"א סי' נ"א אות יא).

לדעתו, אף אם נגדיר את אכילת בהמה כאיסור הנאה  עדיין איסור ספיחים במקומו עומד. אולם במקום אחר דן הגרש"ז אויערבך בגזרת ספיחין במאכל בהמה וכך הוא פוסק (מנחת שלמה ח"ב סי' קכג אות ז): 

"עכ"פ נלענ"ד שיש להקל בזה, וגם ראיתי באמונת יוסף קנ"ג ע"ב שכתב בפשיטות דבאוכלי בהמה לא נוהג איסור ספיחין, ואפילו להר"ש סיריליו שם דמשמע דבהא גופא מספקא ליה הירושלמי, מ"מ המסקנא דמותר".

הרב אליעזר ולדנברג מסכם את סוגית הספיחים במאכל בהמה וז"ל:

"היוצא לנו מכל האמור שלפי הנראה אין הוכחה מפורשת מהתלמודין לאסור גם ספיחין של אוכלי בהמה, וגם זאת, כפי שכותב הגר"ח ברלין ז"ל בעצמו בדבריו, מפשטות דברי הרמב"ם ושאה"פ שכתבו שהספיחים אסורים באכילה משמע שלא גזרו אלא על זרעים הנאכלים, ורק באכילה ורק מקדמוני המפרשים מצאנו שנחלקו בדבר ה"ה המהר"ש סיריליאו והרדב"ז, המהר"ש דעתו בפשיטות להתיר אוכלי בהמה והרדב"ז דעתו להיפך שגם אוכלי בהמה אסורים, וכמו"כ מצאנו שנחלקו בדיעותיהם בזה מגדולי זמנינו, דעת הגר"ח ברלין והחזו"א ז"ל לאיסורא, ודעת הגרי"צ הלוי ז"ל להיתרא".

הרב יהושע אהרונסון סבר שגזרת ספיחים בימינו שונה מהתקופה שבמהלכה תוקנה גזרת ספיחים.  בעוד, שבעבר אדם היה יכול לזרוע בסתר, הרי שבימינו הזריעה היא בשדות בעלי שטח גדול מאד וקשה לזרוע בהיחבא. וכך כותב הוא  לגרש"ז:

"ולולא דמסתפינא הייתי מסתפק אם גזרת ספיחין חלה על צמחים הנזרעים בסוף ששית רק בשטחים גדולים של שדות שלמות, מכיון שלשון הרמב"ם שם הוא: ויזרע בתוך שדהו בסתר, משמע שחששו רק לע"ע בסתר, ולא בדברים הנזרעים רק בפרהסי' ובגלוי שזריעת השטח אפילו במכונות - זריעה, תופסת זמן רב וא"א לע"ע להעלימה ולהסתירה ואי אפשר לו לבעל השדות לומר שזהו מספיחים שעלו מאליהם" (מנחת שלמה ח"א סי' נ).

הגרש"ז אויערבך מסכים לסברתו שנראית טובה יותר מהיתרו של החזו"א בשינוי  מחזור זרעים.: "ואמרתי דלכאורה יש יותר לסמוך על סברא זו שאמרנו דבשטחים גדולים עד מאד והכל זרוע באופן מסודר, באופן דא"א כלל לומר שנזרעו מאליהן דליכא בכה"ג איסור ספיחין". למעשה הגרש"ז מסכם: "אף כי הלום נתעוררתי דכיון שהיתר זה של שטחים גדולים שייך רק בנזרע בששית ולא כשעלו מאליהן בשביעית וכיון שכן אין זה דומה כלל לד' שדות שהזכירו חז"ל ואין להוכיח מזה שלא מנו גם את זה אך אעפ"י כן כיון שלא נזכר בשום מקום דשרי מסתבר שאין להתיר".

למעשה חשש  הגרש"ז אויערבך להתיר ספיחים בימינו  על סמך סברתו של הרב אהרונסון שבשדות גדולים אין לחשוש. אבל  יתכן, שניתן לצרף סברה זו להקל בזריעת שדות לצורך מאכל בהמה. איסור ספיחין בזמן הזה הוא תרי דרבנן ויש להקל במיוחד שקיימת מגמה לצמצם את המכירה[9].

 

5. מאכל אדם לבהמה

הרמב"ם (הל' שמיטה יובל פ"ה סי' ה) פוסק:

"פירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות, הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואכלה אין מחייבין אותו להחזירה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".

כלומר יבול שמיוחד לאדם אין להאכילו לבהמה. הגרש"ז אויערבך הסתפק בטיבו של האיסור:

א)הפסד פירות שביעית – שינוי יעודם של הפירות המיועדים למאכל אדם  לטובת האכלת בהמות מוגדר כ'הפסד פירות שביעית'. 

ב)פגיעה בקדושת שביעית – התורה מצווה אותנו לאכול את תבואת הארץ  - "והיתה לכם לאכלה". לשם כך, הותרו כל הפעולות הדומות לאכילה. האכלת בהמות אינה כלולה במצוה " והיתה לכם לאכלה" ולכן יש כאן פגיעה בקדושת שביעית.

הגרש"ז אויערבך נוטה להבין כאפשרות ב' ולדעתו בהאכלה לבהמה יש פגיעה בקדושת שביעית.

אולם, בהאכלת תבואה שזרעוה למאכל בהמה יש צד להתיר. וכך כותב הגרש"ז:

"אכן נלענ"ד דאף שמלשון הרמב"ם בפ"ה משמיטה ויובל ה"ה שכתב "פירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות" משמע דדוקא ב"מיוחדין" לאדם הוא דאסור הא אינם מיוחדים אע"פ שראוים עכ"פ לאדם שרי" (מנחת שלמה תנינא [ב-ג] סי' קיח)

 תבואה שנזרעה לצורך מספוא אינה בכלל  תבואה המיוחדת לאדם. ישנם אף זנים המתאימים דווקא לגידול לתחמיץ למאכל בהמה ואינם מתאימים למאכל אדם לאפיה (למשל הזן אילון).

 

6. קדושת שביעית במאכל בהמה

להלכה אנו פוסקים שיש קדושת שביעית גם במאכל בהמה. וכך פוסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ז הי"ג) :

"כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצובעין אם אינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו שביעית וחייב בביעור הוא ודמיו, כגון עלי הלוף השוטה ועלי הדנדנה והעולשין מאוכל אדם, וכגון החוחים והדרדרין מאוכל הבהמה"...

 לכן, במידה והשדה אינה נמכרת לגוי הרי שאנו זקוקים למנגנון של 'אוצר בית דין' כדי לקצור ולשווק.  לכאורה יש בכך  בעיה, שכן מגדל החיטה שזורע את שדהו משווק במסגרת בי"ד את  תוצרתו עבור עצמו. משמעות אוצר בי"ד,  שהחקלאי  טורח עבור בית הדין והיבול מחולק לכל המעונין. היו שחששו ובצדק, שהחקלאי עובד מטעם בית דין ולבסוף היבול  ניתן לו ובכך מה המשמעות של 'אוצר בית דין'?

ניתן להציע אחת משתי האפשרויות הבאות:

פתרון א'

בי"ד אחד ירכז את גדולי השדה במקומות שבהם זרעו בשישית. כל חקלאי יעמוד מול בית הדין ויקבל שכר על טרחתו. בית הדין מרכז פעילות של כמה שדות ויהיה מופקד על חלוקת היבול למרכזי המזון.  כל מרכז מזון  שיהיה מעונין ביבול זה יוכל לקבל מבי"ד ולשלם שכר טרחה.

פתרון ב'

בי"ד יהיה מופקד על הקציר של התבואה עד שלב הכנתו לחלוקה לרפתנים. החקלאים ומרכזי המזון יהיו שליחיו להכנת התוצרת וכל מי שיבקש תוצרת זו הקדושה בקדושת שביעית יוכל לקבלו[10].

לענ"ד, גם אם החקלאי מגדל את החיטה ומייצר את המספוא בעצמו ומספק את התחמיץ לרפת שבבעלותו יהיה ניתן למצוא פתרונות דחוקים. גם במקרים אלו יש לשקול את צמצומו של היתר המכירה ולזרוע בשישית[11].

 

7. תחושת שמיטה

בבואנו לפסוק הלכה אנו שוקלים בדרך כלל את צדדי השאלה בכלים הלכתיים ולא נותנים גם מקום לתחושה. אחד מהמוקדים המרכזיים של השמיטה היא בטחון ואמונה בהקב"ה. גם אם היתר המכירה הוא היתר הלכתי לכל דבר, וגם אם שומרים את הסייגים של ההיתר על פי הוראותיו של הרב קוק, עדיין החקלאי אינו מרגיש שהוא הקריב הקרבה משמעותית למען השמיטה.

זריעה בששית  המלווה בכמיהה לגשמים בזמנם היא נסיון גדול עבור החקלאי. גשמים מוקדמים עלולים להנביט את התבואה, ואם תהיה הפסקת גשמים הרי שהתבואה לא תגדל ויהיה הפסד משמעותי לחקלאי. הזריעה בשישית, מאפשרת לחקלאי  לחוש בצורה חזקה ביותר את תוקפה של השמיטה, את משמעותה ובכך שביתתו ושביתת אדמתו ניכרת[12].

אם  הזריעה בשישית לצורך מספוא  אסורה באופן מוחלט, לא יתכן שנפסוק באמצעות תחושות. ברם, אם הזריעה המוקדמת אפשרית, והבעיות העולות ניתנות לפתרון ואף על ידי פתרונות דחוקים ראוי להתחשב בשקול המתחשב בהקרבתו של החקלאי למען השמיטה. חקלאי הזורע מוקדם  בערב השמיטה ולא ממתין לזריעה בשביעית ובנוסף לכך מפחד וחושש מהסכנות האורבות בתקופת הסתו, חש את השמיטה בכל מאודו[13]. בשיקולי הפסיקה נכון לצרף סניף זה ולסמוך על 'קולות'.

 

לסיכום:

זריעה מוקדמת של תבואה לתעשיית מספוא מתאפשרת. הבעיות ההלכתיות העולות ממעשה זה ניתנות לפיתרון הלכתי או מעשי. במהלך המאמר נידונו הבעיות המרכזיות הקשורות לאיסור ספיחין, קדושת שביעית. בעית 'אוצר בית דין' ניתנת לפתרון ואף אם מדובר בפתרון דחוק המוטיבציה ליצור שמיטה משמעותית לחקלאי ובנוסף לכך לצמצם את הקיפו של היתר המכירה עדיפה מהיתר המכירה שהוא בסך הכל פתרון קל ומרחיק את החקלאים מאתגרים הרוחנים הקשורים לשמיטה. אולם לא ניתן גם לצמצם את היקפו של היתר המכירה ובנשימה אחת לחסום את החקלאי בדישו.