פיתוח שטח בשמיטה

פיתוח שטח בשמיטה

אדם חתם עם קבלן על חוזה לקניית דירה בבנין משותף. הבנייה אמורה להסתיים במהלך שנת השמיטה. הקבלן מתחייב גם על פיתוח שטח, שיתבצע בתוך שלושה חודשים לאחר סיום הבנייה. האם מותר לאפשר לקבלן לבצע את פיתוח השטח בשנת השמיטה? ומה הדין במי שרוכש דירה בבית משותף, כאשר שאר הדיירים מתנגדים לדחיית הפיתוח?

הרב עזריאל אריאל | ניסן תשע"ד

א. מלאכות בפיתוח השטח

1. בניית קירות תמך למניעת סחף של הקרקע (בבנייה באיזורים משופעים) – ללא מילוי בעפר – מותרת בשנת השמיטה[1], מפני שאינה אלא הכשר למלאכה ולא מלאכה ממש[2].

2. אסור לשפוך עפר לצורך גידול חקלאי (כגון: מילוי טראסות חקלאיות בעפר)[3], והדבר אסור משום תולדת "חורש"[4]. ומותר לשפוך חומרים שאינם טובים לגינה (כגון: חצץ).

3. אם שפיכת העפר נחוצה גם כדי לשפר את מראה החצר – הדבר אסור גם כן, מפני שסוף סוף העפר מיועד גם לגינה[5]. ואף אם העפר לא היה מיועד לגינה כלל, יש לאסור משום מראית העין, מפני שאין היכר לכך שכוונתו איננה לעשיית גינה[6].

4. שפיכת משאיות עפר בחצר מבלי לפזר את העפר – מסתבר שאף היא אסורה, משום מראית העין[7].

5. ניקוי הגינה משאריות של חמרי בנין – מותר[8], אף אם מדובר בשאריות המזיקות לגידולי הגינה (כגון: סיד)[9].

6. יש אוסרים הקמה של מערכות השקיה בשמיטה, אם הדבר אינו נדרש "לאוקמי אילנא"[10]. ולמעשה ניתן לסמוך על דעת המקילים[11].

תשובה

מכל האמור עולה שמותר להורות לקבלן לבנות קירות תמך ולהקים את התשתית למערכת ההשקיה; אך יש להורות לו שלא ישפוך עפר בגינה אלא יסתפק בניקוי של שאריות הבנייה ובפיזור חצץ. יש להקפיד על כך אף אם הקבלן יסרב להביא עפר לאחר השמיטה ויהיה בכך הפסד כספי לקונה.

ב. הדין בבית משותף

1. יש אומרים שכל אדם שיש בבעלותו קרקע בשמיטה, עובר על "ושבתה הארץ" אם יהודי אחר עושה מלאכות אסורות בקרקע השייכת לו[12].

2. על בעל הקרקע לנקוט פעולות כדי למנוע את עשיית המלאכות האסורות באדמתו, ואף להוציא הוצאות כספיות לשם כך; אבל אינו חייב להוציא הוצאות גדולות למטרה זו[13].

3. יש אומרים שבעל הקרקע עובר משום "ושבתה הארץ" דווקא כאשר העובד הוא בר-חיובא[14]; אבל אם העובד הוא גוי – אין בזה אלא משום "אמירה לעכו"ם"[15].

4. מכאן יוצא שאם העובדים בגינה הם גויים, שנשלחו על ידי הקבלן למרות מחאותיו של בעל הקרקע – לרוב הדעות אין בעל הקרקע עובר עבירה.

5. הפקרת החלק היחסי בגינה, כדי שלא לעבור על "ושבתה הארץ" – אינה מועילה, משום שיש לפקפק בתוקפה המשפטי[16].

6. מכירת החלק היחסי בגינה לגוי, עפ"י היתר המכירה, אף היא אינה מומלצת[17].

תשובה

למעשה נראה, שיש לפעול עפ"י סדר העדיפויות דלקמן:

להימנע מרכישת דירה מקבלן שאינו מסכים לדחות את פיתוח השטח לאחר השמיטה.
לכתוב בחוזה עם הקבלן שההתחייבות לפיתוח השטח היא רק לתקופה שלאחר השמיטה, ולהתנות עמו, שאם בכל זאת יבצע את הפיתוח בשמיטה, יעשה את המלאכות האסורות ע"י פועלים נכרים.
אם אין שום דרך אחרת, למכור לגוי את החלק היחסי בגינה.

[1] חזו"א (סי' יט ס"ק י ד"ה ובפ"ז; סי' כז ס"ק ה); ערוה"ש (סי' כ סעי' כג) בדעת הראב"ד (השגה פ"ב הי"א). וכך עולה מההסבר של פרופ' פליקס (לירושלמי, ח"א עמ' 204-205). וכך משמע מפשטות דברי הרמב"ם (שם). ועי' בהרחבה "שבת הארץ" (פ"ב הי"א אות א).

החזו"א (סי' כז ס"ק ה) ותורת השביעית (עמ' ריב) הבינו מדברי הרמב"ם שהדבר מותר במשך כל שנת השמיטה. לעומת זאת כתבו הפנ"מ (פ"ג ה"ו ד"ה ולא יסמוך) והרב קאפח (לרמב"ם שם, ס"ק יב), שמותר רק לאחר שפסקו הגשמים, לסוברים שאז מותרת בניית המדרגות. ועי' "שבת הארץ" (שם).

[2] עפ"י חזו"א (סי' יז ס"ק יט ד"ה שם מה; ס"ק כ ד"ה מ"ק, והנה) שהתייחס לחפירה של אמת מים ועוגיות לגפנים. ועי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ט אות א-ב).

[3] עפ"י רמב"ם (בפיה"מ, שביעית פ"ג מ"ח, וכן בהל' שמו"י פ"ב הי"א) וראב"ד (השגה שם). וכך פירשו: הרב קאפח (לרמב"ם פ"ב הי"א, ס"ק יב); הרב גרשום הרפנס ("המעיין" טבת תשל"ד); פרופ' י. פליקס (לירושלמי, ח"א עמ' 204-205). וכן פסק החזו"א (סי' יט ס"ק י ד"ה ובפ"ז; סי' כז ס"ק ה).

[4] עי' ירושלמי (שבת פ"ז ה"ב): "הבונה מדרגות... - חייב משום חורש". ועי' "שבת הארץ" (פ"ג ה"י אות ג).

[5] היה מקום להתיר בטענה שזוהי פעולה הנעשית למטרה שאיננה חקלאית: עי' "מדריך שמיטה לחקלאים" (פרק א סעי' טז). אבל כאן יש גם מטרה חקלאית, שהיא לשתול שם גינה לאחר השמיטה.

יש להעיר שמרן הרב קוק זצ"ל ("שבת הארץ" פ"א הי"ח אות ב, ה) כתב בדעת פאה"ש (סי' כ סעי' יט וביש"ר ס"ק מו), הר"ש והרא"ש (פ"ד מ"ד ד"ה מדל), שאם יש לו שתי כוונות – האחת חקלאית והשניה אינה חקלאית – המלאכה מותרת, כל זמן שאין מראית עין, ועפ"י זה הסביר את דין "מדל". והרב זצ"ל חוזר על הדברים גם בדין "מזנב" (פ"א ה"כ אות ג1/; קונ"א סי' יא ד"ה ולדעת) ובדין "מחצב" (פ"ב ה"ו אות ב; ה"ח אות ו. ועי' ה"י אות א). וכן דעת הרמב"ם בדין "מדייר" (פ"ב ה"ד; ועי' "שבת הארץ" אות ב). אך פוסקים אחרים חולקים על כך (עי' שם, וכן פ"א הי"ז אות א), וקשה להקל בדבר כל כך מחודש. ואף הרב זצ"ל עצמו (משפט כהן סי' פא) לא הורה להקל למעשה במקרה דומה. ועי' במאמרו של אמו"ר, הרה"ג יעקב אריאל שליט"א (אמונת עתיך 34 עמ' 19).

[6] כל מה שהתירו פעולות הנעשות למטרה שאיננה חקלאית – לא התירו אלא כשכוונתו ניכרת לרואים: עי' רמב"ם (פ"ב ה"ז); "שבת הארץ" (פ"א הי"ח אות ה והע' 22; ה"כ אות ג והע' 24, 35; הכ"א אות א והע' 5; פ"ב ה"ח אות א-ב; קונ"א סי' ט).

[7] כך יש ללמוד מהאיסור להקים ערימות זבל בשדה כל זמן שלא פסקו עובדי עבודה: רמב"ם (פ"ב ה"א). ועי' "שבת הארץ" (אות ג). וכך הורה הרה"ג דוב ליאור שליט"א. אך ייתכן לומר שלא גזרו אלא בזבל ולא בעפר, ואין לנו לחדש גזירות שלא נאמרו ע"י חז"ל בפירוש.

[8] סיקול וניקוי של שטח חקלאי – אסור, משום תולדת "חורש": עי' רמב"ם (פ"א הי"ג-הי"ד, הט"ז; פ"ב ה"ז). מאידך גיסא, אם מוכח שמטרת הניקוי איננה חקלאית – הדבר מותר: עי' רמב"ם (פ"א הי"ז; פ"ב ה"ז-ה"י); "שבת הארץ" (פ"א הי"ז אות ג).

[9] מכיון שניכר לרואים שהמטרה העיקרית היא הניקוי ולא ההכשרה לזריעה.

[10] עי' "שבת הארץ" (פ"א ה"ט אות א-ב; פ"ב הי"א אות ג).

[11] מדברי הרמב"ם (פ"א ה"ט; פ"ב הי"א) והראב"ד (השגה שם) משמע שאינם אוסרים. וגם לדעת האוסרים (הר"ש, הרא"ש, הרש"ס וסיעתם), ייתכן שלא גזרו גזירה כללית על מערכות השקיה אלא בדברים מסויימים. ומסתבר שלא אסרו פעולות שלא נעשות בגופה של הקרקע, כפי שמקובל כיום במערכות טפטוף.

[12] עי' "שבת הארץ" (פ"א ה"א אות ב-ג), שם הובאו הדעות השונות בסוגיא זו. ועי' קונ"א (סי' א) ובמאמרו של אמו"ר, הרה"ג יעקב אריאל שליט"א: "טיפול בגינת בית משותף בשביעית" ("תחומין" י"ד עמ' 55-57). וראה בהערה הבאה.

[13] עי' במאמרו של אמו"ר, הרה"ג יעקב אריאל שליט"א: "טיפול בגינת בית משותף בשביעית" ("תחומין" י"ד עמ' 57-59). לדעתו, יש להוציא עד שליש יותר מחלקו היחסי בערך העבודה שבה מדובר.

[14] עי' "שבת הארץ" (שם, אות ב; פ"ד ה"ל אות ד): לדעת המהרש"ל (ב"מ צ ע"א) וערוה"ש (זרעים סי' יט סעי' יט) – על בעל הקרקע למנוע גם עבודה של גוי בשדהו. ואילו לדעת המבי"ט (ח"ב סי' סד), המהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' נב) ופאה"ש (סי' כג סעי' טו וביש"ר ס"ק לא), אין איסור אלא בעבודה של ישראל, בר חיובא.

[15] "שבת הארץ" (פ"ד ה"ל אות ד).

[16] עי' במאמרו של אמו"ר, הרה"ג יעקב אריאל שליט"א: "טיפול בגינת בית משותף בשביעית" ("תחומין" י"ד עמ' 59-62). ויש להוסיף לכך, שאם הדיירים האחרים זוכים בשטח שהופקר, יוצא שהמפקיר מכשיל אותם בעבירה על מצוות שביתת הקרקע בשטח נוסף, וייתכן שיש בכך משום "לפני עיוור".

[17] אמנם מבחינה חוקית המכירה תקפה (עי' במאמר הנ"ל, עמ' 63-64); אבל יש בזה בעיה מצד איסור "לא תחנם". מה שהתירו מכירה לצרכים חקלאיים, זה משום שהדבר הכרחי לשם שמירת הקרקע בידי ישראל ולמנוע את חנייתם של הנכרים בה; אבל בגינות הנוי נימוק זה אינו תקף.