נטענים בשמיטה לאורו של רשב"י

כאשר נערך דיון על היחס בין תורה לדרך ארץ, אמר רשב"י: 'אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?! אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים... ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית ע"י עצמן'.[1]

בדבריו מבקש רשב"י ליצור הפרדה ברורה בין חיי הרוח לחיי המעשה - הוא הביע זאת בשאיפתו להיות בעת קבלת התורה ולבקש מהקב"ה שיהיו לו לאדם שתי פיות, האחד לעסוק בדברי תורה והשני לדברי חולין.[2] כאשר יצאו הוא ובנו מהמערה וראו אדם חורש וזורע, התריסו כנגדו 'מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה' ו'כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף'.[3]

דרכו ביחס בין העולם המעשי לרוחני לא הייתה נחלת הרבים, 'הרבה עשו... כרשב"י ולא עלתה בידן'.1

מדברי הירושלמי2 נראה שדרך זו אמנם הייתה נר לרגליו בתחילת דרכו אך ברבות הימים הוא חזר בו. הדבר אירע ביציאתו השנייה מהמערה - לאחר שמיאנו הוא ובנו להכיר בחיי המעשה יצאה בת-קול ואמרה 'להחריב עולמי יצאתם?! חִזרו למערתכם' למשך 12 חודשים כמשפט רשעים בגיהנום. כאן כבר הבין רשב"י שדרכו מביאה לידי כילוי העולם ועליו לחשב מסלול מחדש. לפיכך ביציאה השנייה מהמערה, כשראו סבא ממהר בערב שבת בין-השמשות ובידיו שני בדי הדס האחד כנגד 'זכור' והשני כנגד 'שמור', אמר רשב"י לבנו: 'ראה כמה חביבין מצוות על ישראל' ובכך התיישבה דעתם.

המוטיבים בסיפור היציאה מגלמים קשר וחיבור בין עולמות שונים - סבא זקן, החי בעולם-הזה ונושק לחיים העתידיים; ערב שבת בין-השמשות, זמן המחבר בין יום ללילה; הדסים המפיצים ריח רוחני ממנו נהנית הנשמה בעולם החומרי.[4]

כל זאת הביא את רשב"י להכרה שקיום העולם אינו מתאפשר באמצעות דרכו הראשונה.[5] הוא ביטא זאת באופן מעשי כשלמד מיעקב אבינו בהגיעו לשכם שם תיקן מטבע, שווקים ומרחצאות[6] - דברים המשרתים את החומרית בעולם, אף הוא-רשב"י תיקן ספק טומאה בעיר טבריה.[7] זוהי שלימות - שכן על עיסוקו של יעקב מתנסחת התורה: 'ויבוא יעקב שלם', כי השלימות באה בהכלת הניגודים, בהכרה פנימית שהעיסוק בחיי החומר מוכרח לקיומו של עולם ועליו להיות בהלימה לחיי הקודש ולינוק מהם.

אולם, לעיתים נשאב האדם לחיי החומר, מתקשה להרים ראש ולהתעסק בעיקר, בחיי הרוח, ולצקת תכני קדושה בחיי החומר.

לשם כך באה שנת השמיטה, שנה בה שובת האדם ממלאכות השדה, שב הוא לכור מחצבתו הרוחני, לרעיונות האידיאליים המלווים אותו וקצת נשכחים ממנו בעמל חיי החול, שנה של התבוננות על התכלית ומטרת מעשיו ביתר השנים. התבוננות זו מביאה אותו להבנה שתכלית מעשיו בשאר השנים לצקת תכני קדושה בחיי החומר, לזככו ולקדשו.

דווקא בסיומה של שנה זו, עת רצונו של האדם לרוץ לשדהו ולעבדה, נעצר הוא שוב לרגע קט לשמוע דברי אלוקים חיים במעמד 'הקהל', כדברי ה'משך חכמה': 'אחרי שחרישה וקצירה נאסר להם שנה תמימה, הלא בכיליון עיניים יביטו על זמן ההיתר לצאת איש איש אל כרמו ואל שדהו. אז מצוה להם להיקהל ולשמוע דבר ה' בירושלים בעזרה, למען ידעון דרך ה' בעשותם מלאכת שדה וכרם, ובהיטבעם במצולות החמדות החומריות, להמתין עוד מעט לשמוע דבר ה''.[8]

עתה, לאחר טעינה רוחנית זו, שב האדם לעבודת האדמה החומרית, מכיר הוא בערך חיי המעשה שעליהם להיות מוזנים מחיי הרוח ומממש את דברי הפסוק 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' להעלותה לשמים, כדברי הרבי מקוצק.   

[1] ברכות (לה ע"ב).

[2] ירושלמי (ברכות פ"א ה"ב).

[3] שבת (לג ע"ב).

[4] ברכות (מג ע"ב): "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו, הוי אומר זה הריח". במקורות נוספים ניתן לראות בהדס מין הממצע בין העולמות: מתואר שהיו מניחים הדסים על גבי מיטת המת, ראו: ביצה (ו ע"א); נידה (לז ע"א), להורות על המעבר בין העולמות. מגילה (יג ע"א) מבואר שצדיקים נקראו הדסים, דבר המורה שהצדיק הוא הממצע בין העולמות. במקומות שונים מתואר ההדס ששימש לשמחות, ראו: כתובות (יז ע"א); סוטה (מט ע"ב); ירושלמי (עבודה זרה פ"א ה"ד); תוספתא (סוטה פט"ו ה"ח); יהודה פליקס (עצי פרי למיניהם צמחי התנ"ך וחז"ל, עמ' 195-202). ראו עוד: פרי צדיק (ח"א פרשת לך-לך אות ג, יד ע"ב).

[5] ראו: הרב יעקב יוסף הכהן מפולנאה (צפנת פענח, שמות פרשת יתרו) שביאר את תורת רשב"י עפי"ד הרמב"ם, שכדי להגיע לדרך האמצע יש לנטות לקיצוניות השנייה: "ומעתה מאחר שהאדם פרא יולד והוא בקצה אחד, צריך להתבודד תחלה ולפרוש מכל עסקי ענייני עולם הזה עד קצה האחרון וינהוג כך זמן רב ואז יחזור לקו האמצעי להיות מעורב בין הבריות במשא ומתן וכל עסקי העולם הזה, ויוכל אז לשמור כוונת מחשבתו לדבק בו יתברך גם כשעוסק בגשמי... כמו רשב"י וחביריו שהיה במערה נטמן י"ג שנה. ובזה כתבתי במקום אחר ביאור ש"ס ברכות ואספת דגנך  הנהג דרך ארץ, אמר רשב"י אפשר אדם חורש וקוצר וכו', והארכתי שם. וכן אברהם אבינו נטמן במערה, וכן יעקב אבינו נטמן י"ד שנה בבית מדרשו של שם ועבר, והכל דרך הרמב"ם הנ"ל".

[6] בראשית (לג, יז-יט); שבת (לג ע"ב).

[7] ראו: מגן אברהם (או"ח סי' ריח ס"ק ב): "כשנעשה לאדם נס יתקן איזה צרכי רבים בעיר". עוד על הקשר בין רשב"י ליעקב בעניין זה, ראו: הראי"ה קוק (אגרות הראי"ה, ח"ג עמ' ו-ז; מועדי הראי"ה, עמ' תכט-תלא).

[8] משך חכמה (דברים לא, י).