זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא

בעשרות שנים האחרונות מצטמצם המגזר החקלאי עד שכיום הוא מהווה כ 2% מכלל האוכלוסייה. לאור זו יש הטוענים שהציבור מנותק מהחקלאות בכללה וממילא גם ממצוות השמיטה. לכן מידי פעם מועלות הצעות על ידי גופים חברתיים וסביבתיים, לעסוק בערכי-השמיטה שהם דאגה לעניים ולחלשים, דאגה לשמירת הסביבה וכדו', וזאת מבלי לעסוק במצוות השמיטה עצמה על כל פרטיה ודקדוקיה. אך גישה זו בעייתית משתי סיבות.

דרך זו של שימוש בטעמי-מצוות במנותק מהרובד המעשי שלהן – מחטיא את המטרה של טעמי המצוות. כי כשגדולי ישראל שבכל הדורות עסקו בטעמי-מצוות הם לא ראו בטעמים כסיבה לחיוב המצוות "כי מי בא בסוד ה'..." לומר שבגלל טעם זה או אחר הקב"ה ציווה לנו את אותן מצוות. כי סיבת חיוב המצוות גבוהה הרבה יותר מאותן טעמים שאנו מבינים (עי' מאמרי הראי"ה עמ' 540). הראשונים ראו בטעמי המצוות רק כעין "טעימה" קטנה שאנו יכולים לתפוס מהכוונות האלוקיות שיש במצוות ה' שהן נשגבות מבינתנו. לפיכך, כשאנו מקיימים את המצוות עד פרטיהן ודקדוקיהן, איננו מקיימים אותן בגלל הטעמים שהוזכרו בראשונים אלא כי כך הוא רצון ה' (מהר"ל תפארת ישראל פ"ו). לא מקרה הוא שאותם גדולים שעסקו בטעמי המצוות, כתבו במקביל חיבורים הלכתיים מקיפים על אותן מצוות עד פרטי הפרטים. וכשנתבונן בטעמים שנכתבו על ידם לכל אחת מהמצוות, ניווכח שאותן טעמים מתיישבים לנו עם כל אותן מצוות רק במובנן הכללי, אך לא עם כל פרטי המצווה. לעומת זאת רצון ה' שבקיום המצווה נעשה רק בקיום המצווה בכללותה על כל פרטיה ודקדוקיה.

כך הוא הדבר במצוות השמיטה, "ערכי השמיטה" הם רצון ה' שמתגלה רק באמצעות קיום כל מצוות השמיטה על פרטיה ודקדוקיה. אכן הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק לט) כתב לכאורה טעמים חברתיים וסביבתיים לשמיטה כשכתב שמצוות השביעית יש בה "רחמים ונדיבות כלפי כל בני אדם, ככתוב: ואכלו אביוני עמך וייתרם תאכל חית השדה", ושהשביתה ממלאכות הקרקע מטרתה "שהאדמה תפרה ותתחזק בהוברתה". והאברבנאל (ויקרא כה, כד) הקשה על כך: הרי אם רצון ה' שהארץ תנוח פעם בשבע שנים, מדוע הבטיחה התורה ברכה משולשת בשנה השישית, הרי הארץ כבר חלשה ביותר?! כמו כן שאל הכלי-חמדה (ויקרא כה, ב): אם רצון ה' שהארץ תנוח בשמיטה, מדוע כשהקב"ה הגלה את ישראל בעוון שמיטה, הרי גם הגויים שבאו לכאן עבדו בשביעית, והארץ לא נחה?!

אלא שהרמב"ם מלמדנו שעלינו לקיים שמיטה כהלכתה וכך אנו מגלים את רצון ה', רק שמתוך כך אנו יכולים גם לטעום "טעמים" של רחמנות ושל איכות הסביבה, אך רק מתוך הבנה שזה חלק מרצון ה' בקיום המצווה, אך אין כוונתו ש"טעימות" אלו יהוו תחליף לאוכל העיקרי. לכן הוא ביאר לנו את מצוות השמיטה בספר המצוות, ואת פרטיהן בהלכות שמיטה ויובל, בכדי שנלמד ונלמד נשמור ונעשה את רצון ה' בכל פרטיהן ודקדוקיהן, ורק מתוך כך נטעם גם את ה"טעימות" הנוספות מהמצווה.

אך גישה זו של עיסוק בערכים של מצוות בלי מחויבות לקיומן המעשי, מוטעית שבעתיים דווקא במצוות השמיטה. כי הגמ' (סנהדרין לט ע"א) שואלת מהו טעמה של מצוות השמיטה? והיא משיבה: "אמר הקב"ה לישראל:זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא". כך "לא ירום לבבכם בשבח ארצכם, ותשכחו עול מלכותו" (רש"י). ומוסיפה הגמ': "והם לא עשו כן, אלא חטאו וגלו". כך גם נאמר במשנה (אבות פ"ה מ"ט) ש"גלות באה לעולם... על השמטת הארץ". 

הקשר בין הגלות לשמיטה, בא ללמדנו שאם מתנתקים ממצוות השמיטה על פרטיה במלאכות הקרקע והפירות, ועוסקים רק בערכים מופשטים, יכולים להגיע לאיבוד זיקתנו האמתית לארץ-ישראל כארץ ה'. לעומת זאת כשמקיימים את מצוות השמיטה על כל פרטיה ודקדוקיה מתוך ההבנה שהארץ היא ארץ ה'. אז בהתאם לכך ייראו כאן כל חיינו הציבוריים והפרטים אחרת בכל ששת השנים. כפי שכותב השפת אמת (בהר תרמט) "שכל כוחן של בני ישראל לזכות בארץ, כשהיא מתעלה אל הקדוש ברוך הוא בכוח התורה".

אכן, רוב הציבור אינו חקלאי, אך מצוות השמיטה על כל פרטיה יכולה עדיין להיות קרובה לליבו. יתירה מכך, במגזר החקלאי אנו עדיין נזקקים לכל מיני פתרונות הלכתיים במלאכות הקרקע ובשיווק הפירות (אוצר בית-דין, היתר-מכירה). אך במגזר העירוני בו החקלאות אינה מקור פרנסה, ניתן להנחיל את מצוות השמיטה עם כל פרטיה ודקדוקיה הרבה יותר. יעידו על כך השאלות הרבות המגיעות למכון התורה והארץ מידי יום ביומו מכלל חלקי האוכלוסייה; החל מהחקלאיים הגדולים, עד החקלאים הקטנים הנאחזים במסירות בגבעות ביהודה ושומרון בגליל ובנגב. מבעלי הגינות הפרטיות עד הגננים העובדים לפרנסתם בגינות הפרטיות והציבוריות גם כשבעלי הגינות אינם מגדירים את עצמן כשומרי מצוות. שנזכה בעזרת ה' יתברך, להעמיק את זיקתנו הנצחית לארץ-ישראל דרך הלימוד והקיום של מצוות השמיטה.