קדושת שביעית וביעור

הרב עידו אלבה מסר לנו אוסף של פסקים של מרן הראשון לציון שליט"א, ואנו מודים לו על כך. פסקים אלו יראו אור אי"ה בספר "התורה והארץ" ג', לאחר שעברו עריכה והוספת מקורות ע"י הרב אהוד אחיטוב. בחרנו כמה מפסקים אלו שמתאימים לימים שלאחר שנת השמיטה, בבחינת "דבר בעיתו מה טוב".

קדושת שביעית

א. כיום מותר לסחוט מיץ תפוזים מפירות שביעית, אף שבעבר היה אסור[1].

ב. חלקים של פירות שביעית שאין דרך לאוכלם - מותר לזורקם, כגון: שאריות תה עם לימון. כמו כן מותר לשים שאריות יין על עינו ומצחו בהבדלה כפי המנהג בשאר השנים (ודוקא מהשאריות ולא מעצם היין). גם אין לחוש אם נשפך מעט יין מהכוס שמקדש או מבדיל עליה[2].

ג. מותר להשתמש ביין של שביעית לעוגות ולטעם בתבשיל[3].

ד. יין העשוי מענבים של היתר מכירה, יש לבשלו אם יש חשש למגע אנשים שאינם שומרי שבת[4].

ה. כל מצווה המתקיימת בפירות שביעית - מותר לעשותה אם נהנה מהפירות. לכן אפשר בשופי להבדיל על יין שביעית. כמו כן מותר להדליק נר של שבת משמן של שביעית, אולם יש להחמיר שלא להשתמש בו להדלקת נרות חנוכה[5].

ביעור פירות שביעית

ו. המנהג המקובל בימינו לגבי מצות ביעור פירות שביעית, הוא להפקיר את הפירות משיגיע זמן הביעור. אמנם לדעת הרמב"ם צריך לבער ממש[6]. אך כבר כתב מהר"ם בן חביב שמנהג החסידים שבירושלים להסתפק בהפקרת הפירות[7]. מה גם, שלהחמיר כדעת הרמב"ם היא חומרא המביאה לידי קולא של איבוד פירות שביעית, שהרי אף לאחר זמן הביעור נוהגת קדושת שביעית בפירות אלו[8]. לאחר הההפקר מותר לחזור ולזכות בפירות, אך מי שרוצה להחמיר לתת אותם רק לילדים - תע"ב.

ז. בגינה פרטית או כשיש לאדם כמות קטנה של פירות - יש מקום להחמיר כרמב"ם ולהשתדל לגמור את הפירות לפני שיגיע זמן הביעור.

ח. יש להפקיר בפני שלושה אנשים, אולם אין מניעה להפקיר בלילה ובפני שכניו או קרוביו. זאת, אף אם ידוע לו שלא יזכו בפירות[9]. אנשים אלו אינם יכולים להיות מהסמוכים על שולחנו[10]. ובחור ישיבה שהוצאותיו על הוריו, אף שאוכל בישיבה - מקרי סמוך על שולחנו.

ט. אפשר להוציא את הפירות לחדר המדרגות כיון שעוברים שם אנשים אחרים שאינם מבני משפחתו. ואף שמהירושלמי[11] משמע שא"צ להוציא את הפירות מחוץ לבית כאשר מפקיר בפני שלשה אנשים - הדבר לא הובא להלכה בפוסקים[12], ולכן אין לסמוך על כך.

י. בפירות שגדלו באדמה שנמכרה בהיתר המכירה, ניתן להסתפק בהפקרה אף בינו לבין עצמו[13]. בפירות של נכרים אין צריך לעשות ביעור כלל[14].

יא. זמן הביעור לענבים ויין: אף שמסברא נראה שאם כלה לפני פסח צריך לבערו לפני פסח[15], מ"מ המנהג לבערם רק בערב פסח[16]. אך טוב להפקיר בחנוכה ולומר שמתכוון לזכות ביין רק לפני שישתה אותו, ובערב פסח יפקיר שוב[17].

יב. אין מצווה לקנות מאוצר בי"ד כמות כזו שיודע שיצטרך אח"כ לבער ע"י הפקר. ואף שמחזיק בזה ידי המדקדקים במצוות - מ"מ, כיון שיצטרך אחר כך להפקיר, הרי שיצא נפסד מכך.

יג. אתרוג הנשאר על העץ כל ימות השנה (אתרוג תימני) - אין חובה לבערו[18].

יד. מי שלא הפקיר פירות שביעית, בעונת ביעורם, משום שלא ידע את הדין, אף שחוסר הידיעה נבע משום שלא בירר את הדין לאשורו - הפירות מותרים באכילה[19]. הפירות מותרים גם במקרה שהיו בבעלותו של עם-הארץ או במקרה שהפקיר את הפירות אך לא הוציאם מביתו כדין[20]. ולכתחילה, טוב שלא לקנות מאדם שיש ספק אם הפקיר את פירותיו בזמן הביעור[21].

טו. אף החוששים לכתחילה לשיטת הרמב"ם, לסיים לאכול ולחלק את הפירות שברשותם קודם עונת הביעור, מכל מקום יכולים להשאיר ברשותם כדי מזון שלוש סעודות. משום כך, אף שביעור היין הוא בערב פסח של שמינית, יכול להשאיר ברשותו יין לצורך ארבע כוסות בליל הסדר לכל אחד מהמסובים. כמות זו אינה צריכה להיות מצומצמת. אם נשאר יין לאחר ליל הסדר - דעת הרמב"ם היא שהיין נאסר, אך המנהג להקל[22].

טז. גם לסוברים שביעור פירות שביעית היא מצות עשה מהתורה[23] - אין זו מצוות עשה שהזמן גרמא, כי הפירות נאסרים לעולם לאחר הביעור, ולכן נשים חייבות בה.

יז. כשמפקיר את הפירות, יש לדקדק לומר דוקא את לשון התוספתא: "כל מי שצריך ליטול יבוא ויטול"[24].

יח. לדעות שביעור פירות שביעית הוא שריפה, יש מי שמחמיר להגעיל את הכלים[25].

[1] עי' כרם ציון (הלכות פסוקות פרק יג סעי' ח וס"ק ב), "שבת הארץ" (פ"ה ה"ג אות ד).

[2] עי' "שבת הארץ" (פ"ה ה"א הערה 34, ה"ג אות ב הערה 16). אך לכתחילה אין למלא את הכוס על מנת שיישפך, דהפסד פירות שביעית הוא בכלשהו.

[3] תוספתא (שביעית פ"ו ה"ד), "שבת הארץ" (פ"ה ה"ג אות ה).

[4] בישול הוא שינוי פרי מברייתו: עי' רמב"ם (פ"ה ה"ג). אולם כיון שהצורך לנהוג קדושת שביעית ביין של היתר מכירה, הוא מחומרא (משפט כהן סי' עה) - לכן, כיון שהבישול מונע את איסור היין - אין צורך להחמיר. ועי' שו"ע (יו"ד סי' קכג סעי' ג).

[5] רמב"ם (פ"ה ה"א וה"ח) עפ"י תורת כהנים (בהר פר' א הל' י). ולגבי נר חנוכה ראה מאמרו של הרב יואל פרידמן בחוברת זו.

[6] רמב"ם (פ"ז ה"ג), וכן היא דעת הראב"ד (בהשגה שם), אלא שלדעתו דין הביעור בשריפה הוא רק לאחר שכלו הפירות מכל הארץ. וכן כתב הפנ"י (פסחים נב ע"ב ד"ה תוס' ד"ה עד שיכלה) בדעת רש"י עפ"י התוספתא (פ"ח ה"א-ב).

[7] תוספת יום הכיפורים (יומא פג ע"א) עפ"י דעת: סמ"ג (עשין מצוה קמח), רמב"ן (ויקרא כה ז), מהר"י קורקוס (פ"ז ה"ג), רש"ס (שביעית פ"ט ה"ו). ואף שמהר"ם בן חביב (שם) התייחס לביעור בפירות נכרים - הרי הקל גם לסוברים שצריך לנהוג ביעור בפירות אלו.

[8] היות ולדעות הסוברות שמצוות הביעור היא הפקרת הפירות בלבד, החיוב "לאכלה ולא להפסד" - עומד בעינו. משפט כהן (סי' פג), "שבת הארץ" (פ"ז ה"ג אות ב).

[9] ירושלמי (שביעית פ"ט ה"ד). ועי' "שבת הארץ" (פ"ז ה"ג אות ב).

[10] אם הם סמוכים על שולחנו - אין במעשה ההפקר כלום, שהרי בלאו הכי הוא חייב לכלכלם משלו.

[11] ירושלמי (שביעית פ"ט ה"ד): "קפדקאי דצפרי שאלון לרבי אמי וכו' אמר לון: כד תחמון רגלא צלילא, תהוון מפקין לון לשוקא ומבקרין לון, וחזרון אתון זכיין בהון". ומשמע מפי' הר"ש והרא"ש (פ"ט מ"ח) והרש"ס (שם ה"ד ד"ה קפודקאי), שאם היה מפקיר בפני שלושה לא היה צריך להוציאם החוצה.

[12] אמנם הגר"א (בביאורו לירושלמי שם ד"ה תהוון) חילק עפ"י דברי הירושלמי בין הפקר בפני שלושה, שאז אינו מוציא את הפירות החוצה, לבין כשמוציאם החוצה ואומר שזה הפקר. שכשמוציאם הוי מעשה של הפקר בפועל, וממילא אין כבר צורך להפקיר בפני שלושה. מכל מקום, אין הוא אומר זאת כהכרעה להלכה כי אם כהסבר בדברי הירושלמי.

[13] כן דייקו הכפתור ופרח (פרק מח), מראה הפנים (ירושלמי שם) והגר"א (שם), שהירושלמי מדבר כשאין אנשים בחוץ. משום כך בפירות שגדלו בקרקע מכורה ניתן לסמוך על זה, היות והביעור הוא רק לחומרא.

[14] אף המבי"ט (ח"א סי' כא ד"ה כתב) והמהרי"ט (ח"א סי' מג ד"ה ומה), שהחמירו לנהוג קדושת שביעית בפירות נכרים - לא הצריכו לבערם. ועי' "שבת הארץ" (פ"ז ה"א אות ו).

[15] רע"ב (שביעית פ"ט מ"ח ד"ה והגיע), וכתב שהזמנים שנאמרו בגמרא (פסחים נג ע"א): "...בענבים עד הפסח..." - היינו דוקא בסתם. אבל כשידוע שכלו קודם, צריך לבערם כשכלו.

[16] כסתימת הרמב"ם (פ"ז הי"א), וכדעת הסמ"ג (עשין קמח), הר"ש (פ"ט מ"ג) והמאירי (פסחים נב ע"ב ד"ה שלוש).

[17] לגבי ביעור מספק, עי' ספר השמיטה (עמ' מו סעי' יב). ועי' "שבת הארץ" (פ"ז הי"א אות ד).

[18] פשט לשון המשנה (שביעית פ"ז מ"ב): "כל שהוא אוכל ונשמר ומתקיים בארץ - יש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור". וכך פסק הרמב"ם (פ"ז הי"ג). ועי' "שבת הארץ" (שם אות ג).

[19] ספר חרדים (שער מצוות התלויות בארץ - פרק ביעור) עפ"י לשון הרמב"ן (ויקרא כה ז) שכתב: "...אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאוכלם - אסורים הם בהנאה". משמע שאם עכבם מחמת אונס או אף מחמת שלא ידע שצריך לבער - הפירות מותרים. וכן כתב בספר השמיטה (עמ' מו סעי' י הערה 7), ועי' "שבת הארץ" (פ"ז ה"ג אות ג הערה 62-72).

[20] בדיעבד ניתן לסמוך על הדעה בירושלמי (פ"ט ה"ד), שניתן לבער בפני שלושה אף שלא מוציא את הפירות מביתו. וראה לעיל (הערות 12-13).

[21] כיון שיש מחמירים לאסור פירות לאחר הביעור אף שלא נתבערו מחמת אונס: של"ה (שער האותיות אות ק - קדושה), גדולת מרדכי (גלאנטי סי' ט), ועי' "שבת הארץ" (פ"ז ה"ג אות ג הערה 82).

[22] מפשטות לשון התוספתא (שביעית פ"ח ה"ב): "מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו" - משמע שאף שהגיע זמן הביעור יכול לתת לכל אחד כדי מזון ג' סעודות על מנת לאוכלם לאלתר. כן כתבו הכפתור ופרח (פרק מח) והרדב"ז (פ"ז ה"ג בביאור ראשון). ועי' "שבת הארץ" (פ"ז ה"ג אות א). אף שאכן דעת הרמב"ם מורה שאסור לאכול לאחר הביעור אף את אותם ג' סעודות. אלא שיש לסמוך על השיטות הנ"ל מחמת צורך מצות ארבע כוסות. ובפרט שהמנהג הוא להקל, לקיים את הביעור בהפקרת הפירות.

[23] רש"י (יומא פג ע"ב ד"ה טבל ושביעית).

[24] תוספתא (שביעית פ"ח ה"ד). שאם יאמר בלשון אחרת לאדם שאינו מכיר את הדין, כגון שיאמר לו: "אתה יכול לקחת" - עלול הוא לפרש זאת כהצעה נימוסית גרידא ולא יבין שאכן מדובר כאן בהפקר.

[25] רש"ס (שביעית פ"ט ה"ח ד"ה לענין ביעורן). ומקורו משביעית (פ"ז מ"ז): "...ושלא במינה בנותן טעם", ועי' "שבת הארץ" (פ"ז ה"ו אות ו).