קדושת שביעית בבוטנים וגרעינים

בס"ד, תמוז תשנ"ב. 

לכבוד, מו"ר הרב שאול ישראלי שליט"א

אחר דרישת שלומו הטוב, ושלום ב"ב וכל הנלוים עמו.

להלן דברים שכתבנו בתשובה לשאלה שנשאלנו מרב אחד אודות קדושת שביעית בגרעינים ובוטנים. ואבקש מכת"ר לעיין בדברים ולחוות דעתו.

בענין השאלה אודות גרעינים ובוטנים בשנת השמיטה, כאשר לקיטת גרעינים היא קודם ראש השנה (אוקטובר), ואילו לקיטת הבוטנים היא אחר ראש השנה (אוגוסט), מה דינם לענין קדושת שביעית?

א. השאלה העומדת בפנינו היא האם דין הגרעינים והבוטנים הוא כירק ולקיטתם בשביעית היא מחילה עליהם חיוב, לפחות לענין קדושת שביעית (עיין "שבת הארץ" פ"ד ה"ג אות ב), או שדינם כקיטניות וכל דיניהם כפירות שנה שישית ואין בהם חיובי שביעית.

ב. בהגדרת ירק וקטניות אנו לומדים את דעת הרמב"ם (כלאים פ"א ה"ח):

הזרעונים נחלקין לשלשה חלקים:

האחד מהן הוא הנקרא תבואה, והיא חמשה מינין: החיטים והכוסמין והשעורים ושיבולת שועל והשיפון.

והשני מהן הוא הנקרא קטניות, והן כל זרעים הנאכל לאדם חוץ מן התבואה, כגון: הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהן.

והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גינה, והן שאר הזרעונים שאינן למאכל אדם, והפרי של אותו הזרע מאכל אדם, כגון: זרע הבצלים והשומין וזרע החציר והקצח וזרע לפת וכיוצא בהן. וזרע פשתן הרי הוא בכלל זרעוני גינה.

בזרעוני גינה הוסיף הרמב"ם (שם ה"ט) לחלק בין דבר הנזרע בשדות ובין זרעוני גינה הנזרעים בערוגות שהם הירקות. ולכאורה לפי הגדרות אלו יוצא שהאורז והדוחן מוגדרים כקטניות, ולפיכך נראה שגם הבוטנים וגרעיני חמניות הם כקטניות, שהרי זרעם הוא הנאכל, כשם שהדבר הוא בפול ואפונה.

ג. יש לעיין, שהרי בשני מקומות אנו מוצאים חלוקה פנימית בתוך משפחת הקטניות: בהלכות מעשרות (מע"ש פ"א ה"ב) כתב הרמב"ם:

כיצד - תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות לפני ראש השנה של שלישית, אע"פ שנגמרו ונאספו בשלישית, מפרישין מהן מעשר שני; ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה של שלישית, מפרישין מהן מעשר עני.

ואילו לענין האורז והדוחן כתב הרמב"ם (מע"ש פ"א ה"ח):

האורז והדוחן והפרגין והשומשמין, אף על פי שהשרישו קודם ראש השנה - אין הולכין בהן אלא אחר גמר הפרי, ומתעשרין להבא. וכן פול המצרי, אע"פ שמקצתו השריש לפני ראש השנה ומקצתו לאחר ראש השנה - צובר גרנו לתוכו ותורם ומעשר מן הכל כאחד, שהכל הולך אחר גמר הפרי.

את החלוקה שבין אורז דוחן ושאר הקטניות אנו לומדים גם בדיני שביעית, כפי שכתב הרמב"ם (שמו"י פ"ד ה"ט) שהולכים בהם לפי עונת המעשרות, ואילו בדיני האורז, הדוחן, הפרגין והשומשמין (שם הי"א) כתב שהולכין בהם לפי גמר פרי. ועלינו להבין את החלוקה שעשה הרמב"ם במיני הקטניות.

ד. נראה שיש לחלק בין הדין המוזכר בהלכות כלאים, ששם הדיון הוא לענין הגדרת השם של הזרעונים הללו, לבין מה שנאמר בהלכות תרו"מ ושמיטה,שם הדיון איננו על הגדרת השם אלא על שעת חלות החיובים, מאימתי חל על הדבר שם של שנה מסוימת.

יסוד החילוק בין אורז וקטניות נובע ממהלך הסוגיא במסכת ראש השנה (יג ע"ב). הגמרא מביאה את המשנה בשביעית (פ"ב מ"ז),האומרת שהאורז והדוחן והפרגין והשומשמין, הולכים בהם אחר השרשה. ושואלת הגמרא, מדוע באורז ודוחן הולכים לפי השרשה, הרי לכאורה היינו צריכים לילך לפי שליש כדיני תבואה כן הסביר ר"ח את הסוגיא, כיון שפשיטא ליה שבתבואה וקטניות יש לילך לפי שעת הבאת שליש, וכן איתא בתוספתא שביעית (פ"ב ה"י): "התבואה והקטניות שהביאו שליש". וכן נראה מדין התבואה, שאנו לומדים מהפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך"; והירושלמי (מעשרות פ"א ה"ג), לומד: "תבואת זרעך דבר שאתה זורע ומצמיח חייב במעשרות". א"כ גם בדיני קטניות אנו לומדים שפריו מצמיח, ולכן חייב מהיותו בשליש גידולו, מסקנת הסוגיא בדברי שמואל היא שהולכים אחר גמר הפרי. והגמרא (יד ע"א) אומרת שהשמיענו שמואל שהולכים לפי גמר פרי, במה שר"ש שזורי חולק עם חכמים. ונראה שדעת הרמב"ם היא שרק באורז ודוחן פסקנו שיש גמר פרי, שהרי ר"ש שזורי חולק עם חכמים בדין האורז, הדוחן, הפרגין, השומשמין ופול המצרי שזרעו לזרע; אולם בשאר הקטניות, שלא נפסקה בהם הלכה כשמואל, הרי שדינן הוא לפי עונת המעשרות ככל תבואה.

ונראה שיש להביא ראיה לחלוקה זו מדברי המשנה (חלה פ"א מ"ד): "האורז והדוחן והפרגים והשומשמין והקטניות" - משמע שהאורז והדוחן אינם כלולים בקטניות, אלא אלו מינים נפרדים, אף שבשמם הם משותפים. (פרופ' פליקס, שביעית ח"א עמ' 130 הע' 196, הסביר את החלוקה הבוטנית שבין הקטניות הרגילות שהם ממשפחת הפרפרניים, לבין האורז והדוחן, שאינם שייכים לקטניות מבחינה זו).

ה. משיטת רש"י (ראש השנה יד ע"א) נראה דס"ל שאורז, דוחן, פרגים ושומשמין אינם אלא כדוגמא של קטניות; אבל כל הקטניות דינן זהה, והדיון בגמרא (ר"ה יג ע"ב - יד ע"א) היה מדוע בקטניות אנו הולכים לפי השרשה ואילו בירק אנו הולכים לפי הלקיטה. ולכן אם אנו פוסקים כדעת שמואל, הרי שעלינו ללכת לפי גמר פרי בכל הקטניות, ואם אנו הולכים לפי השרשה, כדעת המשנה בשביעית (פ"ב מ"ז), הרי שבכל הקטניות יש לילך לפי זמן ההשרשה. וכן נראה מדברי הר"ש (שביעית שם) שהביא את הלימוד של השרשה לענין אורז וחבריו, משמע שבאורז ודוחן ושאר הקטניות דינם דאזלינן בהו בתר השרשה (עיין "שבת הארץ" פ"ד הי"א אות ד).

ו. מכיון שהרמב"ם פסק שבקטניות יש לילך אחר עונת המעשרות, עלינו לברר מהי "עונת המעשרות". והנה כתב הרמב"ם (הלכות מעשר פ"ב ה"ה):

איזו היא עונת המעשרות? משיגיעו הפירות להזרע ולצמוח, הכל לפי מה שהוא פרי... ושאר כל בעלי קליפות, כגון: האצטרובלין והלוט והבטנים - משיעשו קליפה התחתונה הסמוכה לאוכל.

עונת המעשרות היא כאשר כבר הפרי בשל מעט, והוא ראוי להיאכל בשעת הדחק, וכן כתב הרמב"ם (בפיה"מ, שביעית פ"ד מ"י) שעונת המעשרות היא הזמן שהפרי ראוי לאכילה. לכן בנידון דידן ברור שבוטנים וגרעינים, שהם קטניות מבחינת גידולם, אם ילקטו בשביעית - כבר היתה עונת המעשרות בששית, אין בהם קדושת שביעית. ואפילו אם נאמר שבשאר הקטניות אזלינן בתר גמר פרי כדעת שמואל הרי שגמר פרי לדעת הראב"ד (מע"ש פ"א ה"י) הוא שליש גידולו ולדעת התוס' (ר"ה יג ע"ב אחר) כשאינם משביחים בקרקע. א"כ בנידון הבטנים והגרעינים גם תקופה זו היא קודם השביעית.

בכל אופן לדינא קיי"ל כדעת הרמב"ם, שבקטניות אזלינן בתר עונת המעשרות (עיין חזו"א שביעית סי' ז ס"ק טז). לכן בנידון דידן אין נפק"מ מתי יהא הגידול; ואפילו אם יהא בשביעית, הרי דינם כפירות ששית ואין בהם קדושת שביעית.

ז. בספר המעשר והתרומה (פרק ג' ס"ק עה) כתב שבוטנים שלנו, שהם אגוזי אדמה (ולא הבטנה המקראית שהיא הפיסטוק), הושוו לדין תפו"א, והרי הם כירק.

וצ"ע, שאמנם הבוטנים שלנו גדלים בתוך האדמה, אולם עיקר גידולם הוא מעל פני הקרקע כקטנית רגילה, אלא שבשלב כלשהו של הגידול הוא מכניס את עצמו לתוך הקרקע. הכנסתו לקרקע איננה לצורך יניקה וקליטת מזון, אלא מכיון שהצמח צריך חושך כדי לגדול, על כן הוא מכניס עצמו לתוך הקרקע. כמו כן אם יש להתחשב בהגדרה מדעית, הרי שקטנית היא צמח דו-פסיגי, וכן הם הבוטנים והגרעינים (פליקס, שביעית ח"א עמ' 130 הע' 196).

ונראה שהבטנים אינם ירק שהרי זרעם הוא הנאכל, ואילו בירק אין הזרע נאכל אלא היוצא מהזרע (רמב"ם כלאים פ"א ה"ח-ה"ט). והחזו"א (שביעית סי' כז ס"ק ז) כתב לענין גרעינים, שכיון שהנאכל והנזרע אחד הוא, הרי דינו כקטניות. לכן נראה שגם הבטנים (אגוזי אדמה) הרי הם כקטניות. *

עוד יש להוסיף, שבהגדרת קטנית כתב הט"ז (סימן תנג ס"ק א) שכל שיש לו שרביטין הוא קטנית (ועי' שו"ת אבני נזר או"ח סי' שעג), והבטנים הם גדלים בשרביטין, על כן נראה שדינם כקטניות.

אולם אפילו אם נחוש לדעה שבוטנים הם ירק, נראה שכיון שגמר גידולו הוא בששית ולפי שיטת תוס' (ר"ה יג ע"ב ד"ה אחר) גם בירק אין הלקיטה הזמן הקובע אלא גמר הפרי מבחינת גידולו, אין צורך להחמיר ולילך כאן בתר לקיטה בפועל.

ח. העולה לנו לדינא, שבוטנים וגרעינים המתבשלים בשישית למרות שיתכן וילקטו בשביעית הרי הם כפירות שישית לכל דיניהם ואין בהם אפילו קדושת שביעית.

בצפיית ראיית הישועה השלמה על כל מרחבי ארץ קדשינו

יהודה הלוי עמיחי

 

תשובת הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל

ב"ה, תשרי תשנ"ג. 

שלו' וכט"ס.

עברתי בעיון על המאמר, ויש כאן מה שהעליתי בעיון במה שכתבת; שאכן נראה שביררת כהוגן. אם כי נשאר עוד מה להעיר, כמבואר בזה.

א. מחלוקת יסודית קיימת בין רש"י (ועוד ראשונים דאזלי בשיטתו כדלהלן), לבין הרמב"ם, למה יש לשייך את מיני הקטניות: האם נשייכם לתבואה, כמש"כ הרמב"ם כמה פעמים, או לירקות, כפי שיוצא מתוך פירוש רש"י בסוגייתנו. ומזה תוצאות גם בנפ"מ לדינא בכמה עניינים כדלהלן.

דלדעת רש"י מסכימים בעלי התוס' בסוגיין, וכן נוקטים בשיטתו בחידושי הר"ן והרשב"א בסוגייתנו בפשיטות. והדיון שבסוגיית ר"ה י"ג באשר... הוא לפי הרמב"ם שמעיקר הדין הו"ל למיזל בתר הבאת שליש כתבואה, ואילו לרש"י ולאידך דאזלי נמי בשיטתו, הוא שמעיקר הדין הו"ל למיזל בתר לקיטה.

ב. מאחר דברמב"ם מבואר (בהל' מע"ש פ"א ה"ב) שכל מיני הקטניות הולכים בהם אחר הבאת שליש כתבואה, אנו למדים שניתן להבדיל בהם בין כל כלל מיני הקטניות, שמביאים שליש גידולם כאחד כמו תבואה, שע"כ הלקיטה לא משנה בהם, ואין צורך לשנות דינם למעשרות ולשביעית כמו תבואה. הבעיה המתעוררת היא רק במינים אלו: האורז והדוחן וחבריהם כמבואר - וזה לפי שהבאת שליש שלהם היא לא כולם כאחד, באופן שייתכן שיבא מזה מכשול בסדר הפרשת התרו"מ מן החיוב על הפטור ולהיפך. נמצא לדעת הרמב"ם הדיון הוא רק במינים אלה, והמסקנא אף היא רק במינים אלה. בעוד ששאר מיני הקטניות אזלינן בהו בתר שליש גידולם. ואם הבטנים מבחינה זאת, ברור הוא שמביאים שליש גידולם כאחד, כי אז אין בהם בעיה ודינם כתבואה, וזה פשוט.

ג. לרש"י ואידך, שמעיקר הדין הם כירקות, דינם בתר לקיטה, מאחר שזה שנלקטים פרכים פרכים אינו מיוחד רק למינים אלה, הבעיה המתעוררת אילו היינו הולכים בהם אחר הלקיטה היא בכל מיני הקטניות, והללו אינם אלא לדוגמא, וזה כמפורש ברש"י. המסקנא הסופית כפסק הלכה דשמואל, מתפרש בתוס' אף הוא לשיטה זו - שאזלינן בתר גמר פרי - שכולם נגמרים כאחת, ורק ייבושם, וממילא לקיטתם פרכים פרכים, היא שונה. נמצא שכל הבעיה שהתעוררה בכל מיני הקטניות היא מפני שהדעה הראשונה היתה שמושג ירקות "אחר לקיטה", הוא עם הורדתם ממקום גידולם, ואין הבדל לדעה זו בין שאר ירקות שלקיטתם מן השדה היא בזמן גמר פריים ממש. דמשום זה התעוררה הבעיה של אפשרות ערבוביא בקטניות משא"כ בשאר ירקות. ומשום זה לדעה זו שינו חכמים (שהכוח בידם, כדפירש"י) וקבעו בהם זמן אחר והוא השרשתם, שהשרשת כולם באה כאחת, כמפורש ברש"י. ולפי דרך זו חזרה והתעוררה הבעיה, בפול המצרי (שזרעו לזרע ולא לירק) מפני שהשרשתם ג"כ היא שלא כאחד, באופן שיתכן שחלק היה לפני ר"ה וחלק לאחריו.

וזה נפתר, אם לפי המהלך של ר' שמעון שזורי - שיש בילה, ואם לפי שמואל להלכה - שמשנה הפירוש של ירקות בתר לקיטה. שבעוד שלפי הדעה הראשונה שלקיטה הכוונה - זמן הורדת היבול, שלפ"ז פרכים פרכים שבמיני הקטניות הוא זמן חיובם, ע"כ יש בהם ישן וחדש, כי לא מתייבשים כאחת, ומשום זה מורידים אותם לא בזמן אחיד, ולפי שמואל פי' לקיטה, זמן הבשלתם - גמר הפרי, ובזה כולם כא'. ממילא - הקושי שהיה קיים בפני חכמים במשנה, שבגלל זה הוכרחו לשנות הזמן הראוי והיא הלקיטה, ככל הירקות - לזמן אחר, והוא ההשרשה. בעוד שלדעתו הקושי לא קיים כלל, כי עובדת לקיטתם מהשדה לא קובעת כלל אלא זמן גמר הפרי שהוא כולו כאחת.

ותירוץ על הקושי שבתוס' ושאר ראשונים, איך יכול שמואל לחלוק על תנאי קמאי, מבואר בר"ן לפי הרז"ה שנביא דבריו להלן בע"ה, אם כי בשינוי מה כפי שיבואר. דרשש"ז לדבריהם דרבנן קאמר, היינו שלדבריהם אין פיתרון אלא ע"י שנאמר "יש בילה". ולפ"ז, בעצם, אין צורך כלל לשנות זמן המעשרות שלהם; דאם יש בילה, גם אם נאמר בתר לקיטה כפירושם - זמן הורדת היבול - ג"כ יתכן, כמו שהוא מוכרח בפול המצרי, גם לשיטתם דאזלי' בתר השרשה. א"כ לשיטה זו, המסקנא היא שכל הקטניות דינם כירקות - בתר לקיטה, שהוא זמן הבשלת הפרי וזה בא כאחת בכל הקטניות למינם.

אכן לי נראה, שזמן גמר הפרי בבטנים הוא רק אחר הטמנם באדמה. דכיון שזוהי צורת גידולם הטבעי, אין נפק"מ מהו הגורם לזה, גם אם אינם גדולים יותר במובן כמותי, אך כיון שעי"ז משתבחים ונעשים ראויים מעצם טבעם לאכילת בנ"א - לא יקראו "גמר פרי" אלא אחרי שלב זה. ויש לברר, לפי שיטת ראשונים זאת, כמה זמן הם צריכים להיות שרויים באדמה למטרת השתבחותם, ואם הזמן הוא אחיד או לא. שאל"כ שוב אנו פוגעים בשאלת אפשרות זמנים שונים ועירבוב חיוב בפטור. אלא שממשמעות הדברים, שלא נזכר הבדלים נוספים במיני הקטניות יש להבין אולי שבזה מתבשלים כולם בזמן אחד. ברם להתעלם מזמן הטמנתם באדמה, ולקבוע זמן גמר גידולם לפני זה, צע"ג, ולא נ"ל.

ד. יש עוד צורך לבאר בשיטת הרמב"ם. דהנה כאמור לשיטה זו, הבעיה המתעוררת שבמינים הנזכרים במשנה שבגללם תקנו חכמים זמן אחר, היא, היות והבאת שליש שלהם היא לא בזמן אחיד וכמבואר בזאת בירושלמי, הובא בראשונים. וא"כ לכאורה גם פול המצרי, שהדיון בו, צ"ל שאינו מביא שליש כאחת, שאל"כ הרי היה ניתן לשייכו לשאר מיני הקטניות שהזמן הוא הבאת שליש.

אך הן ברמב"ם שם מופיעים בפול המצרי שני זמנים, האחד (פ"א ממע"ש ה"ח): "וכן פול המצרי... ותורם ומעשר מן הכל כאחת, שהכל הולך אחר גמר הפרי". ואילו שם בהל' י': "פול המצרי שהביא שליש לפני ר"ה, אם זרעו לזרע מתעשר לשעבר" - הרי ששייך בו הבאת שליש, ולא נשתנה גם דינו משאר מיני הקטניות שהוא כתבואה. א"כ מה זהו שדיבר בו בהל' ח, ולמה בכלל יש לשנות דינו מאחר שהבחנה זו קיימת וניתן להתחשב בה?

והנה קיים עוד קושי בדברי הרמב"ם (הל' ח), שעמדו בו הראב"ד ונו"כ, מהו זה שהביא "צובר גרנו לתוכו", שזה אמרו רק לפי גורם הבילה ול"ש לפסק ההלכה?

ה. והנה כבר הזכרנו לעיל את הר"ן שהביא את דברי הרז"ה בתי' קושיות הראשונים בפסק ההלכה של שמואל, ונביא בזה לשונו בדיוק. שמה שהוקשה לו, כיון דלרשש"ז יש בילה, אמאי אזלינן בתר השרשה, שהרי כך לי אם ניזל בתר לקיטה כירק. ותי' בזה הרז"ה וזה לשונו:

לדבריהם דרבנן קאמר להו: לדידי בתר לקיטה אזלינן, דהיינו גמר פרי. והלכך פול המצרי שמקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו השריש אחר ר"ה, כיון שכולו נלקט בשנה אחת - תורמין מזה על זה. וכן נמי היכא שנלקט מקצתו לפני ר"ה ומקצתו לאחר ר"ה וצבר גורנו לתוכו, וכו'.

חזינן לדעתו שגמר פריו אינו מה שנתבשל פריו, כפי שפירשו התוס', ואף אין זה זמן שנלקט פריו מן השדה (וזה שהיה הס"ד בזה שאמרו לפי שעשויים פרכים פרכים וכפי שנתפרש בדבריו לעיל); אלא זמן המעשרות הוא כשהפרכים האלה נאספים יחד; ו"צובר גורנו לתוכו", דהיינו שדש אותם כולם יחד בגורן, דשעל כן מסתלקת הבעיה בכיוון אחר לגמרי - שגמר הפרי הוא בזמן שצוברים אותם ועושים מהם גורן. לפ"ז מדובר כאן לר"ש שזורי ושמואל שפסק כמותו, בקטניות המיועדים לגורן, שזהו שקבעו חכמים זמנם. ואז נפתרות כל הבעיות, שלא השליש קובע, גם באלו שהשליש שלהם הוא שונה ואינו זמן אחד; ולא ההשרשה קובעת, שבפול המצרי אינו בזמן אחד; ואף לא הלקיטה קובעת. כי אם הזמן הסופי שהוא הצבירה בגורן הוא הקובע; ובזה הרי כולם נצברים כאחד. וזהו שסיים שם: "ובהאי פירושא ניחא הא דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר הפרי, דאיהו דאמר כרשש"ז וכו'" - היינו דלרשש"ז לא צריך להיזקק לבילה, רק אמר זאת "לדבריהם", דלדידיה הצבירה לגורן הוא זמן כולם למעשרות.

ו. ועפ"י זה נראה שזוהי גם הכוונה ברמב"ם שהזכיר (בהל' ח') את הצבירה בגורן, וזהו שיקרא גמר פרי בלשונו. ויעיד סופו על תחילתו, שגם האמור באורז ודוחן - גמר פרי - הוא כמו בפול המצרי שמבואר הדבר במפורש, והוא כמש"כ הרז"ה.

והדגיש זאת הרמב"ם במיוחד בפול המצרי, שכנ"ל בעצם יש לו זמן שליש (כמבואר בהלכה י'), אלא ששם אין המדובר שאוסף זאת לגורן; שזמן שליש שהוא הזמן הטבעי של קטניות כתבואה, לא פותר את השאלה, מאחר שזמן ההשרשה שלהם אינו אחד, כמבואר, שחלק השריש לפני ר"ה וחלק לאחריו; ממילא פשוט שהבאת השליש היא ג"כ ע"כ לא בזמן אחיד. אלא שבהל' י' המדובר במי שאינו צובר לגורן, אלא מלקט מהם ואוכלם, כמבואר שם בהמשך - זרעו לירק, זרעו לזרע ולירק - והיינו על כרחך שלוקט מהם בעודם טרם בישולם המלא.

וגם מ"ש שם "שזרעם לזרע", הפירוש - שאם אמנם זרעם לזרע אבל עכשיו מלקטם ע"מ לאכול מהם מיד, דומיא דהשאר, וע"כ אין מקום לחשש של עירבוב, שהרי אותם פרכים שליקט עכשיו היו כולם מאותו זמן של ההשתרשות והבאת השליש; ומה שיהיו אח"כ נוספים שיתאחרו ויביאו שליש יותר מאוחר, לא מענין את המלקט בשעה זו ע"מ לאכול מהם.

על כן יש כאן דין שונה מהאמור בהל' ח' - היינו שבאלה שמטרתם להכנסה לגורן מצד א' יש בהם החשש שיבוא לעשר שלא כדין, כי שם יש סוגים שונים במיני האורז וכו', שדרך כולם להיצבר לגורן; שבזה מחמת החשש של פרכים שונים דין הירקות שהוא בתר לקיטה (שלא נשתנה מהדעה הראשונה בפי' המשנה מפני שעשויים פרכים פרכים, היא שזמן לקיטתם בהתייבשותם הוא הזמן כמו בכל ירקות - לקיטתם, מבלי להבחין מה שהבחינו התוס' בסוף הסוגיא - לדעת שמואל) - תקנו חכמים שבהללו יהיה זמנם גמר פרים ע"י צבירתם בגורן.

ואילו פול המצרי שהוא נלקט לשם אכילה מיידית, ומה"ט יש שמשתמשים ממש בכל הצמח - גם בירק גם בזרע, גם בשרביטים (כדרך שנהוג כיום בשעועית ירוקה וכיוצ"ב) ואז שיעורו לפי כוונת הזריעה, אם היתה מעיקרה לזרע, אולם אם משתמש בו מיד - כי אז הזמן הוא שליש גידולו, ואם המטרה היא גם הירק - כי אז דינו מבואר בהמשך הל' י'. ואם נלקט בכוונה לעשיית גורן, כי אז לא יתכן זמן הבאת שליש, כי כאמור - כמו השרשתו, כן הבאת השליש שלו אינו אחיד, ומכיון שלשם הגורן נאספים סוגים שהבאת השליש שלהם שונה, בהם קבעו חכמים שזמנם הוא צבירתם בגורן.

ושונה לפ"ז הפירוש של "נגמר פריו" לפי הרז"ה, שאינו משנה הפירוש דבירק אחר לקיטתו ממה שהיה סבור קודם, לא כתוס' שנתבאר לעיל שחולק עם הדעה הראשונה. ומ"מ במינים אלה גמר הפרי הוא לגמרי במובן אחר והוא צבירתו לגורן. ובזה ניתן לתאם גם דעת הרמב"ם שמינים אלה צבירתם לגורן היא היא גמר מלאכתם, בעוד ששאר מיני הקטניות שהשרשתם והבאת שליש שלהם הוא אחיד, אזלינן בתר שליש.

מסקנת הדברים: נ"ל שהשאלה תלויה באשלי רברבי: דעת הרמב"ם כמו שכתבת, נראה לי ג"כ, וזה מאחר שבקטניות ד"כ אזלינן לדעתו בתר הבאת שליש (אכן מצד איסור ספיחים, כבר העיר ע"ז בחזו"א שם, שלרמב"ם כל שנכנס בשביעית אסור משום ספיחים). אולם לדעת רש"י - ושכנ"ל באריכות, אין זו דעתו לחוד, כי זוהי דעת שאר ראשונים שהזכרתים בדברי [הולכים אחר הלקיטה]. ועי' ריטב"א בסוגיין שהזכיר גם הבאת שליש גם לקיטה כירק, כנראה שלא הכריע בין השיטות, ולזאת הביא שתיהן בביאור הסוגיא.

וכפי שכתבתי, מה שכתבת בזה שהואיל ואינם מוסיפים לגדול יש לראות זאת כגמר פרי, לא נראה לי. בפרט לפי מה שהובא תירוץ הרז"ה (אם כי השיגו עליו ברשב"א וריטב"א, הוא מביא דרך מתקבלת על הדעת, שכפי שנתבאר בדברינו מקובלת היא ביסודה גם לרמב"ם). הפירוש למסקנא "גמר פרי" היינו ממש דישתם בגורן, וזה כולל לשיטה זו כל מיני קטניות. א"כ לדינא צ"ע בהכרעה בניגוד לשיטת ראשונים אלו, וכדעת הרמב"ם.

והריני בזה בברכת גמ"ט ושמחת הרגל והמועד.

בידידות ויקר

ש. ישראלי

באותו ענין

בס"ד, ח' חשוון תשנ"ג. 

לכבוד, מו"ר הרה"ג הרב ישראלי שליט"א

אחר דרישת שלומו הטוב של הרב וב"ב, אודה לרב על המכתב שענה לנו בענין הבוטנים.

לענין קטניות, שהרב כתב שיש לחוש לשיטת רש"י ותוספות שבקטניות יש לילך לאחר הלקיטה, באתי ללמוד.

א. נראה שאין הרמב"ם דעת יחיד בענין זה, שהרי רבינו חננאל כתב ששמואל פסק בתר גמר פרי רק בפול המצרי ולא בשאר קטניות, שבהם אנו הולכים לפי השרשה או שליש לפי הדעות השונות. וכן הריטב"א (ראש השנה יג ע"ב ד"ה אישתמיטתיה הא דאמר שמואל) דחה לפירושו של רש"י, דאליבא דשמואל בכל הקטניות יש לילך בתר גמר פרי, אלא רק לענין פול המצרי כתב שיש לילך בתר גמ"פ, אבל בשאר קטניות יש לילך לפי שעת ההשרשה; וכן פסק המאירי (שם). וכתבו התוס' (ר"ה יד ע"א ד"ה הוה) "שמואל בא לפסוק כר"ש שזורי בכל דבר, אפילו באורז ודוחן ופרגין ושומשמין, ולא מטעמיה ... אלא הכל הולך אחר גמר פרי", וכן כתב הר"ש (שביעית פ"ב מ"ח) ששמואל פסק באורז, דוחן, פרגין ושומשמין, שהולכים בתר גמר פרי, דהיינו לא רק בפול המצרי ששם נחלקו רש"ש וחכמים, אלא גם באורז ודוחן, פרגין ושומשמין. ומתוך הפירוט של ד' מינים אלו משמע שרק בחמשת אלו פסק שמואל שהולכים בתר גמר פרי, אבל בשאר מיני קטניות אין ללמוד מדברי שמואל, אלא או כפשטות המשנה בתר השרשה, או כדברי התוספתא (שביעית פ"ב ה"י); "התבואה והקטניות שהביאו שליש לפני ראש השנה - מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית - ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה". (בנידון דידן אין נפק"מ אם בתר השרשה או שליש). העולה - שרש"י הוא דעת יחיד, שבכל הקטניות הולכים בתר גמר פרי, מכיון שהשו"ע (יו"ד סי' שלא סע' קכה) הסכים עם הרמב"ם. ועוד, הרי הב"י (יו"ד סי' רסה אבקת רוכל סי' לב, כס"מ תרומות פ"א הי"א) כתב שכל קהילות א"י נוהגות כרמב"ם. וכן איתא במהרי"ט (ח"ב סי' קב בסופו), והובאו הדברים בהרחבה בארץ החיים (סיתהון, קונטרס הכללים בתחילתו). כשיטת הרמב"ם בקטניות פוסקים גם: ערוך השלחן (זרעים, סי' קיח סע' א-כח), והחזו"א (שביעית סי' ז ס"ק ו, טז). ומרן הרב זצ"ל ("שבת הארץ" פ"ד הי"א) לא חש להזכיר שיש דעות כאלו. ונראה דס"ל שרק שמואל אמר כן אבל להלכה לא קיי"ל כשמואל אלא כסתם משנה. מכל הנ"ל אנו לומדים שהראשונים והאחרונים לא חשו לשיטת רש"י, ואולי בגלל שאלת התוס' מנין המקור לשמואל שאזלינן בתר גמר פרי (ודברי רש"י, ששמואל מצא תנא שלא נודע לנו, לא נמצאים בכת"י של רש"י). לכן לא ידעתי מנין לנו לחדש ולחוש לשיטת רש"י, ועוד שאם כן הדברים הרי שאנו צריכים בתרו"מ של קטניות להפריש הן כשיטת הרמב"ם והן כשיטת רש"י וזאת לא שמענו?!

ב. בענין מה שהקשה הרב שליט"א בדברי הרמב"ם (מע"ש פ"א ה"ח) שהזכיר את הדין של גמר פרי בפול המצרי, ואילו בהמשך (הל' י), כתב הרמב"ם שליש; והרב שליט"א הביא לתרץ על פי דברי הרז"ה (שכפי שכתב הרב במכתבו נדחו על ידי הרשב"א והריטב"א), לחלק בין צובר גורנו למצב שלוקח פרי לאכילה מיידית: שצובר גורנו הוי גמר פרי, ובמקום שאין צבירת פרי הרי הזמן הקובע הוא שליש, אני, כתלמיד בפני הרב, בא לדון בדברי הרז"ה, וכפי שהובאו בריטב"א: "דר"ש שזורי אזיל בתר לקיטה. והא דנקט השרשה, לדבריהם דרבנן קאמר להו: לדידי אין הולכין בו אלא אחר לקיטה, דהיינו אחר גמר פרי, וגמר פרי דהכא היינו לאחר שנתייבש בשדה; ואע"פ שנעשה פרכין פרכין, מ"מ מניחין אותו ליבש; ולאחר ראש השנה, שהכל יבש, מניחין אותו כאחד; והרי זו כאילו כולו חדש"; ואנו לומדים בדברי הראשונים בביאורם את הרז"ה שגמר פרי היינו הלקיטה, אלא שהלקיטה היא ההנחה במקום אחד, לא שהצבירה היא הגמר פרי אלא הלקיטה היא הגמר פרי וההנחה היא הפועל היוצא ממעשה הלקיטה.

ג. מה שהקשה הרב שליט"א, יש ליישב, שבהלכה ח' הרמב"ם לא הביא כוונת גידול אלא באופן סתמי, ולכן אנו הולכים לפי גמר הפרי, אולם במקום שמכוון לזרע, כדבריו בה"י, שם אנו הולכים לפי שליש; שהרי בפול יש משקל לכוונה; והראב"ד כתב שכשזורע לירק שליש הוא גמר הפרי. א"כ אין סתירה בין ה"ח וה"י (ועי' ערוה"ש סי' קיח סע' כה, פאת השלחן סי' יג ס"ק טז).

ד. נראה שאין ללמוד את דברי הרז"ה כדעת רש"י. שהרי רש"י ביאר "פרכין פרכין"- "מתוך שגרנן עשוי מעט מעט, שאין נלקטין כאחד אלא היום לוקטים ומפרכין מעט ולמחר מעט". ומשמע שאין הלקיטה כאחד כשיטת הרז"ה. ונראה שהרז"ה למד מ"פרכין מעט מעט" כדעת הר"ח, שכתב: "פירוש - משארי משארי. ומשארא זו מתמלאה ומביאה שליש ועדיין זו לא נתמלאה, הכל לפי שומן המקום". וכן כותב הריבמ"ץ (שביעית פ"ב מ"ז): "מתוך שעושין ערוגות ערוגות, וערוגה זו מתמלאת ומביאה שליש ועדיין זו לא נתמלאת, הכל לפי שומן המקום". א"כ אין פירוש "פרכין פרכין" בזמן הלקיטה, אלא בזמן קליטה בקרקע; אבל הייבוש והלקיטה יהא כאחד. וא"כ לא נראה לי שאפשר להביא את הרז"ה כפירוש בדעת רש"י והתוס' בהגדרת גמר פרי.

אכפול תודה על תורה שאילפני ולימדני, ובבקשה שיוסיף ויעניק לנו מטובו, ואם כתבתי שלא כשורה, אתי תלין משוגתי, ואבקש את סליחת הרב שליט"א.

המצפה לישועה שלימה

יהודה הלוי עמיחי

 

תשובת הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל

בס"ד, כ"ב חשוון תשנ"ג. 

שו"ב וכט"ס.

נתחיל באות ב' שבמכתבך. הבאת את דברי הרז"ה כפי שצוטט בריטב"א; ולא אדע מה כאן השגה על דברי: הרי בדיוק הדברים נאמרו כמו שהבנו אותם, וכפי שהבאנו מהר"ן שהפיתרון לפי שמואל שתפס כן את דעת רשש"ז במקורם, דמה שנאמר בשמו לענין בילה הוא אמר "לדבריהם", ואילו שיטתו היא שהגמר שלהן היא האסיפה הסופית של כולם למקום אחד, א"כ הרי זהו הגורן שלהם, ומסתבר גם שזוהי המטרה של אסיפת כולם, המוקדמים והמאוחרים יחד - היא לשם הוצאת הגרעינים מכולם יחד, שהוא הוא המובן של "גורן", וזהו מה שאמר הרמב"ם "צובר גרנו לתוכו", ... שזמן המעשרות של כולם הוא אז, וע"כ אין צריך להזקק לשאלה של בילה, והרי הם הדברים שכתבתי.

מה שהוספתי לביאור הלכה י' ברמב"ם, הרי הוא, ששם יש לו זמן אחר, והוא הבאת השליש; וזה כמובן לשיטתו שקטניות זמנם למעשרות הוא שליש גידולם כתבואה. ואמרתי בזה שהמכוון הוא אם אין רצונו להפוך מהם גורן אלא לאוכלם מיד עם לקיטתם, וזה גם לפעמים עם תרמיליהם וירקם, בזה לא נאמר מה שאמר שמואל אוסף גורנם, אלא זמנם לפי שליש גידולם. א"כ מה סתירה כאן למה שהסתמכתי על הרז"ה בבירור הרמב"ם? הרי בזה המדובר על האמור ברמב"ם בהלכה ח' ששם יש לו זמן של גורן, והוא שנקבע לזמן המעשרות; אך אין המדובר על גידולם, כשכוונתו אינה להחזיקם לגורן, ובזה דינם כקטניות רגילים שזמנם לפי הרמב"ם בשליש גידולם!

כתבת באות ד', ש"אין ללמוד את הרז"ה כדעת רש"י". וכי מי אמר זאת, הרי רש"י וכן התוספות מתקשים שמואל דאמר כמאן, בעוד שהרז"ה בא לתרץ הקושיא עפ"י מה שמבאר גמר פרי בניגוד למה שפירשו בתוספות שהוא זמן יותר מוקדם - התבשלות השדה... שנתייבש, וכזה ... הוא זמן ירקות, כפי שהסבירו התוס', שהלשון "לקיטה" בירק, כוונתו למעשה להתבשלותו, אלא מפני שאז ממש לוקטים אותו; ואילו לרז"ה זמן [אצ"ל גמר פרי] הוא מאוחר ביותר, בהאספם יחד אחר זמן התייבשות כולם - מוקדמים עם המאוחרים, לשם עשייתם גורן.

לאות א' שבמכתבך. במכתבי ציינתי שאלה המינים שצוינו במשנה, בהם נתעוררה השאלה, כמבואר בסוגיא משום שזמן הבשלתם - אם לפי הרמב"ם וסיעתו הכוונה לשליש גידולם, ואם לפי רש"י וסיעתו שהזכרתי מהם במכתב, שקטניות הם בד"כ בדין ירק, כלומר גמרו - הכוונה לזמן גמרם (שלפי ראשית השו"ט שבגמרא, הכוונה לזמן גמר התייבשותם), מעורר שאלת זמנים שונים למעשרם, שע"כ מצאו חכמים לשנות זמנם - לזמן השרשתם.

באופן שלשיטות אלה - שסוברים כרש"י, שעיקר זמן קטניות ומעשרות הוא "לקיטתם" - הרי אלה שלא נשנו במשנה, זמנם כירק - סוף גידולם, וממילא בבוטנים - רק אחר היטמנותם באדמה, ובזה אין רש"י יחיד כפי שציינתי. ומה שכתבת: "בשאר מיני קטניות אין ללמוד מדברי שמואל אלא אי כפשטות המשנה, בתר השרשה" - זה הרי טעות, שכל עיקר הדיון במשנה הוא רק על מינים אלה שהוזכרו בעוד ... כל מיני קטניות זמנם כירק, היינו בתר לקיטה, ומאי שאייטו' דזמן השרשה לכאן, שלא נאמר לאף ... מחוץ למינים אלה שהוזכרו במשנה; באופן שלשיטות אלה, שסוברים שזמן קטניות הוא כירק, אין נפק"מ בין אם נכללם בהא שקבע שמואל גמר מלאכה, כפי' הרז"ה והרמב"ם, או כתוס', שחזר להכליל גם אלה בכלל ירקות, כפי שהסבירו המובן לקיטה שבירק, שהוא חופף את הזמן של הבישול גם במינים אלה, שאין ממילא צורך לשנותם מהזמן הכללי של הירק, וזהו כפי שנתקשה הר"ן בראש דבריו דלרשש"ז אי"צ ללכת אחר השרשה.

אשר לפסק הלכה, לא אתנגד למי שיפסוק כרמב"ם, אם כי הלב אינו שלם להתעלם מהשיטות האחרות, שגם הם מגדולי הראשונים.

בברכת התורה שאול ישראלי 

 

*)ועי' "אמונת עתיך" (גליון 3 עמ' 17).