מכירת תוצרת אוצר בית דין לגויים

 

חלק מחנויות אוצר הארץ נמצאות בחנויות ירקות שפעילות במשך כל השנים. בעלי החנויות הללו מתחייבים לקלוט אך ורק תוצרת שתשווק ע"י אוצר הארץ. ישנה סבירות שהלקוחות שרגילים לקנות בחנות הזו במשך כל השנים ימשיכו לקנות בחנות זו גם במשך שנת השמיטה.

ישנם מקומות, ובמיוחד בערים, שבמעגל הלקוחות הקבועים נמצאים גם גויים (עולים מחבר העמים, עובדים זרים וכד'). האם ניתן למכור פירות אוצר בית דין לגויים? בהנחה שברמה העקרונית אין מוכרים לגויים פירות שיש בהם קדושת שביעית, יהיה קושי גדול מאד לבעלי החנויות למנוע מלקוחותיו הקבועים לקנות ממכלול התוצרת שבחנות את תוצרת אוצר בית דין, שיש בה קדושת שביעית. החשש של בעלי החנויות הללו, שהלקוחות הנכרים יעזבו אותם לחלוטין אם הם יהיו מוגבלים ברכישת חלק מהתוצרת שבחנות, וישנה סבירות שגם לאחר השמיטה הם לא יחזרו.[1]

 

א. לא מאכילים ולא מוכרים לגוי פירות שביעית

בתוספתא (שביעית [ליברמן] פ"ה הכ"א) נאמר:

מאכילין את אכסניא פירות שביעית. ואין מאכילין לא את הגוי, ולא את השכיר פירות שביעית. ואם היה שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע, או שקצצו מזונותיו עליו, מאכילין אותו פירות שביעית.

יש איסור להאכיל גוי פירות שביעית, אך מותר להאכיל פועלים שכירים שהבעלים היהודים התחייב לזונם. הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל ה, יג) פוסק תוספתא זו להלכה.

בתוספתא (שביעית [ליברמן] פ"ו ה"כ), ישנה התייחסות נוספת למתן פירות שביעית לגוי:

אין מוכרין, ואין לוקחין, מן הגוי ומן הכותי פירות שביעית. אחרים אומרים: מוכרין לכותי עד ארבעה אסרות.

ארבע איסרות זהו מזון שתי סעודות לו ולאשתו (משנה פאה ח, א). הרמב"ם לא פסק בהל' שמיטה ויובל את האמור בתוספתא זו שאין למכור פירות שביעית לנכרי.

בספרא (בהר פסקא יא) נדרש גם כן:

"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה, ו) - לכם לאכלה ולא לאחרים.

מדוע אין להאכיל ולמכור פירות שביעית לגוי? הרב יוסף טיראני (שו"ת מהרי"ט חלק א סי' מג) מסביר את טעם הדין:

נראה דדוקא פירות שביעית שבידינו אנו מחוייבים לאכלם ולא להפסידם, שנתינתם לכותי הוא הפסד והוזהרנו מזה אלא שנאכלם בקדושתם.[2]

לדבריו, הסיבה היא שנתינתם לגוי זהו הפסד פירות שביעית, וכי החובה היא שאנחנו כיהודים נאכלם. הרב יהודה דיקמן (אוצר יסודי שביעית, עמ' תלא), מסביר שאיסור נתינה לגוי הוא משום איסור סחורה, ענין שהרמב"ם עוסק בו בהלכה שאחר כך, ולא מצד הפסד פירות שביעית.[3] הרב מאיר גרוזמן (קרא שמיטה, עמ' 182-181), מסביר שמטרת הפקר השדות בשמיטה הוא לסלק מהבעלים את אדנותו על השדות ולאפשר לכל להנות מהם בצורה שווה. אך גוי איננו מצווה במצוות השמיטה וברעיונותיה, ואין הוא מייחס משמעות ייחודית לכך שהפירות אותו מאכיל היהודי, מקורם בפירות הפקר בשל מצות השמיטה. 

הרב שלמה זלמן אויערבך (שו"ת מנחת שלמה א עמ' רלג) מסביר מדוע בכל זאת מותר להאכיל פירות שביעית לגויים שכירים?

מותר להאכיל דבר תורה פירות שביעית לעכו"ם מדחזינן שמותר להאכילם אף מדרבנן כשהם אורחיו משום איבה, נשמע מכל זה דשביעית לא קפדינן אלא על הפסד ממש ולא על הפקעת קדושה. [4]

אך למול כל המקורות האוסרים להאכיל פירות שביעית לנכרי, בספרא (בהר פרשה א, א) נדרש אחרת:

"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך... ולשכירך ולתושבך הגרים עמך"- "ולשכירך" מן הגוי, "ולתושבך" מן הגוי,[5] "הגרים עמך" לרבות את האכסניא.[6]

מה היחס בין המקורות הללו, ומה ניתן ללמוד מכך שמותר להאכיל גוי אכסנאי וגוי שכיר שמזונותיו על היהודי?

 

1. לא לתת בידים, אך אין למנוע אם גוי בא מעצמו

הרב אברהם בורנשטיין (שו"ת אבני נזר חלק יו"ד סי' תמה, אות ה), עוסק בסתירה בין המקורות:

בתורת כהנים הובא ברש"י פירוש החומש (ויקרא כה, ו) ולשכירך ולתושבך אף הגוים. ואף דבקרא ד"והיה לכם לאכלה" בתורת כהנים "לכם" ולא לאחרים, פי' בקרבן אהרן שלא יאכיל לנכרי. וכן איתא בתוספתא פ"ה דשביעית שלא יאכיל לכותי. והיינו דחשיב הפסד כשמאכיל לנכרי כמו שאסור להאכיל לבהמה שביעית מאכל אדם. ומ"מ אם הבהמה באה מעצמה תחת התאנה אין צריך למנעה כמבואר ברמב"ם פ"ה מהלכות שמטה ויובל הלכה ה, והכא נמי לענין נכרי להאכיל לנכרי חשיב הפסד ואסור. ואם הנכרי לוקח מעצמו שפיר דמי והוי הפקר לדידיה. [7]

לפי דברים אילו אין להאכיל בידים לגוי, אך אם גוי בא מעצמו ואוכל אין למנוע ממנו.[8] נראה שעל פי עקרון זה, אין לנסות לשכנע גוי לקנות פירות שביעית, אך אם גוי נכנס לחנות ומבקש מעצמו לקנות מתוצרת זו אין למנוע ממנו.

2. הרמב"ם פסק שאסור להאכיל גוי, לא אסר למכור לגוי

בתוספתא (שביעית [ליברמן] פ"ה הכ"א) נאמר שאין להאכיל גוי בפירות שביעית למעט שכירים שמזנותיהם על היהודי, ובתוספתא (שביעית [ליברמן] פ"ו ה"כ) נאמר שאין למכור פירות שביעית לנכרים, ולדעת אחרים מותר למכור לכותי עד ארבע איסרות- מזון שתי סעודות לו ולאשתו.

הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל ה, יג) פסק רק את האיסור להאכיל גוי:

ואין מאכילין אותן לא לעכו"ם ולא לשכיר, ואם היה שכיר שבת או שכיר שנה או שכיר חדש או שקצץ מזונותיו עליו הרי הוא כאנשי ביתו ומאכילין אותו, ומאכילין את האכסניא פירות שביעית.

הרמב"ם לא הזכיר בהלכותיו את הנאמר בתוספתא בדבר מכירת פירות שביעית לגוי. הרדב"ז (שם) מפנה לתוספתא (שביעית פ"ה הכ"א) העוסקת באיסור להאכיל גוי, כמקור לדברי הרמב"ם, ואילו המשנה למלך (על הרמב"ם שם), מפנה לתוספתא (שביעית פ"ו ה"כ) העוסקת במכירה לגוי כמקור לדברי הרמב"ם, אך כאמור הרמב"ם לא כתב שאין למכור לגוי פירות שביעית. הרמב"ם מדייק בלשונו, וכשהרמב"ם עוסק במכירת פירות שביעית (הל' שמיטה ויובל ה, יב; ו, יג), או במכירת כלים חקלאיים בשביעית (הל' שמיטה ויובל, ח, א-ו), הרמב"ם כותב דברים ברורים.  ומאחר וכאן הרמב"ם כתב רק שאין להאכיל גוי, ולא כתב שאין למכור לגוי,  אזי יש להבין את הדברים כפשוטם.

חכמים גזרו להאכיל- להגיש פירות שביעית לגוי העומד לאכול אותם, למעט שכיר שמזונותיו על היהודי, כי אז ניכר שהיהודי הוא זה שמאכיל אותו. אך כשיהודי מוכר לגוי, והגוי הוא הבעלים החדשים של הפירות, והגוי לוקח אותם אליו, אין זה מענינו של היהודי ולא ניכר שהוא מאכיל את הגוי פירות שביעית. מה גם שלדעת אחרים מותר לכתחילה למכור לכותי, מספר מינימאלי של סעודות רק כדי קיומו.[9]

כיום הצרכנים קונים פירות וירקות למספר סעודות מועט. השווקים מלאים ב"ה בכל יום בתוצרת טריה וטובה, וממילא מדובר על מכירה פירות לגוי  כדי חייו בלבד, וקרוב לאותה דעה המאפשרת למכור לו ארבע איסרות- שתי סעודות לו ולאשתו (תוספתא שביעית [ליברמן] פ"ו ה"כ). ההנחה היא שאם הוא יקנה כמות קטנה של פירות, הוא יאכל את הפירות ולא ישחית, וכשם שנותנים לחשוד על השביעית מזון כדי חייו (תוספתא שביעית [ליברמן] פ"ו ה"כ).

 

 3. כשהפירות מיועדים גם לגויים ולא יחסרו פירות ליהודים

יש מקום לאפשר למכור לגוים, על בסיס המשך ההלכה בה גם לדברי התוספתא והרמב"ם מותר להאכיל אכסנאי וכן שכיר. המהר"י קורקוס (רמב"ם הל' שמיטה ה, יג) מפרש שהשכיר והאכסנאי האמורים בתוספתא וברמב"ם הם גויים. השכירים אילו גויים שאינם הולכים לבתיהם ומזונותיו עליו והרי הם כאנשי ביתו של היהודי.[10] גם אורח גוי הנכנס לביתו של יהודי, עליו להאכילו ויכול לתת לו מפירות שביעית. אכן, הרב שמואל וואזנר (קובץ מבית לוי, קובץ טו, עמ' לה הע' ד) התיר לתת פירות שביעית לנכרים העובדים ביישוב ודרים בחדרים שהוקצו להם, וכן התיר לתת לעובדת זרה נכרית.[11] החזון איש (שביעית סי' יג ס"ק כו) הסביר שמאחר ואיסור זה הוא מדרבנן הקלו לתת לשכיר שמזונותיו על היהודי ולאכסנאי.

מכאן שכשיש קשרי משכיר- שכיר בין יהודי לגוי, כמו עובד זר שעובד אצל יהודי ומזונות הגוי על יהודי, או כשגוי מתארח אצל יהודי, מותר להאכילו פירות שביעית. היהודי בעל הפירות מייעד את הפירות גם לאותם גויים שהוא מכיר, ונתינתם לגויים לא מחסר מהיהודים. האיסור הוא למכור או לתת לגוי סתם, שהיהודי לא חשב ולא ייעד את הפירות הללו בשבילם.[12]

אמנם לקוח הנכנס לקנות בחנות איננו דומה לשכיר, אך בעל חנות הירקות המכיר את לקוחותיו, מודע לכמויות שהוא זקוק, ואם גוי קונה אין זה מחסר מהיהודים. גם להם ישאר די. גם לאכסנאי דואג בעל הבית היהודי, ונותן לו לאכול מפירות שביעית, גם אם מדובר באורח גוי. יש מקום לדמות מי שבא להתארח בבית יהודי, למי שבא לקנות מחנות של יהודי, בהנחה שבעל החנות מודע ללקוחות הללו, או לוקח בחשבון שמבין לקוחותיו יש גוים, ומכין פירות גם להם. האיסור העקרוני למכור לגוי הוא לגוי שאין קשר קבוע איתו, כמו שכיר סתמי.

 

4. מפני דרכי שלום ומפני איבה

האם מאחר ואיסור מכירה לגוי הוא איסור דרבנן, האם יהיה ניתן להתיר למכור לגוי מפני דרכי שלום, או מפני איבה? תקנות "מפני דרכי שלום" אילו הם הנהגות שמטרתם למנוע מריבות וקטטות ולחזק את הקשר בין הצדדים. "מפני איבה" תקנות שנועדו למנוע שנאה ומתח, אך אין מטרתן לחזק את הקשר בין הצדדים.

את האפשרות להאכיל גוים פירות שביעית, מעלה הרדב"ז בעקבות דברי הרמב"ם (הל' שמיטה ד, ל):

עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר מושיבים עליהם נאמן כדי שלא יפוצו עכו"ם ויבוזו פירות שביעית.

מקור דברי הרמב"ם בתוספתא (שביעית [ליברמן] פ"ד ה"ז). הלכה זו עוסקת בתגובה לחשש שמא גוים יבואו לבזות פירות שביעית מחמת העובדה שהשדות בשנת שמיטה מופקרות. בעקבות זאת כותב הרדב"ז:

ואיכא לספוקי, אם באו עכו"ם בכלל ישראל לזכות בפירות שביעית, אם מונעין אותם או אין מונעין מפני דרכי שלום, כדאמרינן גבי מתנות עניים?[13]

שאלת הרדב"ז היא כיצד יש לנהוג אם הגוים אינם באים לבזוז את פירות הארץ אלא על מנת לזכות מההפקר כמו היהודים שנוטלים מהשדות, האם גם אז יש למנוע מהם או שהם יכולים ליטול מפני דרכי שלום, כמו מתנות עניים? כוונתו כנראה להלכה אחרת לפיה יש לאפשר לגויים ללקוט מתנות עניים בשדות. כך נאמר במשנה (גיטין ה, ח):

אין ממחין ביד עניי גוים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום.

כך פסק גם הרמב"ם (הל' מתנות עניים א, ט):

אין מונעין עניי עכו"ם ממתנות אלו [=לקט שכחה ופאה], אלא באין בכלל עניי ישראל ונוטלין אותן מפני דרכי שלום.

אם כן האם יהיה מותר לגוים ליטול מהפירות הללו כמו היהודים מפני דרכי שלום? תשובת הרדב"ז:

ומסתברא מונעין אותם דלא דמי למתנות עניים דלית בהו קדושה, אבל פירות שביעית אית בהו קדושה.

גם על דברי הרמב"ם (הל' שמיטה ה, יג) שכתב שאין להאכיל פירות שביעית לגוי העיר הרדב"ז שם:

ומכאן יש ראיה קצת שמונעין את העכו"ם מלקחת פירות שביעית.

לדברי הרדב"ז הסיבה לפיה אין לאפשר לגוים פירות שביעית היא בשל העובדה שיש בהם קדושה, ואין זה דומה למתנות עניים כמו לקט שכחה ופאה בהם אין קדושה, ועל כן לא מונעים מהם.

אך בעצם היא גופה השאלה, מדוע לא נאפשר לגוים ליטול פירות שביעית מפני דרכי שלום על אף שיש בהם קדושה? על כן נראה שההבחנה הבסיסית היא, שהיכולת ליטול פירות שביעית הוא בשל העובדה שהפירות הללו אינם מוגדרים כמתנות עניים, אלא הם הפקר לכל- לעניים ולעשירים, בשל צו התורה "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך" (שמות כג,יא). אמנם, הסבירות היא שהעניים הם אילו שיטלו מהשדות המופקרות כלשון הכתוב: "ואכלו אביוני עמך", אבל אין זו תוצרת שמיועדת דוקא לעניים.[14]  בשביעית חייב בעל השדה להפקיר, בין אם יש מי שיטול ובין אם לאו, ואילו לקט שכחה ופאה לא חייבים להשאיר בשדה במקום שאין עניים יהודים, כמסופר בגמ' (חולין קלד ע"ב):

לוי זרע בכישר, ולא הוו עניים למשקל לקט. אתא לקמיה דרב ששת, אמר ליה: "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא כג, כב) - ולא לעורבים ולא לעטלפים. [15]

אלא שאם ישנם יהודים שלמענם משאירים לקט שכחה ופאה, לא מונעים מעניים גויים לקחת.

התקנות מפני דרכי שלום עוסקות בתחומים חברתיים לנזקקים ונתמכים, שגם אומות העולם עוסקים בהם כמו דאגה לחולים, ולעניים, קבורת מתים וכד'. כך נאמר בירושלמי (גיטין ה, ט) בעקבות דברי המשנה המאפשרת לעניי גוים ליטול מתנות עניים מפני דרכי שלום:

אין ממחין ביד עניי גוים לקט שכחה ופיאה מפני דרכי שלום. תני עיר שיש בה גוים וישראל מעמידין גבאי גוים וגבאי ישראל וגובין משל גוים ומשל ישראל, ומפרנסין עניי גוים ועניי ישראל.[16] ומבקרין חולי גוים וחולי ישראל, וקוברין מיתי גוים ומיתי ישראל,[17] ומנחמין אבילי גוים ואבילי ישראל, ומכבסין [נ"א- מכניסין] כלי גוים וכלי ישראל מפני דרכי שלום. [18]

אילו הם תחומים כלליים, בהם גם אצל אומות העולם מקובל לדאוג לנזקקים והנצרכים "ועושין להן כל הדברים שחובה עלינו לילך במדותיו של הקב"ה בכל יכולתנו" (שירי הקרבן שם). אך  אין להחיל את העיקרון על תחום שהוא בעיקרו אינו מתנות עניים אלא מופקר לכל.

אמנם לקט שכחה ופאה היא מצווה ייחודית לעם ישראל, וגויים אינם מקיימים אותה.[19] היא איננה ניתנת במסגרת צדקה ותמיכה רגילה, אם כי ישנה סבירות שהעניים הגוים היו מודעים להשארת הלקט בשכחה והפאה בשדות הייהודים בעת הקציר, והיו מצטרפים יחד עם העניים היהודים ליטול, וכתוצאה מכך נקבעה התקנה שמאפשרים גם לעניים גוים ליטול מפני דרכי שלום. [20] אך כאמור הפקרת פירות שביעית איננה מוגדרת כמתנת עניים, ועל כן לא ניתן להחיל את התקנה "מפני דרכי שלום". עם זאת יש להעיר, שמסקנת הרדב"ז שיש למנוע מגוי לזכות בפירות שביעית מהשדות המופקרים, היא חידוש שלו, ובתוספתא ממנה למד הרמב"ם שיש להציב שומרים מפני הגוים, נאמר שיש לעשות כן רק בערי ספר, ורק כשיש חשש שמטרתם לבזות את הפירות.

 מה ניתן ללמוד מדברי הרדב"ז מההצעה שנשללה לאפשר לגוים ליטול פירות שביעית מהשדות המופקרות לכל מפני דרכי שלום, באשר לשאלה האם ירקן רשאי למכור ללקוחותיו הקבועים הגויים פירות שביעית.  לדברי רבנו תם (תוס' גיטין סא ע"א ד"ה משאלת): "דבמכר לא שייך דרכי שלום". טעם דברי ר"ת, לדברי הרמב"ן (עבודה זרה טו ע"ב) הוא: "שאם אינו רוצה למכור כליו מי יכוף אותו בכך". ועל כן גם כאן לא ניתן להתיר למכור פירות שביעית לגוי, מאחר שהמוכר רשאי להחליט למי הוא מעונין למכור ולמי לא. אך הרמב"ן (שם) חולק על דברי ר"ת: "ואינו נכון, דודאי גבי אומן כיון דלכולי עלמא מזבין, ולהאי לא מזבין, איכא איבה".[21] אם המוכר לא ימכור סחורה מסויימת לגוי, יהיה איבה בין הגוי ליהודי. אמנם גם על דברי הרמב"ן יש להעיר שישנם דברים רבים שאין אנו רשאים למכור לגוים מסיבות שונות, כולל חפצי מצוה, ואין אנו מתירים מפני דרכי שלום או מפני איבה.[22]

אלא שבעקבות דברי הרמב"ן הללו, מאחר והאיסור להאכיל ולמכור פירות שביעית הוא מדרבנן, ובכל זאת חכמים התירו במצבים מסוימים- כמו לשכיר שמזונותיו על היהודי, או לאכסנאי בשל איבה[23] יתכן שגם כאן יהיה מותר למכור לגויים פירות שביעית מפני איבה.  כך כותב הרב צבי כהן (פירות שביעית, עמ' רצז), בשמו של הרב נסים קרליץ:

 גוי שבא לחנות שמיטה לקנות פירות שביעית, וחנות זו מוכרת גם למי שלא חתם על מינוי שליחות (למכור פירות נכרים לשומרים קדושת שביעית בפירות אילו), יש לצדד להתיר למכור לו אם יש חשש איבה.[24]

 

סיכום

אין להאכיל פירות שיש בהם קדושת שביעית לגוי. מותר להאכיל שכיר גוי שמזונותיו על היהודי וכן גוי שבא להתארח.

1. אך אם הגוי בא מעצמו ליטול פירות שביעית, או אם הוא נכנס מעצמו לחנות על מנת לקנות אין מונעים ממנו.

2. בתוספתא נאמר גם שאין למכור פירות שביעית לגוי, אך הרמב"ם לא פסק תוספתא זו להלכה.

3. כשם שמותר להאכיל שכיר גוי קבוע בהנחה שהפירות שהם אוכלים לא באים על חשבונו של היהודי, כך יהיה מותר למכור להם אם בעל חנות הירקות לוקח בחשבון שמבין לקוחותיו הקבועים ישנם גם גויים.

4. אין להתיר למכור לגוים פירות שביעית מפני דרכי שלום, כי תקנה זו מאפשרת לעניים גוים ליטול מתנות עניים כמו לקט שכחה ופאה, אך פירות שביעית אינם מתנות עניים, מה גם שבמכר אין משתמשים בתקנה "מפני דרכי שלום". אך אם אי המכירה לגוי תגרום איבה בין המוכר לבין הגוי, ומאחר ומדובר על איסור דרבנן בלבד, יש מקום להתיר מפני איבה.