מתשס"א לתשס"ח

 

בשנת השמיטה ישנה חלוקה בסיסית בין המגזר החקלאי והמגזר הצרכני. עיקרה של השמיטה היא שמיטת הקרקע, וכצווי התורה "ושבת הארץ שבת לד', שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לד', שדך לא תזרע כרמך לא תזמור,  את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ". כל הצווים הללו הם לחקלאי המעבד שדהו שש שנים ושובת בשנה השביעית. הצווי שנאמר למגזר הצרכני הוא "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" לא להתעסק עם הפירות במסחר ולא להפסידו. לכן כשאנו באים להתבונן על שנת השמיטה עלינו להפריד את הדין לשני מגזרים אלו.

 

א. המגזר החקלאי

 

חקלאי ארץ ישראל יכולים לעבור את השמיטה בשתי דרכים מרכזיות:

א. על פי היתר המכירה.

ב. ללא הזדקקות להיתר המכירה. 

 

רוב חקלאי הארץ נזקקים להיתר המכירה כדי לשווק את תוצרתם בארץ ובחו"ל,  ההזדקקות להיתר המכירה נובעת ממספר מניעים.

א. חוסר בידיעת הלכות שביעית.

ב. חוסר בידיעה שיש אפשרויות לקיום שמיטה ללא הזדקקות להיתר מכירה.

ג. חוסר אפשרות לקיום שמיטה ללא היתר מכירה.

ד. הרצון לקיום חקלאות כמעט ללא מגבלות הלכתיות.

חקלאים שאינם נזקקים להיתר המכירה עליהם להתמודד עם כל השאלות ההלכתיות הנובעות מאיסורי שביעית, וכמו כן בענין שווק הירקות והפירות בשנת השביעית.

 

1. היתר מכירה

היתר המכירה הונהג לראשונה בהתחדש היישוב בארץ ישראל בשנת תרמ"ב, והותנה בו שהוראה זו היא הוראת שעה שיש לחדשה כל שמיטה, ואמנם גם בערב שמיטה תשס"א החליטה מועצת הרבנות הראשית[1] לעשות היתר מכירה.

ברבנות הראשית הוקמה ועדת שמיטה, מסיבות שונות[2] הפעילות התנהלה בעצלתיים, ובר"ח אלול תש"ס עדיין היה חשש האם יספיקו למכור כהלכה. בהתערבות גורמים רבניים חשובים ביותר, בראשות מו"ר הגר"א שפירא שליט"א, ראשי ישיבות הר המור ושבי חברון, התארגנה קבוצה של פעילים שעבדו ימים ולילות בקידום וברור עשיית היתרי מכירה לחקלאי ארץ ישראל, ובשיתוף פעולה עם הרבנות הראשית הצליחו להגיע למצב שבערב ראש השנה תשס"א היו מכורות כ - 90% מאדמות המדינה. מכירה זו הצילה את השוק היהודי ממצב של רוב ספיחים, ואיסורי אכילה.  מספר ימים לאחר ראש השנה תשס"א הרבנויות המקומיות יכלו לקבל ברבנות הראשית רשימה של מי שמכר את אדמותיו לנכרי, ובכך לתת אישור לקניית תוצרת. לצערנו ישנם רבנויות שונות שאינן מקפידות על קבלת אישורי היתר מכירה וגורמות מכשול  לציבור הכללי.

 

בנושא היתר המכירה יש לציין מספר בעיות:

1. זיהוי המוכר: דהיינו האם המוכר הוא בעל הקרקע, האם הוא בעל זכויות המכירה, ופעמים רבות ישנן בעיות של מכירה מתאגידים שונים (אגודות שתופיות , קיבוצים, משק שיתופי, חברות בע"מ וכדו') ויש קושי גדול בעשיית מכירה כתקונה וכהלכתה.

2. פירוט הגידול: כדי שלא לתת אישור כללי למוכרי הקרקעות דרשה הרבנות הראשית לישראל שהמגדל יפרט את סוג הגידולים שיגדל השנה, דבר זה בא על מנת לפרט את הגידול, ואפשרות יצירת רשימות לפי סוגי הגידול. אולם מאידך חקלאי ששינה את מחשבתו ורצה לגדל דבר אחר הרי שהוא נקלע לבעיה, ושמא יצא שכרו בהפסדו.

3. הבנת המכירה: ישנם מוכרים שאינם מבינים מה הם עושים במכירה זו, אמנם הם חותמים על שטר ואינם יכולים לחזור בהם, וכמבואר בש"ך (ח"מ סי' מה ס"ק ה, סי' סא ס"ק יח),  אולם יש חסרון בהבנת עניין השמיטה.

4. מלאכות דאורייתא: הרבנות הראשית חוזרת על הוראת מרן הרב קוק זצ"ל שמלאכות דאורייתא: חרישה, זריעה, קצירה זמירה ובצירה, לא תעשנה על ידי יהודים, אולם רבים אינם מקפידים על כך.

 

לקראת שנת תשס"ח על מנת שנוכל להתגבר על בעיות אלו  עלינו לשקול הצעה (אם עדיין יזדקקו להיתר מכירה) לבצע את המכירה בצורה פרטנית יותר. משמעות הדבר שמתחילת השנה השישית הרבנים יבצעו באיטיות את המכירות - חקלאי חקלאי, דבר שיגביר את הקשר בין החקלאי והרב האזורי, ובכך יוכל הרב האזורי לתת לחקלאי את העצות הנדרשות לתכנון שנת השמיטה. הרב האזורי יעביר את הרשימות לידי הרבנות הראשית עד סיוון תשס"ז. מתאריך זה ואילך הרבנות הראשית תשלח מפקחים לכל החקלאים שעדיין לא ביצעו את המכירה, שיבצעו את המכירה כהלכה, מתוך הסבר וההעברת הנחיות הרבנות הראשית.  דרך זו תפחית במידה ניכרת את החששות, שאנשים שאינם רשאים למכור יחתמו על שטרות סתמיים בלא בדיקה ובחינה. כמו כן שהמכירה תעשה בצורה רצינית ואמיתית.

כמו  כן  הרבנות הראשית צריכה במהלך שנת תשס"ח לשלוח מפקחים לשטחים לבדוק האם המלאכות דאורייתא לא נעשות על ידי יהודים. כמו כן לבדוק שאדם מעבד רק את שדותיו ואיננו מעבד שדות של אחרים. במקרה שיתפס חקלאי שלא עבד כהנחיית הרבנות הראשית תשלל ממנו אישור מכירת הקרקע, כך שלא יוכל לשווק לחנויות שיש בהם השגחה של הרבנויות השונות.

 

2. מכירת מינהל מקרקעי ישראל

בעיה נוספת שהתעוררה השנה הייתה שבכל השביעיות היו מוכרים את כל אדמות מינהל מקרקעי ישראל וכמו כן מכר כל בעל קרקע את אדמתו המוחכרת לו על ידי מינהל מקרקעי ישראל. הכפילות הזו נעשתה  מכיוון שלא  ברור מי בעלי הקרקע המוחלטים שמכירתם מכירה, שהרי המנהל רק מחכיר לאזרח את האדמה אולם איננו מקנה לבר הרשות את הקרקע אלא רק את זכויות השימוש, ומאידך בעלי הקרקע יכולים לעשות בקרקע כמעט כל העולה על רוחם, מלבד דברים מסוימים שמנהל מקרקעי ישראל איננו מאפשר להם. ולכן השאלה המתעוררת היא מי הוא המסוגל למכור את הקרקע לנכרי. מחד המנהל הוא בעל הקרקע המוחלט,  אולם מאידך המנהל כמעט ואיננו מתערב בשיקולי  המחזיק וכמו כן קניין הפירות הוא של היושב בקרקע, וא"כ על המחזיק לעשות את שטר המכירה. שאלה זו התעוררה כבר בימי הרב קוק זצ"ל והצריך שיעשו הן מכירת קרקעות כללית של הגופים בעלי הקרקע וכן בעלי הקרקעות הפרטיים מכח  קניין הפירות שיש להם ומכח בעלות מסוימת שיש להם על הקרקע. עשיית מכירה על ידי הגופים הכלליים גרמה שאפילו אם חלילה אחד החקלאים לא עשה היתר מכירה בכו"א היה אפשר לסמוך על מכירת המינהל שהוא בעצם הבעלים האמיתי של הקרקע, אפילו בלא מכירת קרקע פרטית בצרוף ספקות נוספים.

בשנת תש"ס הרבנות הראשית מתוך רצון לצמצם את היקף היתר המכירה לא מכרה את אדמות מינהל מקרקעי ישראל, מלבד אלו שחתמו על היתר המכירה. מניעה זו יתכן וגרמה מכשול הו למגדלים שךא מכרו ועבדו את שדותיהם, והן במקום שהיו ספקות במכירה, והיה אפשר להציל את המכירה והגידולים מאיסורי ספיחין.

לקראת שנת תשס"ח יש לחזור ולעשות כפי שנהגו בעבר, למכור מכירה כללית של אדמות המדינה ומאידך להקפיד על מכירת קרקעות פרטיות.

 

3. משמטי קרקע

קבוצה שניה של חקלאים הם אלו שמשמטים את קרקעותיהם, השנה היו כ- 360 חקלאים ששמטו את קרקעותיהם כ – 23,000 דונם. מספר משמטי הקרקע פחת משנת תשנ"ד שבה היו כ- 960 חקלאים ששמטו את קרקעותיהם. דבר זה מוסבר בירידה הכללית של החקלאים בארץ ישראל, וכמו כן היות החקלאות גדולה ומרוכזת הפחית את מספר החקלאים אולם לא את גודל השטח ששומט.

 המדינה (דרך משרד החקלאות בניהול מר ירחמיאל גולדין הי"ו) העמידה לטובת חקלאים שרצו לשמט את קרקעותיהם קרן בסך 15 מליון ש"ח, וחילקה לכל בעל קרקע ששמט קרקעותיו תמורה של כ- 40% מהתמורה שהחקלאי הוציא כל שנה (פעולה זו נהגה רק אצל חקלאים שניהלו ספרי חשבון ומאזנים מסודרים, ועמדו בקריטריונים ממלכתיים).

כמו כן פעלה בשנת השמיטה תשס"א קרן שביעית שענתה על צרכי משמטי קרקע שלא  היו זכאים לקבל תמיכה ממשרד החקלאות (כגון, מחוסר ספרים, השבתה חלקית), מגוף זה קיבלו תמיכה  כ- 2000 חקלאים.

 

לקראת שנת תשס"ח כדאי להערך מתחילת השנה הראשונה של השמיטה (תשס"ב) בתכנון ארוך טווח, שמגדלים המעוניינים לשמט ממש את קרקעותיהם יגדלו בייחוד גידולים שאינם גידולי ירקות וזריעה חד שנתיים. אלא  יעבירו את מרכז הכובד למטעים (תלוי בנתוני השטח וכדו'). אז יתכן שהמדינה לא תצטרך לממן כספי השבתה ומאידך הארץ לא תשם. כמו כן יש לארגן קרנות צבירה במשך שש השנים לחקלאים שישמטו לגמרי על מנת שיוכלו בשנת השבע לשבות מכל מלאכה.

 

4. אוצר בית דין

קבוצה נוספת של חקלאים פעלו במסגרת אוצר בית דין. השנה פעלו שני אוצרות בית דין גדולים (תנובה, בית יוסף) שהשתדלו להגיע למירב החקלאים (היו מספר ישובים שעשו להם אוצרות ב"ד מקומיים, וכמו כן היו אוצרות בית דין לצרכים מסוימים, כגון, לשמן ויין).

עבודת אוצר ב"ד: אוצרות בית הדין פעלו לפי כללים דומים, כאשר אוצר בית הדין של תנובה נתן לחקלאים מחיר מובטח לפי תחשיב ממוצע של שלש השנים אחרונות (הייתה חלוקה פנימית בין הוצאות גידול קבועות שנמדד לפי דונמים, לבין הוצאות קטיף שנמדדו על פי היבול). המעלה הגדולה של בתי הדין השנה היה בניתוק המוחלט שבין החקלאי למחירי השוק, החקלאי הפך להיות  כשכיר של ב"ד הפועל לטובת ב"ד,  מבחינה זו היה אוצר בית הדין יעיל מאד מבחינה הלכתית[3].

עשיית מלאכות: לגבי המלאכות במסגרת אוצר בית דין, ידועה דעת מרן הרב קוק זצ"ל שהחמיר ב"אוקמי פירא", דעת החזו"א  הייתה להקל. ברור שעל מנת להפעיל אוצר ב"ד יעיל, חייבים להכריע כשיטת החזו"א שפעולות לטובת הפרי ושמירת היבול  הותרו בשביעית[4]. אפילו לאחר שנתנו הוראות הלכתיות לחקלאים יש קושי גדול ביישומם, דהיינו ישנם חקלאים שמרגישים צורך אמוני לקיים שביעית כהלכתה, וכשמתעוררת בעיה הם פונים לב"ד או לרב מטעם ב"ד ומקבלים את ההנחיות של ב"ד, שהרי החקלאי הוא שכיר של ב"ד וחייב לעבוד בהתאם לכללי ב"ד. אולם כאשר אוצר ב"ד נעשה ממלכתי וכללי קשה לשלוט על כל הפעולות שתעשנה רק בהוראות ב"ד, שהרי יתכן ומספר חקלאים יעשו כפי הבנתם ללא הנחיות ב"ד. ככל שמרחיבים את אוצרות ב"ד ליותר חקלאים בעיה זו מתגברת ומתרחבת. אמנם אפשר וצריך למנות מפקחים מטעם ב"ד, לוודא שהמלאכות תעשנה כדין, אבל משום כך יגדלו הוצאות ב"ד, שיפלו בסופו של דבר על מקבל הפירות.

אחד מבתי הדין ערך לקראת תשס"א הסכם עם כמות עצומה של מגדלי תפו"א, שעשו את הזריעה כבר בשנה השישית[5] ושאר הפעולות החקלאיות נעשו בשביעית כולל ריסוסים דישונים וכדו', דבר שהיה ללא פיקוח הלכתי מתאים, למרות שבגידול התפו"א אין הרבה שאלות הלכתיות, אולם בגידולים אחרים בודאי שישנם הרבה שאלות הלכתיות, ובכמות גדולה של מגדלים הדבר כמעט ובלתי ניתן לפקוח מלא.

לקראת שנת תשס"ח נראה שעלינו לערוך דיון האם לא  עדיף לעשות במקרים אלו מלבד אוצר ב"ד גם מכירת קרקעות, או מאידך שמא אין לעשות אוצרות ב"ד גדולים שבתוכם אנשים שאינם מקפידים על כל הלכות שביעית?

 

5. חממות ומצע מנותק

דרך הגידול בחממות ומצע מנותק הוכרה כדרך הלכתית כשרה על ידי רוב רובם של פוסקי הדור[6], דרך זאת נוחה הלכתית לחקלאי, שהרי אין כמעט מגבלות הלכתיות בצורת העבודה[7], אולם ההשקעה הראשונית לעשיית החממה ופריסת המצע המנתק היא גדולה, ודבר זה מקטין את הסיכוי להנחלת השיטה לכלל החקלאים בארץ ישראל.

הגידולים בחממות ומצע מנותק מחולקים בין גידולי ירקות עלים (חסה, כרוב, כוסברה וכו') לבין שאר גידולי ירקות. מגדלי ירקות עלים הם רוב המגדלים בחממות ומצע מנתק. סה"כ גידולים במצעים מנותקים וחממות היו השנה כ – 700 דונם. המדינה נתנה סיוע לחקלאים שעבדו בחממות ומצע מנתק בהחזר של כ- [8]40% מעלות המצע מנותק.

 

לקראת שנת תשס"ח כדאי לתכנן כיצד המדינה תוכל לסייע עוד לגידולים אלו, וכן שמא אפשר להקל מבחינה הלכתית בחממות שהגג הוא מרשת בעל צפיפות 50% חומר[9], וכמו כן לאשר גידולים במיכלים גדולים יותר שמוזילים מאד את המחיר. 

 

6. חקלאים נכרים

בבואנו לדון על הגידול הנכרי הרי שיש לחלקו בין נכרי הארץ המכונים ערביי ישראל לבין ערביי האוטונומיה.

במגזר הערבי מגדלים בממוצע כ- 80-100 אלף טון ירקות, גידול זה הוא בייחוד בירקות: מלפפונים, מקשה, שעורה ועוד. בשנות השמיטה שעברו העבירו הרבה גידולים לקראת השמיטה לשטחי נכרים בארץ, אולם השנה בגלל מצוקות המים הקשות בארץ, כמעט ולא היו גידולים מיוחדים בשטחי נכרים לצורך השמיטה. למרות שבמספר מקומות (כגון, תל סאפי, צומת דביר) הייתה העברת מכסות לגידולי נכרים.

שנת השמיטה תשס"א הייתה שנת מלחמה בין ישראל לישמעאל,  הפיקוח בשטחים אלו היה קשה ומסובך ביותר, והיו מקומות רבים שקיבלו תוצרת ללא בדיקה מתאימה בשעת הקטיף.

 

לקראת שנת תשס"ח עלינו להשתדל לא להסתמך על תוצרת נכרית, וכשם שאנו מצפים לקיום מצוות השמיטה כהלכתה כן יקיים בנו הקב"ה את הבטחתו שלא ישבו גויים בארצנו. ולכן עלינו להתכונן לקיום המצווה כהלכתה.

 

ב. המגזר הצרכני

 

המגזר הצרכני מחולק בין צרכני היתר המכירה לאלו שלא נזקקים להיתר המכירה.

 

1. צרכני היתר המכירה

רוב הציבור בארץ ישראל (כ – 85%) דורש אוכל כשר ומוכן לאכול מהיתר המכירה, לכן מוטלת על הרבנויות משימת השגחה שהתוצרת הנכנסת לסיטונאיות, חנויות, אולמות ושאר בתי מאכל יקבלו תוצרת שהיא מהיתר מכירה. אולם לצערנו לא בכל הרבנויות ישנה מודעות לחובת הפיקוח על היתר מכירה, ושלא לצרוך תוצרת בלי אישורי מכירה. מפני שיתכן שהתוצרת נזרעה בשביעית ואסורה מדיני ספיחין.

יש לציין שרשתות שווק גדולות ומפוקחות הבדיקה הייתה יעילה יותר, הרשת דאגה שלא תיכנס תוצרת שלא מהיתר מכירה, ופקחה על כך בכניסה למחסני הרשתות.

 

לקראת שנת תשס"ח על הרבנות לדאוג שספרי החקלאים שמכרו יהיו מעודכנים כבר באלול תשס"ז, וכמו כן ימנו חוליות פקוח לבדוק שהתוצרת אמנם הגיעה משטחים שנמכרו בהיתר מכירה.

 

2. צרכני נכרים

ישנם קבוצות שבשביעית אינן רוצות כלל תוצרת ישראל (היתר מכירה, אוצר ב"ד, מצעים מנותקים) דבר  שחייב בהכרח קניה מנכרים. את הצרכנות הנכרית יש לחלק לשני חלקים: האחד - פנים ישראל והשני - צרכנות מנכרים הנמצאים באופן זמני ביהודה שומרון ועזה. בשנת השמיטה הנוכחית משרד החקלאות כוון שירקות שהמדינה התחייבה לקנות באוטונומיה יגיעו לאותם צרכנים שרוצים תוצרת נכרית.

המאבק המלחמתי שהיה במהלך שנת השמיטה גרם לכך שנימנע כל פיקוח באזורי יש"ע ובכפרים הערביים בישראל, הגישה הייתה כרוכה בסכנת נפשות. ההסתמכות שאין כניסה של תוצרת יהודית ליישובים הערביים הייתה ברובה על חזקה, וכן על כך שמחיר התוצרת זול. כמו  כן היו מדי פעם קשיי אספקה בגלל בעיות ביטחוניות, למרות המאמצים להסדיר את אספקת התוצרת כסדרה.

 

לקראת שנת תשס"ח עלינו להשתדל שלא להסתמך על תוצרת נכרית.

 

3. ייבוא

מקור תוצרת נוסף הוא ייבוא פירות וירקות מארצות שכנות.

עיקר הייבוא היה של תפוחי אדמה (תורכיה, הולנד), גזר (אירופה), בצל (אירופה), כרוב ושום (ירדן).

הייבוא לארץ  היה יקר מעט אולם התוצרת הייתה בד"כ טובה ומסודרת.

 

4. אוצר בית דין

במהלך השמיטות הקודמות הציבור שנהג על פי פסקי החזו"א השתדל לקנות מתוצרת של אוצר ב"ד. הנהגה זו הביאה לחיזוק השמיטה הן אצל החקלאים, והן אצל הצרכנים. היבול החקלאי השנה (בייחוד אצל שומרי שביעית) היה, ב"ה, מבורך. באוצרות בית הדין היו כ – 45 אלף טון ירקות, וכ - 60 אלף טון פירות (מלבד תעשיות יין ושמן). אולם רבו המפחדים מפירות אוצר ב"ד, ובייחוד בירקות (ההסבר היה בגלל שיטת הרמב"ם בספיחין, ראה לעיל הערה 4), וגם בפירות הקיץ בהם אין שאלת ספיחין, היו רבים שמיעטו בקנייה מאוצר בית דין. כנראה הסיבה המרכזית הייתה פחד מקדושת שביעית ותוצאותיה. לכן העדיפו תוצרת נכרית בה מקובל לא לנהוג קדושת שביעית[10], כמו כן היו שחששו מדיני נעבד למרות שהפעולות שהיו באוצרות בית דין היו תחת פיקוח הלכתי.

היצע וביקוש: כיוון שהיצע פירות שביעית היה גדול והמקבלים מועטים נגרמו עודפי ייצור. עלתה שאלה כיצד לנהוג עם יתר התוצרת הקדושה בקדושת שביעית?  לכן אוצרות בית הדין הוכרחו לחלק את התוצרת הקדושה לאנשים שאינם שומרי קדושת שביעית. כמו כן היה גידול אחד בכמויות מאד גדולות וצריכים היו אפילו לשווקו לשאינם בני ברית ולייצאו לחו"ל.

עודפי ההיצע מעלים שאלה: האם לא כדאי לתכנן מראש (פחות או יותר) את כמות הפירות הנדרשת על ידי צרכני פירות השביעית, ולא יתאפשר לכל חקלאי להצטרף למסגרות של אוצר ב"ד? 

כמו כן, מחירי התוצרת של אוצרות בית הדין היו כמעט כמחירי שוק, שנוטלים את ההכרה והציפייה ממיוחדות הפירות והירקות הקדושים בקדושת שביעית. 

לקראת שנת תשס"ח נראה שעלינו לתכנן את אוצרות ב"ד באופן אמיתי, לפי מספר צרכנים משוערך. התכנון יוכל להוזיל את המחירים של אוצרות בית דין ולחזק את  עניין החלוקה האמיתית.

 

ג. אוצר הארץ

 

בשנת השמיטה תשס"א זכה הציבור לחידוש באספקת תוצרת חקלאית בשנת השמיטה, כאשר הוקם גוף "אוצר הארץ" בהכוונת הגר"א שפירא שליט"א, הראשל"צ הגר"מ אליהו שליט"א, הגר"י אריאל שליט"א, ובהנחיית מכון התורה והארץ. הצד המעשי הופעל בעזרתה של חברת "תנובה". גוף זה דאג לאספקת תוצרת יהודית בשנת השמיטה תוך השתדלות שלא להזדקק לפירות נכרים, הן נכרים ממש והן היתר מכירה. התוצרת ששווקה כללה כל דבר שהיה מאוצרות בית דין (ירקות - זריעת ששית ולקיטת שביעית, וכן פירות מאוצרות בית דין). כמו כן נמכרה כל התוצרת שהגיעה ממצעים מנותקים (היו מספר דרגות במצעים מנותקים[11], ובמקרים רבים נדרשו החקלאים לעשות היתר מכירה בנוסף על מנת להכשיר תוצרת זו או שצורפו ספקות נוספים כמו גבולות הארץ). תוצרת נוספת הגיעה מהערבה (הדרומית והמרכזית) כאשר בערבה נדרש גם  היתר מכירה, בגלל ספקות  במיקום קו הגבול ההלכתי. במהלך השנה היו תקופות שחסרו ירקות  לצורכי השלמה התירו לקלוט תוצרת מקרקע בבעלות נכרי, אבל יהודים שהשביתו את קרקעותיהם התפרנסו  כמפקחים ומנהלי עבודה. כמו כן נעשה ייבוא של ירקות שלא היה כל מקור יהודי שיכול היה לספקם בשביעית.

באופן כללי הניסיון בשנת השמיטה היה מוצלח מאד, והיקף המכירה של כ – 1000 טון תוצרת לחודש, הדהים אף את האנשים שתכננו את הקמת "אוצר הארץ". יש לציין שעקב המאורעות בארצנו בשנה האחרונה רבים סלדו מקניית תוצרת נכרית והעדיפו תוצרת יהודית שתחזק את החקלאות בארץ.

מכיוון שהשנה הייתה הפעם הראשונה שהונהגה הרי שעדיין היה חוסר תכנון רחב, אולם לקראת השמיטה תשס"ח יש להכין מראש שטחים של מצעים מנותקים לכל שנת השמיטה, שיספקו את הירקות המרכזיים (עגבנייה, מלפפון, פלפל אדום / ירוק, קשואים, חצילים ועוד). גזר, תפו"א ובצל לאחר פסח של שנת השמיטה, יש לחשוב על פתרונות יצירתיים, שיצליחו לשמור את הירקות לתקופה ארוכה.

 

ד.  לקראת תשס"ח

 

לקראת השמיטה הבאה עלינו להתכונן במהלכים רב שנתיים, ולכן יש להקים צוות רבני - מקצועי שיעסוק בשני תחומים: הראשון בתכנון ממלכתי, שיכלול את כל האפשרויות כדי לצמצם את השימוש בהיתר המכירה, ע"י בדיקה של כל הגידולים וכדאיותם הכלכלית בכלל ובשמיטה בפרט (בשנת 2000 המדינה סבסדה את גידול החיטה ב – 30 מליון ש"ח, והחיטה נמכרה לעזה ולמחסני חירום). נושאים נוספים הטעונים בדיקה, כגון: שמירת קרקעות, ריבוי מובטלים וכדו'. לכן בעבודת הכנה שתחל כבר בשנת תשס"ב, אפשר להגיע לסיכומים בשיתוף פעולה של כל הגופים והמשרדים העוסקים בעניין. גוף זה יפעל עם רבנים הבקיאים  בשמירת שביעית, ועוסקים בה הלכה למעשה. גידול שיוחלט לצמצמו לא יקבל אישור מכירת קרקע , דבר שיקטין את כמות הגידולים הללו, שהרי אדם שלא יהא לו היתר מכירה לא יוכל לשווק  את התוצרת בשוק המקומי. 

כמו כן יערך תכנון והתייעצויות על שווק התוצרת החקלאית, מהי הכמות שיש להכין עבור צרכנים המעונינים בפירות קדושת שביעית[12], והאם ישנן שיטות חדשניות לאחסון ושמירת תוצרת חקלאית. יבדקו האפשרויות לשווק תוצרת הקדושה בקדושת שביעית בצורה הטובה ביותר. מאידך, במקרי הצורך  כיצד ניתן לדרבן את החקלאים המתאימים להשתמש בהיתר המכירה על הצד היותר טוב[13].

להקמת מערך תכנון זה עלינו להסיר את המניעים האישיים, גורמי המחלוקות השונים ולהשתדל לפעול לטובת עם ישראל וארץ ישראל על פי תורת ישראל.  

 

יהי רצון, כשם שזכינו לקיים את מצוות השמיטה הנוכחית, כן יזכנו הקב"ה לחזק ולהתחזק לקראת השמיטות הבאות עלינו לטובה, לקיימן  כמצוות התורה בקדושה ובטהרה.